מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בתו של מנהל המכון

אני ונאוה בחצר ביתם ברמת גן, חורף 2021
נאוה בת 3 (1941)
ציונות, מדע וגעגועים

רקע על משפחתה של נאוה

לנאוה שתי אחיות – נעמי, אחותה התאומה, ורבקה סבתי (אימא של אמי), אחותה הבכורה, אשר נפטרה לפני כשנה.

הוריה של נאוה היו ד"ר בנימין מרדכי מרכוס בלוך, שהיה פיזיקאי, וד"ר ברוניה בידרמן בלוך, שהייתה רופאת עיניים. הוריה למדו בצעירותם באוניברסיטה על שם קארל בפראג, שם הם נפגשו, ובשנת 1935 הם, עם בתם התינוקת רבקה, עלו לארץ-ישראל על פי הזמנתו של ד"ר חיים ויצמן.

אביה של נאוה היה מנהל מכון ויצמן למדע ברחובות במשך כחצי יובל שנים. הוא היה שותפו של ד"ר חיים ויצמן ביסוד המכון, שנקרא בעת הקמתו "מכון למחקר ע"ש דניאל זיו" (בקיצור – "מכון זיו"). בשנת 1949 שונה שמו של המכון ל"מכון ויצמן למדע" (בקיצור – "מכון ויצמן"). ד"ר בנימין בלוך היה חבר בצוות המדענים הראשון של ד"ר ויצמן במכון והוא נמנה עם האבות המייסדים שלו. (את מכון זיו ד"ר ויצמן הקים ברחובות בשנת 1934 במסגרת חזונו לשילוב ציונות ומדע. ד"ר ויצמן היה אבי הציונות הסינטטית שהתבססה על שילוב של ציונות והתיישבות, ובמקרה של המכון – ציונות ומדע).

ד"ר ברוניה בידרמן בלוך נולדה בעיר מזריץ' הקרובה לוורשה, באותה עת בתחום פולין הקונגרסאית תחת חסות רוסית (שנקראה: "ארץ הויסלה"). היא הייתה בת למשפחת סוחרים אמידה שהייתה בעלת בית כלבו גדול לטקסטיל בעיר.

ד"ר בנימין בלוך נולד בעיירה דלטין שבגליציה המזרחית, שהייתה באותה עת חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית. אביו, ר' גדליהו בלוך, וסבו, ר' מרדכי מוטיה בלוך, היו סוחרי עצים מכובדים בארצם.

נאוה אומרת שחשוב לה לספר לי שאביה היה נצר למשפחה חסידית מיוחסת מאד, זאת בגלל שהמורשת של מסורת ותרבות יהודית שאביה נצר בליבו הטביעה את חותמה על החיים בבית הוריה.

ד"ר בנימין בלוך היה נינו של הגביר רבי אברהם בלוך – אב"ד (אב בית דין) העיר וראש הקהילה של דלטין. ר' אברהם בלוך היה נכדו של ר' יוסף בלוך (הידוע בשם "בעל הגנזי יוסף", על שם ספרו "גנזי יוסף" שהיה אחד מספרי החסידות הראשונים והחשובים ביותר). ר' יוסף בלוך היה נכדו של ר' בנימין אהרן מסלאנק שעל שמו קראו לד"ר בנימין בלוך "בנימין". ר' בנימין מסלאנק (הידוע בשם "בעל המשאת בנימין" על שם ספרו "משאת בנימין") היה חבר וראש ועד ארבע ארצות (ועד ארבע ארצות היה מוסד יהודי חשוב שארגן את חיי כל קהילות היהודים בפולין). ר' בנימין מסלאנק היה צאצאו של דון יצחק אברבנאל, שהיה ראש קהילות יהודי ספרד ופורטוגל והיה שר האוצר של מלכי ספרד ופורטוגל בתקופת גירוש ספרד ולפניה.

אילן יוחסין

תמונה 1

הראיון עם אמי, מיכל, עליה כילדה עם נאוה

1. מתי נפגשת עם נאוה?

תשובה: "המשפחות שלנו ושל נאוה מאוד קרובות. מאז שאני זוכרת את עצמי, החיים שלנו היו שזורים יחדיו. בכל שנות ילדותי, חגגנו ביחד את החגים. ארוחות החג, היו אירוע חגיגי ומיוחד. המשפחות נהגו להיפגש גם בסופי שבוע. בנוסף, כשאמי נסעה למספר ימים גרתי בביתם ובחופש הגדול, נאוה נהגה לארגן קייטנה לילדי המשפחה. הייתה זו קייטנה שזכורה לי מאוד לטובה, היינו מבלים ומשחקים בביתם".

2. מה עשית עם נאוה כאשר היית ילדה?

תשובה: "המשפחות היו מאוד קרובות, וכך בילינו רבות ביחד, יצאנו לטיולים, אכלנו יחדיו, שיחקנו ובעיקר שוחחנו".

3. אילו דברים מיוחדים/מוזרים קרו לך בזמן שהיית עם נאוה?

תשובה: "פעם אחת אני ונאוה הלכנו לסרט וקצת לפני שהסרט התחיל אני קמתי מהכיסא והלכתי לקדמת האולם, מיד אחרי זה כבה האור ולקח המון זמן עד שנאוה מצאה אותי".

