מאגר סיפורי מורשת

הקדמה ורקע

חשוב היה לי להנגיש תקופה מאוד משמעותית בתולדות המדינה דרך החוויה האישית שלי ובאמצעותה, לחזק את החיבור לדור הצעיר שגדל בנסיבות שונות, להעניק לו ידע ממקור ראשון עם ההדגשים והצבעים ולהיות נוכחת בלמידה ובהכרת התקופה של נכדתי רוני בינדר.

רקע משפחתי ופרטים אוטוביוגרפים

שמי עליזה לבית אסטליין. נקראת על שם סבתי אלזה אם אבי שמואל אסטליין שניספתה בשואה בגרמניה.

נולדתי וגדלתי בעפולה, בירת העמק, בשנים הראשונות למדינה. אני זוכרת את מקום  ומשמעות המשפחה הגרעינית והמורחבת שגרה בשכנות- סבא וסבתא מצד אמי שרה, שהגיעו מהונגריה, בשנת  1944מהעיירה פטרוז'ן  וחוו את מלחמת העצמאות, היו יהודים חרדים שלא דיברו ולא למדו את השפה העברית. הורים ודודים שהגיעו כנערים, חלקם לפני הוריהם והייתה בהם תשוקה אדירה להיטמע בחברה הישראלית, הצברית ולהתנער מסממני הגלותיות. אמי שרה עלתה בשנת 1940 כנערה לקיבוץ מעגן, שם למדה את השפה והשתתפה במשימות של התיישבות וביטחון.

אבי שמואל הגיע ממנהיים, גרמניה כילד בשנת 1935 במסגרת עליית הנוער לקיבוץ משמר העמק יחד עם שני אחיו הבוגרים רודי וצבי. בקיבוץ גדל והתחנך.

הוריו, מנפרד ואלזה ואחיו הקטן, יחזקאל שנשארו בגרמניה, נספו בשואה.

עם תום סיום לימודיו התגייס אבי שמואל לצבא הבריטי על מנת להילחם נגד צבאות הנאצים. ביוון נפל בשבי והיה בגרמניה שבוי שלוש שנים וכששוחרר, גויס לצה"ל, לחיל הקשר ולחם במלחמת העצמאות.

הורי שרה ושמואל, הכירו בעפולה כשאמי באה לבקר את משפחתה ואבי שירת בכפר ילדים שהיה בסיס צבאי ממוקם בעפולה. הם נישאו בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות, אבי קיבל חופשה לטקס עצמו ולמחרת היה חייב לחזור לשדה הקרב.

חושבת רבות על סיפורי העבר הלא פשוטים שהביא עימם דור הורינו, שורדי מלחמות קשות, איבדו את קרובי משפחתם, בודדים ולפניהם משימת חיים-לבנות מציאות חדשה. הצורך להתאקלם, ללמוד שפה, קודים התנהגותיים, פרידה מתרבות שעליה גדלו ומעל הכל מלחמת קיום בתנאים של ראשית המדינה, צנע (מהמילה צניעות), מחסור, חוסר משאבים. זו הייתה נקודת פתיחה של רוב התושבים.

התקווה, ההתחלה החדשה ותחושת השייכות למדינה שהיא שלנו נתנה הרבה כח.

אבי שמואל, עבד כטכנאי בהתקנת טלפונים מאז שחרורו. הרבה לעשות מילואים בשירות צה"ל עד מלחמת ששת הימים ואמי עסקה בטיפוח הבית, הקן החם.

אני זוכרת עצמי כילדה שהקן המשפחתי הקנה לה הרבה בטחון.

סבתא שרה וסבא שמואל בתחילת היכרותם בעפולה

שנותיי הראשונות

נולדתי בבית חולים "העמק" בעפולה. גדלתי בצריף בחדר אחד לכל המשפחה עם שירותים משותפים לנו ולשכנים עם חצר גדולה שאפשרה משחקים ומפגשים שכונתיים לילדי השכונה ולהורים. זוכרת, בליל שפות של השכנים- אידיש, רומנית, הונגרית, גרמנית, פולנית ועברית אצל חלקם, עברית עילגת.

אני כתינוקת בת שנה וחצי

אחד מהזיכרונות החזקים לגבי הווי השכונה זכור לי במבצע סיני שהיה בשנת תשי"ב. האבות גויסו ולפני כן הספיקו לחפור שוחות (בור מחסה) הגנה ונשארנו ילדים ואימהות בהאפלה אבל הביחד נתן תחושת ביטחון וכל פעם נזכרנו בימים הללו כחוויה מיוחדת במינה. בשנים הראשונות התחנכתי במסגרת דתית ציונית (ביה"ס "אוהל מאיר") ככבוד לסבתי וסבי החרדים. למרות שהמסגרת הייתה דתית, למדו גם ילדים חילונים. הערכים שהוקנו היו ערכים של מסורת, מנהגי דת. אוירה של סובלנות וקבלת האחר. בכיתה ד' עברתי לבית ספר חילוני (בה"ס "יזרעאל"). אני זוכרת את המסגרת הלימודית מעבירה את תכני הידע על העולם. המורים היו מחנכים וסוכני הידע הבלעדיים של מרבית התלמידים כיוון שחלק גדול מההורים התמודדו עם קשיי השפה, השכלה מצומצמת עקב מלחמות ותנאים כלכלים ירודים. למסגרת החינוכית הייתה משמעות בעיצוב דור הצברים שצמח בראשית המדינה. מעבר לערכים שלא תמיד היו מילוליים הועברה תחושת האהבה למדינה, הצנע לכת.

