מאגר סיפורי מורשת

שמי לבנה עוז בנדר. נולדתי בשנת 1952 בישראל, אני בת להורים צברים. דור שמיני בארץ, ילידי העיר העתיקה בירושלים. גדלתי בבית ציוני חם ואוהב, נישאתי בשנת 1971 לבעלי דור ראשון בארץ ובן לניצולי שואה. בעלי נולד בשנת 1948 ביום הכרזת המדינה. ברצוני לנצל את תכנית הקשר הרב דורי כדי לספר את סיפור הגבורה של אבא שלי, יצחק עוז.

אבי שירת בצבא הבריטי, הוא היה נהג משאית גדולה שהעבירה חלקי חילוף לטנקים. במסגרת תפקידו היו שולחים אותו לעיראק עם מנועים מקולקלים ואחרי שלושה ימי נסיעה רצופים היה חוזר לבסיס. המנועים היו מוכנסים לארגזי עץ גדולים וחוזרים ריקים. באחת מנסיעותיו פנו אליו חברי ההגנה בארץ שתפקידם היה להציל יהודים ברחבי העולם ולהביאם לארץ ישראל. הימים היו ימי פרעות בעיראק, התעללו ביהודים וטבחו בהם, לתקופה זו קראו "פרהוד". ההגנה רצתה להציל את היהודים ולהוציאם משם. פנייתם של חברי ההגנה לאבי, שהיה יהודי וציוני, נעשתה כדי שיעזור להם להוציא יהודים עיראקים ולהביאם לארץ. מבצע זה היה מסוכן מאוד, היהודים לא הורשו לצאת. אבי קיבל רשימה של יהודים שרצו לברוח. בשעת לילה מאוחרת היה דופק על דלתותיהם ומודיע להם שיש להם זמן קצר לאסוף רק דברים קטנים וחשובים. הוא היה לוקח אותם למשאית ומכניס אותם לתוך הארגזים, סוגר אותם היטב ומתחיל לנסוע בחזרה לבסיסו שהיה קרוב לגבול מדינת ישראל. בדרך היה עובר במחסומים של הצבא הבריטי, ובגלל היותו חייל בריטי לא נבדק ועבר בלי בעיות. היהודים בארגזים ישבו כל העת בשקט ולא פצו פה. אבא שלי היה נוסע עד לנקודה הכי קרובה לגבול, ובשעת לילה היה פותח את הארגזים ומוציא את היהודים שנכנסו לארץ ישראל בשלום.

סיפור זה לא סופר אף פעם מחוץ למשפחתנו: אבי שהיה מאוד צנוע לא סיפר על מעשיו ולא התפאר, למרות שהיה רק בן 18 וסיכן את עצמו למען תקומת ישראל. היום מסתובבים ברחבי הארץ צאצאיהם של אותם יהודים, שאולי מספרים את סיפור עלייתם לארץ, ועל החייל הצעיר שהביא אותם בדרך לא דרך למדינת ישראל.

הזוית האישית

לבנה בנדר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי שי כהן. התכנית נערכה בבית הספר רמת החייל בתל אביב-יפו, התשע"ט.