4. איזה דברים נאוה למדה אותך?

תשובה: "כמו שסיפרתי לך, הרבנו לבלות יחדיו, לכן, אישיותי הושפעה רבות מנאוה. בחגים, כשאני מארחת, אני זוכרת איך נראו החגים בביתם, כולל מנהגי החגים, מאכלים מיוחדים, סידור השולחן בחגיגיות, בניה וקישוט סוכה. נאוה הכינה עבורנו את תחפושות פורים, ותוך כדי כך לימדה אותי תפירה. השיחות הרבות שלנו לימדו אותי רבות. נאוה, שהלכה ללמוד משפטים בגיל יחסית מאוחר, הטביעה עלי חותם, שאפשר בכל שלב בחיים לשנות את המסלול".

5. במה נאוה הייתה טובה?

תשובה: "נאוה מאוד חכמה, ולכן, תמיד אני נהנית להתייעץ איתה בכל נושא. מאז ועד היום, היא הייתה שותפה לכל החלטה שלקחתי, כולל בחירת המקצוע שלי. בנוסף, נאוה, שעבדה כעורכת דין, תמיד עזרה לי בכל הנושאים המשפטיים. נאוה הצליחה תמיד ליצור אווירה כיפית שכולם רוצים להיות בסביבתה".

6. מה אהבת לעשות כשהיית אצל נאוה?

תשובה: "אני נהגתי לשחק עם בני דודי בפינג פונג, וגם אהבתי בחופשים להיות אצלה בקייטנה שהכינה לי, לאחותי ולבני דודי, נהניתי להיות עם דודי אשר לימד אותי לתכנת ועוד דברים רבים ומרובים".

סיפור הילדות של נאוה

נאוה נולדה במושבה רחובות בארץ-ישראל באביב שנת 1938. אביה, ד"ר בנימין בלוך, שהיה מנהל מכון זיו, עבד במכון ברחובות, אולם אמה, שהייתה רופאת עיניים, לא עבדה באותה תקופה, כי ברחובות לא היה עדיין בית חולים ולנסוע בדרכים לערים אחרות היה מסוכן בגלל הפרעות של הערבים ביהודים. רק לאחר כמה שנים אמה של נאוה עבדה בבית חולים "הדסה" בתל-אביב ובירושלים.

בשנת 1939, כשנאוה הייתה בת שנה, קרו שני אירועים משמעותיים בארץ ובעולם: האחד – נגמר המרד הערבי הגדול שהתחיל בשנת 1936 (המרד הערבי הגדול היה מרד של הערבים נגד השלטון הבריטי ונגד היהודים שחיו בארץ ישראל והוא נקרא בפי הישוב היהודי בארץ: "מאורעות"). השני – החלה מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה איטליה הייתה בת הברית של הגרמנים ולכן מטוסי הקרב של האיטלקים הפציצו את ארץ ישראל והוריה של נאוה היו צריכים לרוץ עם בנותיהם הקטנות למקלט כשנשמעו האזעקות. בגלל המלחמה האספקה של התרופות מגרמניה פסקה וד"ר בלוך (אביה של נאוה) הקים במכון זיו בית חרושת לתרופות, שמו היה: "תר"א" – "תוצרי רפואה ארצישראלים". נאוה זוכרת איך אביה חזר הביתה באחד הערבים כשנאוה הייתה ילדה קטנטנה, נכנס לחדר הילדות (כך קראו בבית של נאוה לחדר שלה ושל אחיותיה) וסיפר לה: "היום יצרנו אי-פי-סי, A.P.C" (זאת התרופה שהייתה נפוצה מאוד בארץ בשם א-פ-צ והיא מקבילה לאקמול של היום). בית החרושת תר"א סיפק תרופות לישוב היהודי ולצבא הבריטי בכל המזרח התיכון.

 

תמונה 2
יום הולדת 5 של נאוה ונעמי (1943). בתמונה, רבקה מאחור, מימין נעמי ומשמאל נאוה

הוריה של נאוה אהבו אותה ואת אחיותיה מאוד והקדישו להן את מלוא תשומת ליבם. אביה של נאוה לימד אותה ואת אחיותיה לשחק שח-מט, לחשב את מרחק התנגשות העננים בעת סופות ברקים ורעמים ולהכיר את הכוכבים בשמיים. בנוסף לזה, אביה של נאוה נהג לקרוא מפעם לפעם את הספרים שנאוה ואחיותיה קראו ולדבר איתן על הספר. אמה של נאוה הסבירה להן למה חשוב לנגב היטב את הכוסות לאחר רחיצתן – כי חיידקים גדלים על מצע לח. ולמה לא רצוי לגעת בפרחי הפרג? – כי יש בהם אופיום שמזיק לעיניים. אמה אהבה לשבת איתן בחדר הכתיבה (כך קראו בבית של נאוה לסלון) ולהראות להן תמונות בספרים על ציירים מפורסמים. כך נאוה הכירה כבר בילדותה את מיכאל אנג'לו, לאונרדו דה-וינצ'י וואן גוך. אמה של נאוה שרה יפה במיוחד ונאוה זוכרת איך, לעומת השירים העצובים ברוסית שהיא שרה לעצמה, היא הייתה שרה לנאוה ולאחיותיה שירי ילדים עליזים בצרפתית וברוסית.

