מאגר סיפורי מורשת

שמי בלה פולאט, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. זהו סיפורי, כפי שתועד על ידי נכדתי עמית.

ילדותי

נולדתי בדמשק כבת זקונים למשפחה בת תשעה אחים ואחיות. להורי קראו רחמין עג'מי ולאמי כחילה חלוואני. חיינו בשכונה שנקראת "שרע אל יהוד", שמשמעו: שכונת היהודים. החיים היו קשים היות וסוריה היא ארץ אויב ותושביה המוסלמים שנאו את היהודים. למשל, אסור היה ללכת לרופא היות וכל הרופאים היו מוסלמים, הם לא היו מוכנים לטפל ביהודים. אני הייתי חולנית מאוד. לכן אימי אימי התחפשה בכל פעם למוסלמית כולל חבישת כיסוי פנים, כדי שלא ידעו שהיא יהודיה. פעם האחות שעבדה עם הרופא הבינה שהיא לא מוסלמית והזהירה אותה לא לבוא יותר.

שמרנו  על המנהגים והחגים של היהודים בסתר .למדנו בבית הספר "אליאנס" שם לימדו ערבית וצרפתית. הייתה הקפדה רבה בחינוך. כשמורה נכנסה לכיתה כל התלמידים היו חייבים לעמוד ולברך בבוקר טוב. לעולם לא קראו למורה בשמו. ילד שהתחצף או לא הכין שיעורים היה מקבל עונש: המורה היכה אותו בסרגל על כף היד.

אבי היה סוחר ואדם אמיד מאוד ועזר לאנשים רבים. בגלל עבודתו נסע הרבה מחוץ לסוריה, בעיקר לאירן, שם סחר בשטיחים פרסיים. לאבי הייתה גם אזרחות פרסית ולכן גם לנו הייתה אזרחות פרסית. בגלל נסיעותיו הרבות מחוץ לסוריה האשימו את אבי בריגול לטובת ישראל (״אסיר ציון״). אסרו אותו ועינו אותו עינויים קשים מאוד ודנו אותו למוות. כשאמי רצתה לבקרו הייתה צריכה לשחד את הסוהרים היות ולא נתנו לבקרו. אמי שיחדה את כל מערכת המשפט כולל השופט כדי לשחררו. לסבי הייתה קונדיטוריה לעוגות ערביות והיה מוכר בכל המזרח התיכון. כדי להקשות עלינו את החיים, הממשל הסורי הביא פליטים מ"קמישלי" לגור בביתנו בקומה התחתונה. החיים היו בלתי אפשריים ביחד: הם צעקו וקיללו אותנו ומיררו לנו את החיים.

המשפחה בדמשק

העלייה לארץ

שני אחיי הגדולים, אדמון ואלכס, הוברחו לישראל ונלקחו לקיבוץ. לאחר תקופת מה עוד שני אחי – קטרין ואדוארד – הוברחו גם כן לארץ ונשלחו לקיבוץ "אושה". עם הזמן הורי החליטו לברוח לישראל היות ולא נתנו ליהודים לעלות ארצה. הבריחה הייתה מאוד מסוכנת וסודית ביותר. הוריי שילמו למבריחים הרבה כסף כדי להבריח אותנו, הם היו מיומנים ועזרו להרבה יהודים לעלות ארצה. נסענו לחאלב ומשם ברחנו לטורקיה. נעזרנו באנשים מישראל והשארנו את כל רכושנו, כולל הבית, מאחורינו. בדרך היו כנופיות של שודדי דרכים, שידעו שיהודים בורחים בדרך הזאת, והיו עוצרים כל רכב שעבר ושודדים את הנוסעים. לא הייתה ברירה אלא להיענות לדרישתם אחרת היו מלשינים עלינו לשלטונות. אמי ענדה טבעת יהלום מאוד יקרה כאשר נתקלנו בשודדים. היא החביאה אותה במאפרה של המכונית, וכנראה שאבי הצליח איכשהו להביא קצת כסף. הנסיעה הייתה מאוד קשה היות וגם סבי וסבתי נסעו איתנו. הם היו אנשים מבוגרים והדבר הקשה עלינו. עברנו בדרך סלעית ומשובשת. היינו צריכים להיות בשקט מוחלט מפחד שיתפסו אותנו. אני זוכרת שהיינו צריכים לעבור מתחת לגדרות תייל כדי  לעבור את הגבול ולהגיע לאונייה. הגענו ארצה עם אוניית "קדש" לנמל חיפה, שם חיכו לנו דודי.

