מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בת לחלוצים בני העלייה השלישית

סבתא נעמי ואלון
סבתא נעמי בפורים
נעמי ארגמן מספרת על ילדותה בתל אביב ושירותה הצבאי

אביב שנה של מאורעות שהיו בין השנים  1926-1929 (מאורעות תרפ"ט). "המאורעות" זה שם כולל של מלחמת הערבים ביהודים אשר רצו למנוע את הגידול וההתפתחות של הישוב היהודי בארץ ישראל.

בעיר חברון של אז הייתה קהילה יהודית גדולה ומבוססת. קהילה זו התקיימה במשך 400 שנה וביום אחד נרצחו בה 67 יהודים. הניצולים ברחו מהעיר והישוב היהודי בחברון חרב. מקום המגורים של אבי צבי ואמי חנה, עבר לרחוב "אהבת ציון" ,שהיה רחוב קטן בין רחוב "הכובשים" לרחוב "הירקון" שבקירבת הים. היום שמו של הרחוב "אהרונסון". הבית היה בנוי בצורה של "ח" עם חצר פנימית גדולה. הוא היה בית קומות, בכל אגף היו כ-12 חדרים. ובכל חדר גרה משפחה  ללא מטבח, ללא שרותים וללא מקלחות.

ולא היה עדין חשמל. בפינת המסדרון היו חדרון המטאטים והמטבח המשותף.למטה בחדר שהיה מיועד לפחים היו שירותים ומקלחות לדירי הבניין. בשפת הים לא רחוק מאיתנו היה "קזינו", ברחוב "הכובשים" שמסתיים ברחוב "אלנבי"היה קולנוע בשם "קולנוע אלנבי". צפונה ממנו משני צדדי הקולנוע היו הרחובות "פינסקר" ו"בן יהודה" שהיו אז פשוט רחובות של חול.