הוריה של נאוה ידעו הרבה שפות. אביה – 16 שפות ואמה – 8 שפות, אבל את נאוה ואת אחיותיה לא לימדו שפות והקפידו לדבר איתן אך ורק עברית (זו הייתה רוח התקופה). הקשר במשפחתה של נאוה היה קרוב לא רק בין ההורים לילדות אלא גם בין הילדות האחיות עצמן. האחיות שיחקו ביחד כל הזמן בחצר ובבית. הן היו משחקות מחבואים, תופסת, קלאס עם פאשטה, ג'ולות (גולות) והרבה סוגים שונים של רביעיות. לדוגמה: "ספרן" – זה היה בנושא סופרים ומשוררים ארץ-ישראלים, למשל ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן. נאוה ואחיותיה (במיוחד רבקה) אהבו לקרוא ספרים.

בשנת 1944, כשנאוה הייתה בת שש, היא ונעמי החלו ללמוד בכיתה א' בבית הספר העממי ברחובות. הן תמיד היו ביחד: באותו בית ספר, באותה כיתה ובאותו שולחן. נאוה מאוד אהבה את בית הספר. היו שם מורים מעניינים ונחמדים, הייתה שם ספרייה גדולה וגינת ירק מטופחת. היו שיעורי ציור וזמרה שנאוה מאוד אהבה וגם שיעורי חקלאות. בראש כל חודש היו נערכים טקסים בחצר בית הספר, ובכל ט"ו בשבט וחג הביכורים התקיימו תהלוכות רבות-רושם של הילדים ברחובות המושבה. הילדים שלמדו עם נאוה בכיתה היו מאוד נחמדים ומנומסים והיו לה הרבה חברות טובות.

מלבד הלימודים בבית הספר, הוריה של נאוה שלחו אותה ואת אחיותיה ללמוד עוד דברים: שחיה, נגינה על פסנתר, ואת נאוה שאהבה במיוחד לרקוד הוריה שלחו ללמוד ריתמיקה (סוג של ריקוד שהוא לא בלט) ומאוחר יותר בלט קלאסי. נאוה ואחיותיה גם היו חברות בתנועת הנוער "המכב"י הצעיר".

בחופשים הגדולים אמה של נאוה הייתה עושה לנאוה ולאחיותיה קייטנה מתחת לעץ התאנה הענק שהיה בחצר ביתם (כמו שנאוה הייתה עושה לאמי ולבני דודה). לפעמים אביה של נאוה לקח אותן לעבודה שלו במכון (את רבקה לחוד ואת נאוה ונעמי לחוד). נאוה זוכרת את סדר הבילוי שלה ושל נעמי במכון: קודם כל הן היו הולכות למעבדה של הבקטריולוגית שהייתה מראה להן במיקרוסקופ שלה כל מיני פלאים! אחר כך הן היו רצות למעבדה של המומחה לתרופות שהיה עושה להן קסמים! הוא היה מערבב "מים שקופים" עם "מים שקופים" ממבחנה אחרת וה"מים" הפכו לאדומים. אחר כך הן היו ממהרות לחממה של הגננים, שם היו כל מיני שתילים מיוחדים ואקווריום עם דגי זהב.

חייה של נאוה לא התמקדו רק בבית הספר ובלימודים האחרים שהיא למדה, אלא גם במה שהתרחש בבית הוריה. ביתם היה מקום מפגש לאורחים רבים. בשבתות הבית היה מלא פרחים שאמה סדרה בכל החדרים והאורחים מלאו את הבית מהבוקר עד הערב. בין האורחים היו גם מדענים חשובים מהמכון ומהעולם, ביניהם בעלי פרס נובל שהיו ידידיו של אביה של נאוה. הם שתפו את נאוה ואת אחיותיה בשיחותיהם על המחקרים המדעיים שלהם וספרו על תגליותיהם. כך נאוה שמעה כבר בילדותה איך גילו את התרופה נגד שחפת (סטרפטומיצין) ואיך גילו את השימוש בפניצילין ועוד הרבה נושאים מעניינים.

הנסיעה של סבא'לה, ד"ר בלוך, לועידה לאנרגיה אטומית – מוסקבה 1955

בשנת 1948, כשנאוה הייתה בת עשר, הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל –היא מדינת ישראל, ומיד, בעוד היהודים רקדו משמחה בחוצות הערים והמושבות, הערבים תקפו את כל הארץ ופרצה מלחמת השחרור. בחצר ביתה של נאוה הוריה בנו בונקר ענק (זה מקלט חפור כולו מתחת לאדמה, על גגו מונחים שקי חול ולאורכו, מבפנים, ספסלים כדי לשבת עד השמע צפירת ההרגעה). רחובות הייתה ממוקמת באזור אסטרטגי וקראו לה "שער הנגב", כי לא היו הרבה ישובים יהודיים דרומית לרחובות. מפינת הרחוב של נאוה יצאו שיירות המשוריינים לירושלים הנצורה והשיירות לנגב. רבים מצעירי רחובות נהרגו אז בקרבות והיו לא מעט משפחות שנהרגו להן שני בנים, זה אחר זה. נאוה כתבה אז מכתב לילדי ירושלים על כמה הילדים ברחובות רוצים לעזור להם והמכתב נמסר לחיילים בשיירות. אחרי שנים רבות נאוה מצאה את המכתב שלה מוצג במוזיאון שנקרא "עמדת בית תורג'מן" שבירושלים.

