מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בארגנטינה, בואנוס איירס, בתאריך כ"ח בניסן תש"ח- 194856. לאבי קראו צבי ולאמי חיה. הורי הגיעו לארגנטינה בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת מרוסיה. הייתה אז הגירה גדולה ממזרח אירופה לארה"ב, ישראל וגם לדרום אמריקה. הקהילה היהודית בארגנטינה החלה להתגבש באמצע-סוף המאה ה-19 בעיקר בגלל הגעת יהודים רבים מרוסיה וממזרח אירופה עקב התגברות ההתנכלויות והרדיפות כלפי היהודים שם.

 

בבואנוס איירס הייתה אז קהילה יהודית גדולה של יותר מ-150,000 יהודים. היה שם בתי ספר יהודיים, עיתונים בעברית, תנועות נוער עבריות, היו חוגגים את כל החגים היהודיים והיו הולכים לבית כנסת וחיי הקהילה היהודית היו מפותחים. רוב הילדים למדו גם בבתי ספר יהודיים בנוסף לבית הספר הרגיל. זאת אומרת שבאו לבית ספר הרגיל ולמדו שם ואז היו נשארים עד הערב בבית הספר העברי. למדו בבית הספר העברי תורה, עברית וכו'…

 

לאבא שלי היה מפעל טקסטיל שייצר בגדים ואמי עבדה איתו. לאחי קראו ראול (ישראל). הוא גדול ממני בשלוש שנים.

אני נולדתי 8 ימים לפני הקמת מדינת ישראל. ברית המילה שלי נערכה בדיוק ב- ה' באייר תש"ח. זו הייתה חגיגה ענקית בכל בואנוס איירס כי גם נולד ילד וגם הוקמה המדינה.

 

חגיגות הבר מצווה היו כפולות. נחוגו בשני אופנים. באופן פרטי- משפחתי, עליתי לתורה בבית הכנסת בבואנוס איירס שהוא בית הכנסת שבו התפללה משפחתי בחגים ובשבתות. לאחר העלייה לתורה נערכה מסיבה לבני המשפחה וחברים. כמו כן, בבית הספר היהודי שבו למדתי נערכה חגיגה נוספת לכל החברים מבית הספר. בנוסף, מאחר ובר המצווה שלי חל יחד עם בר המצווה של מדינת ישראל, נערך כינוס של הקהילה היהודית באולם ענק שבעיר בהשתתפות כ-5000 איש שבו נכחו שגריר ישראל בארגנטינה, אלוף אבידר, רעייתו הסופרת ימימה צרנוביץ' אבידר, נציגי מדינת ישראל, ראשי הקהילה בבואנוס איירס, הרבנים הראשיים ומכובדי הקהילה ואורחים מממשלת ארגנטינה. אני נבחרתי, כמי שבר המצווה שלו חל יחד עם חגיגות בר המצווה של המדינה, לייצג את דור הצעירים באירוע ולשאת נאום ברכה בפני הקהל הגדול. את הנאום נשאתי הן בעברית והן בספרדית כדי שכל המשתתפים יבינו את הדברים. 

מיותר לציין את ההתרגשות האישית להופיע בפני קהל שכזה, וגם שכל בני המשפחה נוכחים, וההתרגשות הכפולה והמכופלת של החיבור בין בר המצווה הפרטי לבין בר המצווה של המדינה, בפרט שמדובר בנער שגדל אל תוך ההוויה הציונית, שלמד בבית ספר יהודי, שהתחנך בתנועת נוער, שכל סביבתו הייתה סביבה יהודית חמה. לבר המצווה קיבלתי מתנה ממנהל בית ספר "הרצליה" שבו למדתי. סידור תפילה קטן עם עטיפת עור ועליה תחריט של ירושלים. בהקדשה נכתב "לתלמיד היקר יהודה טוניק, הלוואי ותזכה לעלות לציון ולהימנות בין בוניה ושומרי חומותיה". והנה כעבור שנתיים, עליתי עם משפחתי לארץ, השתכנו, בנינו פה חיים חדשים. כעבור 3 שנים, כבר גויסתי לצבא בו שירתתי שנים ארוכות "ונמניתי עם שומרי החומות" ולימים גם עסקתי בנושאים הקשורים לבנייתה, לצד הקמת משפחה ודור חדש בישראל.