החיים בארץ: ילדות ובגרות

נלקחנו למעברה בעתלית, שם עברנו בדיקות רפואיות. שהינו שם כמה שבועות. לאחר מכן עברנו לגור בחיפה עם האחים של אבי שהיו כבר בארץ. כעבור תקופה קנינו דירה בשכונת הדרֿ, רחוב אשקלון 6, חיפה. מיד עם הגיענו ארצה החליפו לנו את שם המשפחה לשם ישראלי "מזרחי", במקום עג'מי. גם לחלק מבני המשפחה עיברתו את השם. היה למשפחה הלם תרבותי, היות ולא ידענו מילה בעברית. הלבוש היה שונה, כי בסוריה התלבשנו מאוד מאוד צנוע. אסור היה לבנות ללבוש מכנסיים. גם התרבות הייתה שונה. למשל: לא ידענו לאכול בסכין ומזלג, אכלנו עם כפות בלבד. השכונה אליה הגענו הייתה שכונה מעורבת של יהודים וערבים. רוב האוכלוסייה הייתה ערבית, אבל הסתדרנו ביננו ולא הפרענו אחד לשני. עברה עלי ילדות מאושרת, התאקלמנו מהר מאוד והתחברנו להרבה ילדים מהשכונה ומבית הספר. למדתי בבית הספר היסודי "עממי א'״. היה לנו מועדון שכונתי לשם היו הולכים כל הילדים. היו שם משחקים, ספרים וחוגים. הגענו בתקופה של "צנע" והיינו חייבים להתרגל  למצב, אף על פי שהיינו רגילים לחיות ברווחה בדמשק. אני זוכרת שהיו שולחים את הילדים למכולת השכונתית כדי שהמוכר ייתן לנו כף של שמן דגים. היות והטעם היה נוראי הסכמנו ללכת רק כי מיד לאחר כף השמן קיבלנו סוכריה כאתנן. לא היה בזמנו דוד חשמלי לחימום מים למקלחת. היינו מחממים מים על פרימוס בגיגית גדולה, וכך התקלחנו, כמובן שלא בכל יום. שמחנו שאפשר היה לחגוג את החגים ללא פחד. בחגים כל המשפחה הלכה לבית הכנסת והייתה ממש אווירה של חג. בימי שישי לאחר הקידוש כל הילדים במשפחה היו עומדים ועוברים ליד אבא ומנשקים לא את היד מפאת הכבוד, זה היה מנהג של כל היהודים מארצות ערב.

אחרי מלחמת ששת הימים צולם אחי משה לכריכה של תקליט עם שירי מלחמת ששת הימים בבגדי לוחם והוצג בכל חלון ראווה של חנויות תקליטים בארץ. משה (מוריס) נקרא ליום מילואים של סיור חופים מהבוקר עד הערב (הוא החליף חבר שלא יכול היה להגיע). זה היה יום הולדתו ה- 24. באותו ערב  טובעה המשחתת אח"י אילת על ידי טילים מצריים. אחי ע״ה היה בין 47 הנופלים במתקפה זו. חיי המשפחה נהרסו: אבדה השמחה בבית וכל המשפחה הייתה באבל גדול. באותה תקופה עבדתי בבנק עם אחותי קלרה. באותה שנה בה אחי נהרג, אחותי קלרה שמואלוף ז"ל (בת 30) שהייתה נשואה ואם לילדה בת 5 עברה ניתוח ולא שרדה. זאת הייתה תקופה נוראית לכל המשפחה. עקב כך עזבתי את מקום העבודה כי לא יכולתי מבחינה נפשית להישאר שם, והתחלתי לעבוד בבנק אחר. באותה תקופה קיבלתי צו קריאה לשרות צבאי, אבל עקב המצב הנפשי שהוריי היו נתונים בו, לא הסכימו שאשרת בצבא. אני סעדתי את הורי.י היות והייתי רווקה, בזמנו גרתי איתם.

הנישואים

כאשר הייתי בת 23 הכרתי את בעלי ניסים פולאט (פוליטי), שהיה שכן של אחי. הוא נולד בטורקיה בשנת 1947 ועלה ארצה בשנת 1959. ובתאריך 22.6.1972 נישאנו באולמי "רון" בחיפה. שנינו עבדנו מאוד קשה כדי להתבסס. בעלי היה חשמלאי במקצועו ועבד שנים רבות בחברה "סולוביצ'יק" הנדסת חשמל. בני הבכור (רם משה) נולד בבית חולים "רמב"ם". יאיר נולד בבית חולים "כרמל" בחיפה. עודד נולד גם כן בבית חולים "כרמל" בחיפה (כיום חי בארה"ב). אדוה נולדה בבית חולים רמב"ם. ובעלי כששמע שיש לו בת אחרי שלושה בנים – התעלף בחדר לידה, זאת הייתה חוויה מצחיקה.

אני ביום נישואיי

כל ילדי למדו בבית ספר "רוממה". בשנת 2008 שלושת הבנים נישאו. בשנת 2008 נולד נכדי הבכור עמית-רפאל. לאחר מכן נולדו יתר נכדי: אייל, אופיר, אורי, אבישי, ליבי ונאוה, שבעה נכדים (עד כה). אדוה נישאה בשנת 2017 (עדיין ללא ילדים). כיום אני בת 70 וגרה עם בעלי ברוממה החדשה ונהנית מהנכדים.

ילדיי האהובים

הזוית האישית

סבתא בלה: היה לי מאוד חשוב כתיבת סיפור חיי שיעבור לדורות הבאים.

הנכד עמית: היה כיף להיום עם סבתא ולשמוע את סיפור החיים שלה.