באותה התקופה הוכרז בארץ משטר צנע. זאת בגלל שלישראל הגיעו המוני עולים מכל העולם והמדינה הייתה צריכה לחלק את המזון ואת הלבוש לכל התושבים בצורה שווה. לתושבים חולקו תלושי מזון בעזרתם ניתן היה לקנות אוכל בצמצום. היו אנשים שלא הסכימו להסתפק במצרכים שהמדינה אישרה והם קנו בשוק השחור עוד אוכל במחירים גבוהים. ההתנהגות הזאת נחשבה מאוד לא מוסרית והוריה של נאוה אף פעם לא קנו בשוק השחור. בחצר של נאוה הוריה גידלו הרבה סוגים של ירקות והיה להם גם לול קטן עם עשר תרנגולות שהטילו ביצים.

תקופת ילדותה של נאוה הייתה חשובה במיוחד בנושא פיתוח תרופות נגד מחלות שנגרמו על ידי חיידקים – האנטיביוטיקה. עשרות אלפי חיילים שהשתתפו במלחמת העולם, שעד אז גורלם נחרץ למות בהמוניהם מפציעות שהזדהמו בחיידקים, הבריאו כבמטה קסמים לאחר טיפול בפניצילין. חולי שחפת שעד אז הושמו לתקופות חיים ארוכות במה שנקרא אז "בתי הבראה לחולי שחפת" ("סנטוריום"), חזרו לחייהם הרגילים לאחר שטופלו בסטרפטומיצין. (אופרות וספרים רבים נכתבו על נושא זה). אלא שלא בכל המחלות ידעו כבר אז לטפל באנטיביוטיקה והשיטה של "ריחוק חברתי", המוכרת לנו היום, נחשבה הדרך הטובה והנכונה למנוע הידבקות במחלות.

כך היה גם בביתה של נאוה. נאוה זוכרת איך נעמי, אחותה התאומה, חלתה בסקרלטינה (שנית). זו הייתה מחלת ילדים קשה ומאד מדבקת והוריה של נאוה החליטו מיד להרחיק אותה ואת אחותה רבקה מהבית. הן הועברו לבית דודיה של נאוה שגרו בדירה ברחוב מזא"ה בתל-אביב ונשארו שם כמה שבועות.

נאוה ורבקה לא שכחו את התקופה הזאת. הכל שם היה שונה עבורן מכל מה שהכירו. לדודים לא היו ילדים מעולם והם גם היו מבוגרים בהרבה מהוריהן. כשנאוה ואחיותיה היו יותר קטנות הם נהגו להעיר להן על שהן רצות בדירה מסביב לחדרים! אבל בפעם הזו, כשנאוה ורבקה עברו לגור אצלם, הדודים היו מאד נחמדים. דודתן הייתה יושבת אתן בסלון הדירה ומקלפת תפוחי-עץ (שהיו פרי יקר המציאות באותה עת) ונותנת להן פלחים דקים שהיא חתכה עבורן. בבקרים, במקום להיות כרגיל בבית הספר, הרשו להן לטייל בסביבת הבית. והסביבה הייתה תל-אביב! לא המושבה רחובות. הן אהבו לטייל בשדרות רוטשילד, להחליף ספרים בספריה הקטנה שדודתן רשמה אותן אליה, והן אהבו במיוחד לקנות גלידה בחנות הגלידות הענקית "ויטמן", שם היו אין סוף גלידות בכל מיני טעמים (דבר שכמוהו לא נראה ברחובות), ואחרי זה ללכת לקולנוע שהיה פתוח גם בשעות הבוקר (דבר שלא היה קיים ברחובות). שנים לאחר מכן שתיהן עדיין זכרו את סרטי ההרפתקאות המותחים שהן ראו שם.

אותה תקופה, למרות שהן היו רחוקות מביתן ומהוריהן האהובים ומאחותן נעמי, נשארה היטב בזיכרונן כתקופה מיוחדת בה הן היו רק שתיהן ביחד, אחת עם השנייה.

בשנת 1952, כאשר נאוה הייתה בת 14, היא ונעמי נכנסו לתיכון שקראו לו אז "גימנסיה". רבקה בדיוק באותו הזמן סיימה את הגימנסיה והתחילה לשרת בצבא. לגימנסיה של רחובות הגיעו ילדים מכל היישובים בסביבה וגם מנס-ציונה. כך נאוה הכירה את אברהם (מי שיהיה בעלה בעתיד) שהגיע גם הוא מנס-ציונה ולמד איתה באותה הכיתה.

בנובמבר באותה השנה ד"ר חיים ויצמן נפטר. במשפחתה של נאוה האירוע הזה נתפס כאסון אישי כי ד"ר ויצמן ואביה של נאוה היו חברים מאוד טובים.

תמונה 3
בתמונה, ד"ר בנימין בלוך עם ד"ר ויצמן וההקדשה שד"ר ויצמן כתב לו (1949)

בשנת 1956, נאוה ונעמי סיימו את לימודיהן בגימנסיה.