תמונות שנשארו בזיכרוני הם
קערה אמאייל לבנה גדולה אותה שמה אמא על מעקה המרפסת הפונה לחצר הפנימית הקערה הייתה מלאה בלפתן של סברס אדומים. אבא, שחזר מהעבודה צמא ורעב הרים את כל הקערה שבה היו לפחות 3 ליטר ושתה את הכל בבת אחת בלי הפסקה. בעצם המרפסת היתה גם "המקרר" של כל האגף כי מקררים אמיתים עדיין לא היו.
המאכל היחידי שאכלתי בילדותי היה קערה עם רסק עגבניות ושמנת. כשהאכילו אותי בחזית הבניין הפונה לרחוב זה היה האוכל היחידי.
חג פורים בשבילי
למדתי ב"גן רבקה" ואהבתי אותו כל כך. בידי תמונה מחג פורים כשכל ילדי הגן התחפשו לפועלים עיבריים. התחפושת כללה חולצה לבנה ומטפחת קשורה לאחורי הראש כמו הפועלות במזרח אירופה
זיכרון נוסף מפורים, הוא כשאמא שלי תפרה לי תחפושת מדהימה של מלכת אסתר כולה בלבן שימלה, ומעליה גלימה לבנה. התחפושת  מעוטרת ב"פאייטים" מזהב. אל הראש כתר מחרוזים לבנים הכול מעשה ידיה. כמה חיכיתי לחג פורים … אמא הזהירה אותי לא לצאת לגשם בגלל רגישותי למחלת האנגינה (דלקת). אמא צדקה, פורים הגיע ואני במיטה. עם " חור בראש " שנעשה לי קדי להוציא את הנוזל מהאוזן. רק כעבור שבועיים לבשתי את התחפושת והצטלמתי בצלמניה לבושה בתחפושת.
נעורים בשכונת בורוכוב
כשהייתי בכיתה א' עברנו לביתנו החדש בגבעת רמב"ם. אזור זה והשכונות הקטנות על ידו ניקרא "שכונת בורכוב" שהיתה השכונה הראשונה מבין כל השכונות באזור. כולנו למדנו בבית הספר היסודי שעל הגבעה וחלק מאיתנו למדו בבית ספר המקביל שהיה סניף של בית הספר. כמעט כולם השתתפו בפעילות סניף הנוער העובד במקום. טובי המדריכים ואנשי הרוח היו המדריכים ואנחנו ממש בנינו אותו במו ידינו. בין החברה היו אנשים כמו רן וגיל אלדמע שניהם היו מוזיקאים שניהם ניגנו על אקורדיונים בערבי סניף ובריקודים. יוסף הדר מוזיקאי שכתב את השיר "שני שושנים" גם הוא היה מהחברה מהסניף."אוריאל אופק" היה בין החברה. כשהתבגר היה עורך "דבר לילדים" העיתון הגדול ביותר באותה התקופה וגם משורר ומספר לילדים. היו עוד רבים וטובים בסניף לא נוכל לציין את כולם.
אירוע מיוחד שהיה לי הוא " ערב סניף בשישי" יצא לי בפעם הראשונה ללכת לאירוע זה בלילה. אבא שלי אמר לי לחזור הביתה בשעה 9 בערב. בתשע וחצי חברים שלי אמרו לי "תסתכלי מי עומד בדלת" – "אבא". לא ידעתי איפוא להחביא את עצמי ויצאתי מיד עם אבא  לכיוון הבית, הדרך היתה ארוכה ואבא לא אמר לי דבר, אבל מאז היה לי תירוץ מצוין, אבא אמר לי להיות בתשע בבית.!  נפטרתי מכל הנודניקים.
רציתי לציין שרחוב "ויצמן", הרחוב הראשי של גבעתיים, בחלקו היה אז רק ואדי עמוק. בערבי שישי השומר שלנו (ישוב) בן גרשון היה עומד בפתח הוואדי כדי לשמור על התושבים בגבעתיים כי המקום היה כולו פרוץ לערבים שהסתובבו שם.
משחקי ילדות
בילדותי ובנעורי שיחקנו כל ילדי השכונה יחד משחקי "תופשת", משחק "עמודו", מרוץ "חתול ועכבר", "חמור חדש" כשאחד קופץ מעל גבו של חברו הכפוף. משחק נוסף היה "חמור ארוך" כשהראשון עמד כפוף ליד הקיר מעליו קפץ חבר שהצטרף לידו כחמור נוסף וכך שורת החמורים גדלה וגבהה. משחק נוסף היה "סימני דרך" שבה היו שתי קבוצות מחפשות, הסימנים היו חצים שסומנו עם גיר להראות את הכיוון להמשך החיפוש. "הטיול" היה נמשך זמן רב, הקבוצה שהגיע ראשונה היא זכתה במקום הראשון.
משחק נוסף שאהבנו מאוד היה קפיצה מעל חבל, שני ילדים עמדו במרחק של 5-6 מטרים אחד מהשני אוחזים ומסובבים חבל, כשהחבל נגע ברצפה עבר מעלו זה שעמד ראשון בתור ואחריו לפי הקצב של הנגיעות קפצו הילדים ורצו להצטרף מחדש לתור.הקופצים המצטיינים ידעו לקפוץ בקצב מעל שני חבלים ולא פסקו עד שהתבלבלו בקצב.
משחק נוסף היה קפיצה משולשת היו מניחים במרחק של צעד מהסימון הראשון מקל על הרצפה שסימן את קו ההתחלה ואחריו שני מקלות שסימנו את המרחק. את שני המכשולים הראשונים עברנו בשני צעדים על רגל אחת והנחיתה הסופית היתה עם שתי רגלים. המרחק בין המקלות הלך והתארך בהתא לטיבם של הקופצים ולפי יכולתם לקפוץ רחוק יותר.
כמובן היה כדורגל ומשחק כדור נוסף ( לא היו לנו הרבה כדורים) היה מחניים שמשחקים בו עד היום. בבית שיחקנו גם שחמט, דמקה, מונופול,עולים ויורדים, קלפים, רבעיות, מלחמה וכמובן חמש אבנים ושאר משחקי הקופסה. בים שיחקנו ברקטות עם כדור (טניס ים ללא קרקע) סירת המציל ששימשו כסירות הצלה בחוף היתה חסקה. העיסוק החשוב ביותר שלנו בערך בכיתה ו' ז' היה לימודי לחימה במסגרת ההגנה למדנו קרב מגע, טיפוס על חבל וסולמות בכדי להגיע למקומות גבוהים לצורך שמירה או ליצירת תקשורת, כהכנה ללימוד קשר על ידי פנסים וביום על ידי דגלים.
