מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבי"ח "מולדה" בחיפה, ערב הקמת המדינה. הוריי עלו מהונגריה אחרי מלחמת העולם בשנת 1947, אחרי מסע קשה באניית מעפילים. כשהגיעה האנייה לנמל חיפה, הפנו האנגלים את האנייה בחזרה לקפריסין, שם היהודים העולים, ניצולי השואה, גרו במשך כשנה וחצי עם עוד עולים מארצות אירופה. לאחר התקופה הקשה הזו, סוף סוף הצליחו לעלות על האנייה "מולדת" שהורשתה לעגון בנמל חיפה. ההורים אכן ירדו והוסעו לעתלית למחנה עולים.

המעבר לקריית חיים: הוריי החליטו להגיע לקריית חיים, שהייתה בבנייה ובהקמה, שם הייתה לאבי משפחה. אבי התגייס מייד לצבא ההגנה לישראל, שם שירת 25 שנים ארוכות, שם למד עברית, ושם שימש כמפקד מחלקת עזרי אימון. אין לי מושג מה אומר התפקיד, אבל היו בו הרבה מאוד עזרים ומכשירים חשמליים בכל מיני נושאים של חיל האוויר.

ילדותי בקריית חיים

גדלתי בקריית חיים, שכונה קטנה של עולים חדשים מכל מיני ארצות, למדתי בגן שרה, ובבי"ס נתיבים שהיום כבר הוסב למועדון פעילויות שכונתית. התחלתי את לימודי בכתה א' בבי"ס "גורדון", אך באותה תקופה בנו שכונת מגורים חדשה שיועדה לאנשי צבא, שם בנו את בי"ס "נתיבים" ושם המשכתי את לימודי מכתה א' ולמעשה אני וחברי לכתה היינו המחזור הראשון שהתחיל וסיים את לימודיו בבי"ס נתיבים, מא' עד ח'. לאחר מכן עברנו לתיכון.

לימודים ושרות צבאי

לאחר סיום לימודיי בבי"ס נתיבים המשכתי ללמוד בבי"ס "ויצו" במגמת צילום, שם סיימתי כתלמידה מצטיינת, ולאחר הצבא המנהלת באותם ימים, גב' פרנס, הזמינה אותי לשוב וללמד צילום באותו בי"ס.

בצבא שירתי בארכיון צה"ל והשתתפתי במלחמת ששת הימים כצלמת מסמכי המלחמה. בידי עברו כל מסמכי הכניעה של המדינות שתקפו אותנו, וההתרגשות היתה אדירה נוכח העובדה שכבשנו את שני חלקי ירושלים ומאז ירושלים מאוחדת.

אמא שלי

אמי נולדה כבת חמישית למשפחת יעקובוביץ בכפר סומבטהיי בהונגריה. בהיותה בת 15 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה, והיא נלקחה מביתה עם אחיה הצעיר, שהיה רק בן חמש, למחנה כפייה של הגרמנים. שם עבדה במפעל ושרדה את השואה בקושי רב, מורעבת ובודדה בעולם. היא חזרה לכפר הולדתה למצוא את משפחתה וגילתה שנותרה לבדה בעולם. בעקבות סיפורים של ניצולים אחרים שחזרו לכפר, שמעה שהרכבת האחרונה יוצאת מבודפשט, עיר הבירה, ולאחר מכן אי אפשר יהיה לצאת מהמדינה שהפקירה אותם, אמי מיהרה להגיע לתחנת הרכבת, וניסתה לעלות עליה, אולם הרכבת היתה עמוסה בנוסעים האחרונים ששרדו, ולא היה לה מקום, שם ברכבת היא פגשה את שתי אחיותיה שגם הן שרדו את המלחמה, והן היו על הרכבת. לימים נפגשו שלוש האחיות בארץ וגידלו את משפחותיהם ביחד. לכל אחת שני ילדים, אני אחת מהילדים. בחור צעיר ראה את מצוקתה והציע לה לעלות לרכבת במקומו, והוא נתלה מחוץ לרכבת תוך סיכון חיים אמיתי, במשך כל הנסיעה. לימים הם התחתנו ועלו לארץ כזוג נשוי, ואני היא בתם הבכורה.

אבא שלי

אבי נולד בבודפשט בירת בהונגריה, בן בכור לאב נגר מקצועי ולאמא יפהפייה. בפרוץ המלחמה אבי, שנראה כמו גוי, הסתתר והצטרף לפרטיזנים ששהו ביערות שסביב הבירה. אמו ואחותו הסתתרו בין העם ההונגרי, והצליחו לשרוד את השואה מבלי להיחשף. אבי היה בסך הכל בן 16 שנים אולם היה אמיץ מאוד וקטן במידותיו. לכן הפרטיזנים השתמשו בו כבלדר שהעביר אוכל ומסרים חשובים מהפרטיזנים ביערות לתושבי מחנות העובדים. לא פעם היה בסכנת חיים ובשל מידותיו הקטנות הצליח להסתתר מתחת לגשרים ובבורות שחפר. כשהרכבת האחרונה עמדה לצאת מתחנת הרכבת המרכזית בבודפשט, הוא הצליח לעלות עליה בין הראשונים והיה לו מקום ישיבה ליד חלון הרכבת. בעת השהייה בתחנה הוא הביט החוצה מהחלון, וראה בחורה צעירה ויפה להפליא מתרוצצת למרגלות הקרונות ומנסה לעלות לרכבת אולם לא היה מקום. הוא הציע לה להחליף, נתן לה את מקומו ברכבת, והוא עמד מחוץ לקרון במשך כל הנסיעה!

סיפור חיי הנוכחי

במשך חיי עבדתי במגוון עבודות בחינוך ובעשייה אומנותית. למדתי הוראת אמנות וצילום, למדתי בקורסים רבים ומגוונים באוניברסיטה ובמכללות, השתלמתי בנושאים רבים בכל מיני תחומים, עבדתי ברשת חינוך "אורט ישראל", ניהלתי אדמיניסטרטיבית בי"ס לתלמידים מכל קשת המקצועות. מאוחר יותר ניהלתי את הבגרויות בבי"ס, ומשם פרשתי לגמלאות. עבדתי עוד מספר שנים בחברת אדריכלות כמזכירה אדמיניסטרטיבית, ולאחרונה פרשתי לגמרי מעבודה. עכשיו אני מתנדבת במערכת החינוך, בבי"ס ביאליק, שבו למדו שלושת ילדיי, והיום גם נכדיי לומדים כאן. אני שמחה בחלקי וממשיכה להיות לתועלת לציבור, אפילו יותר – בהתנדבות לקהילה.

העשרה 

אנייה מולדת: "מולדת הייתה אוניית מעפילים שארגן המוסד לעליה ב' של "ההגנה". נקראה על שם הרצון הלאומי היהודי למולדת בארץ ישראל….הפליגה ב-23 במרץ 1947, בשעה 02:00. נתיב ההפלגה המתוכנן כלל את כרתים, רודוס, כף אנאמור (החוף הדרומי של טורקיה), כף אנדריאס (הקצה הצפון-מזרחי של קפריסין), דרומה במקביל לחופי סוריה ולבנון, עד לחופי ארץ ישראל. היציאה הייתה בים רוגש, והאונייה נטתה שמונה מעלות בגלל חוסר התאמתה לים פתוח ולכמות הנוסעים הגדולה" ויקיפדיה.

תשע"ו