משחק הילדות של נאוה

משחק הילדות הוא: קלאס עם פאשטה.

בזמנו היו שני סוגים של קלאס, את שניהם היו משחקים על חול. הראשון היה עם ריבוע בעל תשע משבצות שקופצים עם רגל אחת/שתיים (כמו המשחק העכשווי). השני היה עם הפאשטה. המשחק קלאס עם פשאטה היה מלבן שהיו בו שני טורים של חמש משבצות. היו זורקים את הפאשטה (פאשטה היא מרצפת שבורה – בלאטה) אל עבר המשבצת הראשונה ואז קופצים על רגל אחת ובועטים בפאשטה למשבצת השנייה וכך הלאה בסיבוב עד שמגיעים לנקודת הסיום. מה שמעניין שבאותה תקופה כשנאוה הייתה ילדה, עדיין היה בארץ השלטון הבריטי ובמקום המגורים של נאוה היו עושים הרבה פעמים עוצר כי היו באזור הרבה אנשים מהאצ"ל (האצ"ל – ראשי תיבות של: ארגון צבאי לאומי, היה ארגון מחתרתי שפעל בצורה אלימה מאוד נגד השלטון הבריטי). בזמן העוצר אסור היה לצאת מהבתים אבל לילדים היה מותר לשחק בחצרות. החיילים הבריטים התחננו אל נאוה ואחיותיה שירשו להם לשחק איתן, והן לא הרשו, כשהחיילים הציעו להן ממתקים הן עדיין לא הרשו אך לבסוף כאב ליבן על החיילים והן הסכימו לשתף אותם במשחק, אבל הן היו צריכות לשרטט מחדש את משבצות הקלאס כדי שיתאימו לגודל רגליהם של החיילים.

תמונה 4
בתמונה, האחיות משחקות עם החייל האנגלי, נעמי מלפנים, אחריה רבקה ונאוה אחרונה (1943)

החיים של נאוה מגיל 18

בשנת 1956, כשנאוה הייתה בת 18, היא התגייסה לצבא. כל החברים שנאוה הכירה התגייסו לצבא בהתלהבות ובתחושת שותפות, וכולם התייחסו לאלה שהתחמקו מהגיוס בבוז וקראו להם "משתמטים". נאוה הוצבה בחטיבת חי"ר (חיל-רגלים) ליד רחובות, ומיד החל מבצע סיני. החטיבה של נאוה לחמה בקרבות ברצועת עזה. גם נאוה נסעה עם מיפקדת החטיבה לאזורי הקרבות והיא ראתה שם הרבה דברים שהפתיעו אותה ונחרתו בזיכרונה. נאוה זוכרת במיוחד שכאשר היא ושאר החיילים הגיעו לעיר חן-יונס הם ראו בית ספר ריק. התלמידים לא היו בו, אבל ציוריהם כן היו בו. הציורים היו תלויים לקישוט על קירות הכיתה של ילדים בכיתות א' או ב' והיו מלאי שנאה נגד היהודים. נאוה נדהמה. עלתה בליבה המחשבה שיש הבדל משמעותי בין היהודים לערבים. בעוד בתי הספר של הערבים חנכו את ילדיהם לשנוא יהודים, בבתי הספר בישראל לא היה קיים חינוך לשנאת הערבים. נאוה נהנתה מאוד משירותה הצבאי ומצאה בו עניין רב.

בשנת 1958, עם סיום שירותה הצבאי, נאוה החלה ללמוד פיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. זו הייתה תוכניתה מאז שהייתה ילדה – "להיות פיזיקאית כמו אבא".

אז קרה דבר עצוב מאוד. בחול המועד פסח, שנת 1959, אביה של נאוה נפטר כשהיה רק בן 59. נאוה הייתה אז בת 21 והיא נשארה המומה. נאוה זוכרת איך אפילו לא ידעה להבין לעצמה מה דעתה בכל נושא. בכל שאלה שהתעוררה היא מיד חשבה ושאלה את עצמה "מה אבא היה חושב על כך?" גם אמה של נאוה הייתה עצובה כל כך כי היא איבדה בעל אהוב ונערץ וידיד נאמן. גם אחיותיה של נאוה קבלו את האובדן הזה בלב כבד. נאוה זוכרת היטב את הלוויה שנערכה לאביה ברחובות. המלווים התכנסו במכון ויצמן מול בניין מכון זיו, משם הם נסעו אחר הארון בעשרות מכוניות לבית הכנסת שנקרא "שונה הלכות" בו נהג אביה של נאוה להתפלל בכל החגים. אלפים מתושבי רחובות נצבו לאורך קילומטרים של הרחובות בהם עבר מסע הלוויה וליד בניין המשטרה נצבו שוטרים והצדיעו לד"ר בלוך בדרכו האחרונה. בבית הקברות כולם רצו להשתתף בכיסוי הקבר באדמה. הם אמרו שזו זכות גדולה. גברת ויצמן, אלמנתו של ד"ר חיים ויצמן, לקחה גם היא את האת והחלה לגרוף אדמה על הקבר. את התפילות שר החזן הידוע בישראל – אברהם וילקומירסקי, אחר כך הונחו שם עשרות רבות של זרי פרחים.