צריך לזכור שלא היו אז טלפונים אל חוטיים והמיסוך הפריע לקשר של גלי הרדיו. למדנו בגיל מבוגר יותר את השימוש באקדח ורובה, לפרק ולהרכיב. לירות בקושי זכינו כי כל כדור היה יקר ונדיר מאוד. עיסוק חשוב נוסף שהיה בתנועות הנוער היה החינוך להגשמה. חינכו אותנו בנוער העובד ובשאר תנועות הנוער לציונות הלכה למעשה. כלומר, כול שכבה של בני נוער היו הופכים לקבוצה שנקראה הכשרה שהיעוד שלה היה ללמוד איך וגם להקים קיבוץ חדש, מושב חדש, או ישוב חדש ברחבי ארץ ישראל.
ימי נעוריי חלפו בצל תקופת הפרעות של הערבים ובצל הכיבוש האנגלי לצד הכלניות והנרקיסים והפרחים היפים ביותר בעולם על הגבעה סביב הבית עם ריח הפרדסים ורעש מפלי המים אשר היו במקום שניקרא " תחנות הקמח" על הירקון. בגיל 14 בערך כול בני הנוער שהיו במחתרת "ההגנה" עברו טקס ("השבעה") כדי להבטיח שכולנו נשמור בסוד את מקומם של כלי הנשק, מקומות האימונים וכל מה שקשור לארגון "ההגנה".
יום אחד הודיעו לנו שטקס ההשבעה שלנו יערך באותו שבוע במקום שניקרא "הר נפוליאון" שהיה גבעה שטוחה וכסופה. הגבעה הייתה מרוחקת מגבעתיים. הגבעה קיימת עד היום לא רחוק מנתיבי איילון ונחל הירקון. התאספנו לרגלי הגבעה ועלינו בשירה למעלה, העמידו אותנו בקצה המשטח בשלשות כמו בצבא ולתדהמתינו ראינו שתי שורות של עמודים לא קבועים כשבראש כול עמוד דלקה אבוקה. המראה היה מדהים ומרגש. שלחו אותנו אחד אחד ללכת בין שדרת האבוקות למקום ניסתר בקצה השני של ההר.  שם היתה מערה שפיתחה היה מחוסה בבד שחור. נכנסתי לשם לבד לפני ראיתי שולחן ומאחוריו ישבו שלושה אנשים שהיו ממפקדי ההגנה באזור. להפתעתי האיש המרכזי המפקד היה "אברהם אלדמע" הוא אמר לי לשים יד אחת אל התנ"ך והשנייה על האקדח ואמר לי לחזור מילה ומילה על השבועה שלי להגנת הארץ. אברהם אלדמע היה בעיניי עד באותו רגע האיש שסימל יותר מכול אדם אחר את השמחה את השירה את הריקודים ואת עדליידע שהוא עשה במו ידו עם תלמידיו לאומנות בגימנסיה הרצלייה ששם היה מורה לאומנות. בחצר אצלו בבית בשכונת בורוכוב תיאטרון הבימה ועוד רבים אחרים נתנו את ההצגות הראשונות. מרפסת הבית והתפאורה היו מעשה ידיו. לא ידעתי שבמחסן הבית שבחצר נימצא עד היום המרתף של "הסליק" הראשון של ההגנה. איש לא ידע על קיומו במקום .ניתן עד היום לבקר במרתף סליק שנישמר.
"ילדי סלבינו"  קבוצה מ"ילדי סלבינו" הגיע אלינו הביתה לפגוש את הדודים של אחד מהם שהתגוררו בביתנו. אני ייצרתי איתם קשר חברי משום שמרביתם היו בני גילי. ילדי סלבינו היו ניצולי שואה שאספו אותם במקום בשם סלבינו שבאיטליה. הם התקבלו בביתנו בזרועות פתוחות  וחשו שהבית שלנו זה שלהם.כשהגיע חג הפסח הזמינו הורי את הקבוצה לחגוג איתנו את ליל הסדר. מסתבר שהקבוצה כול כך התרגשה מהאירוע כך שכעבור חמישים שנה הם זכרו והזמינו אותי למסיבה כדי להודות לנו על קבלת הפנים והבית החם שהענקנו להם. שירותי ב"אום רשרש" ( אילת )כמה שבועות לאחר "מבצע עובדה" שבו נכבשה כול הדרך ממרכז הארץ ועד אילת, נשלחתי עם חברה בשם פנינה להיות הקשרית מיוריסטית. כל קשר אחר היה כמעט בלתי אפשרי, טלפון לא היה והנסיעה ארכה 18 שעות. בדרך עברנו דרך באר שבע, מעלה עקרבים ודרך נווי המדבר "עין חוסוב", "חצבה" של היום ו"עין וובה", "עין יהב" ועוד. בדרך ראינו גמלים חמורים תנים נשרים ועוד. כשהגענו לאילת מצאנו שם שתי "חושות", את דגל הדיו וכמה סירות  של הצבא. המקום היה מדהים ביופיו הריף ובעל החיים הגיעו עד החוף. דגים בכל צבעי הקשת.
עצוב כי לצערי חלק מהחוף ואלמוגים נהרסו כבר אז…. אבל ישראל היום יפה יותר מתמיד. בשנת 1949 לא היה לא ירק, לא עצים לא מטעים רוב הנוף היה שומם ויבש. מגדרה ודרומה ענני האבק היו נעים ובתוכם התערבלו קוצים וחולות. מי שמטייל היום בדרכי הנגב רואה שהוא הפך להיות מקום גידול לתפוזים לימונים ועצי הדר ובנוף המתחלף נוכל לפגוש מטעי תמרים משטחי ירקות כמו פלפלים חצילים עשבי תיבול ועוד.
התפתחות מדהימה, הארץ התפתחה למדינה יפיפייה עם חקלאות מחצבים ותיירות אלקטרוניקה ועוד. בגלל 600 אלף יהודים אז, כיום יש לנו מדינה מבוססת וחזקה עם יותר מ 7 מיליון יהודים במדינה שהיא אחת מהמפותחות בעולם.
תשע"ו

מילון

העלייה השלישית
העלייה השלישית היא גל עלייה גדול לארץ ישראל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה. החל משנת 1919 ועד ראשית 1924, כאשר הסתיים המשבר הכלכלי. רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.

ציטוטים

” "אמא הזהירה אותי לא לצאת לגשם בגלל רגישותי, אמא צדקה, פורים הגיע ואני במיטה."“

הקשר הרב דורי