בית הספר שבו למדתי "אלון-יזרעאל"

אני זוכרת הרבה טיולים בחיק הטבע, חשוב היה למחנכים שנכיר את המקומות בארץ שמות צמחי הבר. הקפידו על שימוש בשפה נכונה ועשירה. את הידע הזה הבאנו הביתה ובכך היינו סוכני שינוי להורינו. זוכרת את ההתרגשות מכל אירוע כמו: טיול שנתי (להזכירכם, לרוב המוחלט של ההורים לא היה רכב), חגיגות יום העצמאות, החזרות למסיבות הסיום. החופש הגדול שהיה גדול מבחינת המרחבים, משחקי החצר עם חברים, בילוי בשדרת הדקלים הוושינגטונית הוותיקה הידועה שממוקמת במרכז עפולה.

השדרה הוותיקה משנותיה הראשונות של עפולה בה הרבינו לבלות ולשחק

וגולת הכותרת, התארחות קבועה אצל בנות דודות בחיפה כל חופש גדול וכמובן ההליכה איתן לים לחוף בת גלים.

שעות בילינו אחותי חיה הצעירה ממני בשנתיים שאלייה אני מאוד קשורה ועד היום חברות טובות טובות , באיסוף ניירות "זהבים", החלקתם, איסוף מפיות נייר, אלבומי בולים וייבוש פרחי בר ושליחתם לחברים לעט או מסגור הפרחים המיובשים לתמונה. האזנה לתוכנית "פינת הילד" בקול ישראל ברדיו וכמובן ספרים, ספרים ושוב ספרים. הקפדנו ללכת לספרייה עירונית אחת לשבוע ולהחליף ספרים. הצגות ילדים של תיאטרון "תילון תליל' שבדיעבד הסתבר לי שסבא ישראל, אישי כיכב בהצגות שרצו… (איזו גאווה).

הזכרתי רדיו, חשוב לי להדגיש את המקום המרכזי שלו בחיינו. הוא היה מכשיר גדול שניצב במרכז החדר וכל המשפחה הייתה צמודה לתוכניות כמו:

חדשות שהושמעו שלוש פעמים ביום, תוכניות מוזיקה ובידור.

תכונה מיוחדת במינה הייתה הצטרפות לתנועת הנוער העובד, לפעולות, למחנות בדומה למה שמתקיימים היום.

השנים עברו. סיימתי לימודי בביה"ס תיכון בעפולה.

שירתתי בצבא כפקידה פלוגתית ומש"קית חן בגולני.

עם שחרורי למדתי בירושלים ריפוי בעיסוק. חזרתי לתקופה קצרה לעבוד בבית חולים העמק בעפולה.

בהמשך עברתי למרכז, נישאתי לאישי, ישראל. שלושת ילדנו- הלל, יפתח וליאור התחנכו בהוד השרון.

רוני, נכדתי האהובה היא ביתה השלישית מתוך ארבעה אחים לבתי הבכורה הלל. אנו הורים לשלושה ילדים ותשעה נכדים. שבט מאוד מלוכד ואהוב.

היום, במרחק הזמן כמובן שמודעת שלא הכל היה מושלם אבל עם זיכרונות וחוויות נעימים לא מתווכחים וכמו קשישה ממוסדת, בכל הזדמנות מספרת וחולקת בין אם קהל השומעים מתעניין, משועמם או לא מעוניין, אני שם.

כאדם בוגר, בהמשך, היו נקודות ציון מאוד מאוד משמעותיות ומרגשות אבל קשה לשחזר את אותה תחושה וחוויה של אז.

בראשוניות הזו יש את ההתרגשות הכל כך מיוחדת.

משפחתי האהובה

הזוית האישית

חוויתה של רוני מהסיפור: היה לי ממש חשוב לשמוע את הסיפור של סבתי רציתי לדעת על העבר שלה ומה קרה כשהיא הייתה ילדה, ממש התרגשתי כששמעתי מה שהיא סיפרה. היה לי כיף לעשות איתה את העבודה. למדתי באמצעות החוויות האישיות שלה גם חלק מתולדות המדינה בהקמתה. אני מרגישה שההיכרות את סבתי, אישיותה, תפיסת עולמה שלמה יותר כשהכרתי את סיפור ילדותה, התבגרותה והרקע שעליו גדלה.

החוויה שלי מהסיפור: שמחתי על ההזדמנות לשחזר תקופה משמעותית באופן רציף עם נכדתי רוני. הרגשתי שבאמצעות החוויה המשותפת החייתי תקופה. חזרתי במנהרת הזמן לריחות ולצבעים של פעם. מקווה שהצלחתי להעביר לרוני באופן בלתי אמצעי מידע על העבר של מדינה בהקמה, התמודדות עם התחלה, אהבת המדינה והרבה תקווה. ובהמשך, כשרוני תגדל תוכל לקבל תמונה השוואתית מלאה על ציר הזמן את התמונה הרב דורית באופן רב ממדי.