לאחר שחלפה חצי שנה, אמה של נאוה עודדה אותה ואת אברהם (החבר של נאוה מאז הכיתה החמישית בגימנסיה) להתחתן. חתונתם הייתה יפיפייה אבל קטנה (לא שאני הייתי שם) – חמישים אורחים בני משפחה בלבד. החתונה נערכה בבית הדוד של נאוה (אחיה הבכור של אמה).

אחרי החתונה נאוה עברה ללימודי השנה השנייה בפיזיקה בטכניון בחיפה, שם אברהם (שהיה בעתודה האקדמאית) למד בשנה האחרונה הנדסת מכונות וייצור. בתום אותה שנה נאוה ואברהם חזרו לרחובות, אברהם התגייס לצבא ונאוה עבדה במעבדה לקרינה קוסמית בבניין הפיזיקה שבמכון ויצמן. נאוה כבר לא חזרה ללימודי הפיזיקה.

תמונה 5
בתמונה, נאוה ואברהם בחתונתם (1959)

בשנת 1962 נולד לנאוה בנה הבכור. כמו שאביה של נאוה נקרא "בנימין" על שם אחד מאבות המשפחה ו"מרדכי" על שם סבו, כך היה מובן מאליו שבנה נקרא "בנימין" (בני) על שם אביה של נאוה – ד"ר בנימין בלוך. האירוע הזה היה נפלא לכל המשפחה, גם לאמה של נאוה שהיה לה קשה להתנחם מאז מותו של בעלה, ד"ר בלוך. בשנת 1966 נולדה לנאוה בתה השנייה – נורית. שמה של נורית לא היה על שם אף אחד אלא על שם פרח, ורק בגלל שנאוה אהבה את השם הזה. גם אירוע זה הוסיף אושר לכל המשפחה. נאוה החליטה לגדל את ילדיה ולתת להם את החיים היפים שהוריה נתנו לה בילדותה. היא טפלה בהם, שרה להם, שיחקה איתם והקריאה להם ספרים. נאוה ואמה נפגשו כל יום או בבית אמה או בביתה של נאוה והיו להן חיים טובים ונעימים. לעצמה, נאוה המשיכה לרקוד בלט ולצייר.

תמונה 6
בתמונה, נאוה עם ילדיה בני ונורית בלונדון (1972)

גם אחיותיה של נאוה למדו מקצועות מעניינים וגם להן נולדו ילדים. רבקה (סבתי) למדה מדעי המזרח באוניברסיטה העברית בירושלים, ונולדו לה שתי בנות: בשנת 1965 נולדה בתה הראשונה, תמי, ובשנת 1969 נולדה בתה השנייה, מיכל (אמי). נעמי למדה רפואה בז'נבה ועבדה כרופאת עיניים, כמו אמן, בבית חולים בחיפה. לנעמי נולדו שלוש בנות: בשנת 1969 נולדה בתה הראשונה, מאיה. בשנת 1972 – בתה השנייה, רינת, ובשנת 1978 – בתה השלישית, קרין.

בשנת 1969 נאוה ואברהם בעלה, וגם אמה, החליטו לעזוב את רחובות ולהתקרב לתל-אביב, שם גרו גיסותיה של אמה של נאוה. נאוה ואברהם קנו בית ברמת-גן ועברו לגור בו ביחד עם אמה של נאוה. זה הבית שנאוה ואברהם גרים בו עד היום (זה הבית שאני מכיר). נאוה זוכרת שהדבר הראשון שהם עשו היה נטיעת עץ פרי הדר בחצר הבית, כדי שיהיה להם "ריח של רחובות"! למרבה הצער, אמה של נאוה לא האריכה ימים לגור בבית הזה כי בשנת 1971 היא נפטרה. גם אמה של נאוה נקברה ברחובות וגם הלוויה שלה יצאה ממכון ויצמן וגם אותה ליוו מאות אנשים, בני משפחה וידידים.

גם סבתי, אחותה של נאוה, שנפטרה לפני כשנה, נקברה ליד הוריה ברחובות.

בליבה פנימה, נאוה לא נפרדה מרחובות מעולם ועד היום היא קוראת לעצמה "רחובותית בגולה".

רק לאחר שילדיה של נאוה גדלו נאוה החליטה לחזור ללימודים. הפעם היא בחרה בלימודי משפטים, ובאוניברסיטת תל אביב. נאוה תמיד הגדירה תקופה זו ככניסה למערת נטיפים קסומה שבכל רגע נפתח לפניה מראה נפלא חדש. היא נהנתה מאוד מהלימודים ולאחר שסיימה את האוניברסיטה ואת הסטאז' (התמחות) אצל שופט מחוזי ובמשרד עורכי דין ידוע בתל אביב, היא פתחה משרד משל עצמה ועסקה בו רק בנושאים שעניינו אותה ומשכו את ליבה. נאוה אהבה מאוד לעסוק בפירוש סעיפי חוק ומצאה שזה עניין אותה יותר מאשר ספרי בלשים. נאוה גם אהבה לעסוק בחוזים בגלל הצורך לצפות מצבים שונים ולנסח בדייקנות את האמור בחוזה. הנושא העיקרי שנאוה עסקה בו הוא דיני עבודה בו ייצגה דווקא את העובדים. נאוה הרגישה שהמורשת של אביה, שהייתה דאגה לעובדים ועזרה לאנשים, התקיימה במקרה שלה כשהצליחה להגן על זכויותיהם של העובדים המקופחים.

לנאוה יש עכשיו חמישה נכדים. ילדיה, בני ונורית, וילדיהם גרים בארצות-הברית. נאוה מרגישה שהיא לא הצליחה להעביר להם את אהבת הארץ שהוריה הצליחו באופן כל כך משמעותי להעביר לה. נאוה אומרת שהזמנים השתנו מאוד מאז שהיא הייתה ילדה קטנה ברחובות. כיום רבים מתושבי הארץ כבר לא מתפעמים מבניית הארץ ומעצם הרעיון שיש לנו מדינה, ואינם מרגישים כמו שהרגישו הוריה של נאוה כשבאו לארץ ישראל "לבנות מדינה", וכמו שנאוה עצמה חונכה בבית הוריה ובבית ספרה ברחובות.

געגועיה של נאוה

נאוה אומרת שיותר מכל היא מתגעגעת להוריה ולילדות הנפלאה שהם נתנו לה בביתם ברחובות. נאוה גם אומרת שאין בכך כדי להעיב על החיים המאושרים שהיו לה לאחר ילדותה, או כדי להפחית מערכם. נאוה לא הייתה משנה בחייה דבר והיא מרוצה מכל מה שהיא עשתה עד היום. בכל זאת, תקופת ילדותה הייתה קסומה ויוצאת דופן. היא חושבת שלה ולאחיותיה היה מזל שהן נולדו להורים כל כך מיוחדים ומעניינים, שאהבו אותן והיו גאים בהן. נאוה חושבת שלא כל הילדים זוכים לכך שהוריהם ייחסו ללימודים ולפיתוח הכישרונות של ילדיהם חשיבות כה רבה כפי שהוריה ייחסו להם.

נאוה מתגעגעת לחיוך של הוריה, לעדינות שלהם, לחוכמה שלהם, לאווירה שהייתה בביתם, לאהבה ששררה בו, לחגים היפים שהוריה חגגו בביתם עם נאוה ואחיותיה ולהתלהבות שהייתה בעשייה – "אנחנו בונים מדינה!", "אנחנו מקימים תעשיה!", "אנחנו מקדמים את המדע!". זו גם הייתה תקופה כזאת, רבים מאוד מתושבי הארץ חשו התעלות מהגשמת חלומו של העם היהודי לחזור לארץ-ישראל ולבנות בה את מדינתם. נאוה זוכרת שכך, ברוח הזאת, היא גם כתבה שירים כשהייתה ילדה. הכל היה מליצי ("מליצי" – שפה פיוטית וגבוהה): "אין כמו ארץ-ישראל", "מה יפית ארצי", "אנו נייפה אותך מולדת". היום זה אולי נראה מוגזם אבל אז זו הייתה מהות הקיום.

היום לאחר שעברו כל כך הרבה שנים מאז שהייתה ילדה, נאוה לפעמים חושבת על הוריה ממעמדה כמבוגרת, על החיים שלהם כשהם בעצם היו כל כך צעירים, צעירים אפילו יותר מילדיה של נאוה כיום. במקרים כאלה נאוה חושבת על הדברים העצובים שהיו בחייהם של הוריה. היא חושבת איך, כשהיא פיזזה בגינת ביתם בין פרחי הבר, הם כבר ידעו על אובדן משפחותיהם בשואה והם לא אמרו, לא ספרו ולא הראו לה ולאחיותיה דבר. הבית המשיך להיות מלא בשמחה, באהבה ובעשייה. אביה רק לימד אותן את שמות שבע אחיותיו האהובות בעל-פה ואמה לפעמים הייתה אומרת לעצמה ברוסית, במין סטקטו כזה: "דה!", "דה!" ("דה" זה "כן" ברוסית). לפעמים כשהיה נדמה לנאוה שהיא רואה דמעות בעיני אמה היא הייתה שואלת אותה: "אמא'לה בכית?" ואמה ענתה לה: "לא, קילפתי בצל."

געגועיה של נאוה להוריה היום, כוללים לא רק את זיכרון הקסם שהם יצרו בחייה, אלא גם תחושה של צורך ללטף אותם ולנחם אותם על העצב שהיה בחייהם ושבו הם לא שתפו את בנותיהם הקטנות. אבל נאוה מקווה שעצם אהבתם של הוריה אותה ואת אחיותיה נתנה להם כוח לעבור גם את הדברים העצובים כל כך שקרו להם בחייהם.

זה המקום שנאוה רוצה לומר כמה מילים מיוחדות על אביה, ד"ר בלוך. הייתה זו דמותו המיוחדת. נאוה אהבה והעריצה אותו מאוד. עד היום היא רואה בו דמות מופת ללכת בעקבותיה, ולא פעם במהלך חייה, בין הפרטיים ובין המקצועיים, היא בחרה לנהוג כפי שהיא חשבה שיאה לבת של ד"ר בלוך. בעיניה הוא היה החכם באדם, ולא מעט אנשים חכמים בקרו בביתם. ד"ר בלוך היה גם הרגיש באדם – הוא עזר לאנשים, בעצות ובמעשים, והיה אהוב מאוד על כל מי שהכיר אותו, ובמיוחד על עובדי המכון. תכונה מיוחדת שהייתה לאביה של נאוה היא יושרו המוחלט. כולם ידעו זאת והעריכו זאת. כולם גם ידעו שאסור היה בשום פנים ואופן לתת לו מתנות. כשהעובדים רצו להראות לו את אהבתם הם היו מכינים עבורו אלבומי תמונות מטיולים שהם כקבוצה טיילו בארץ. נאוה מצאה אלבומים כאלה עם הקדשות בסגנון: "למנהלנו היקר, ד"ר בנימין מ. בלוך, למזכרת מטיול עובדי המכון לעמק ולגליל", "למנהלנו האהוב, ד"ר בנימין בלוך, למזכרת מטיול עובדי המכון לאילת".

נאוה זוכרת איך פעם, כשטיילה עם אביה בשבילי גינתם, הגיע לשער אחד מעובדי המכון וביקש לתת לאביה מתנה שהוא קנה עבורו. הוא מאוד רצה שד"ר בלוך יקבל ממנו את המתנה, אבל אביה כעס ולא הסכים לקחת אותה. נאוה זוכרת איך היא אמרה לאביה: "אבא, אתה מעליב אנשים" ואיך אביה ענה לה: "על אברהם אבינו למדו אתכם? חלילה לי אם אקח מחוט ועד שרוך נעל."

נאוה חושבת שהשם "בלוך" מאוד מתאים לאביה, כי יש אומרים שמקורו בראשי התיבות של המילים: "בר לבב ונקי כפיים" ("בר" זה "טהור"). זו אכן הייתה הבולטת בכל מעלותיו הרבות של אביה והיא השתדלה כל חייה להיות ראויה לשם זה.

התמונה האחרונה של שלוש האחיות ביחד

תמונה 7
23.9.2019 – שלוש האחיות במסיבת יום הולדת 85 של סבתי, רבקה (בלוך) וינשל ז"ל. מימין לשמאל: נעמי, רבקה ונאוה

הזוית האישית

איל אוסטפלד: לי היה מאוד כיף ללמוד את עברה של נאוה ובכלל על המשפחה ולגלות את כל הדברים המעניינים האלה. נאוה תמיד סיפרה לי דברים מעניינים גם אם הם לא קשורים למה שכתבנו באותו הזמן, סתם כדי שאני אדע וכדי שיהיה מעניין. אני מאוד נהניתי לעשות את העבודה עם נאוה ואני מאוד שמח שאני עושה איתה את העבודה.

נאוה רודריג: כשאיל ביקש שאספר לו את סיפור חיי ואת רקע משפחתי (שהיא גם משפחתו), התרגשתי מאוד. נהניתי לשתף אותו בדברים שאני חוויתי ובאירועים החשובים שקרו בתקופות שונות בחיי. התפעלתי מאוד מתגובותיו של איל לסיפורים, מהרגישות שלו ברגעים העצובים, מההבנה שגילה בנושאים המורחבים שדיברנו עליהם. אני גם חושבת שאיל התגלה כמנהיג, כבעל יכולת להוביל את הדברים בעדינות רבה. אני מאוד שמחה שאיל בחר בי וביקש ממני להיות המספרת בעבודה שלו.

סיפור נוסף הקשור למשפחה של איל

סיפורה של סבתו של איל, מרים אוסטפלד "משיעבוד לגאולה", תועד ע"י אחותו, ליאת, שהשתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בשנת 2018 ותיעדה את סיפורה של סבתא מרים אוסטפלד.

מילון

ועד ארבע ארצות
מוסד יהודי חשוב שארגן את חיי כל קהילות היהודים בפולין.

ד"ר בריינה בלוך
נולדה ב- 1902 במרזיץ פולין, לבית בידרמן. בת זקונים למשפחה אמידה ומכובדת. היו לה שני אחים ושלוש אחיות. אחיה עלו ארצה בשנות ה-30. האחיות ובני משפחותיהן נספו בשואה. שפת אמה היתה רוסית, והיא שלטה ב- 7 שפות נוספות. בגיל צעיר נסעה ללמוד רפואה בפראג במימונו של אחיה הבכור, יהושע. סיימה רפואה בבירה הצ'כית ב-1929. בזמן לימודיה פגשה את בנימין בלוך, שלמד מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה הגרמנית בפראג. ב-1931 נישאו השנים ועברו לבריסל כדי לאפשר לבנימין לעבוד במחלקתו של פרופ' אררה, פיסיקאי בעל שם עולמי בתחום האופטיקה. ברוניה ובנימין שהו בבריסל 3 שנים. שם נולדה בתם הבכורה רבקה. באותם ימים פנה פרופ' חיים ויצמן לפרופ' אררה וביקשו שימליץ על פיסיקאי מתאים להקים ולנהל את המחלקה לפיסיקה במכון זיו שזה עתה קם(לימים מכון ויצמן) . פרופ' אררה המליץ על בנימין. (מתוך "רופאיה של ארץ ישראל 1948-1799", פרופ' נסים לוי, יעל לוי)

ציטוטים

”אנחנו בונים מדינה!, אנחנו מקימים תעשיה!, אנחנו מקדמים את המדע!“

הקשר הרב דורי