מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק בן עזרי, נולדתי בשנת 1937 בעיר פס שבמרוקו.

 

 

למדתי בבית ספר עד גיל 11. בבית הספר היינו שובבים, וכשלא למדנו כמו שצריך קיבלנו עונש מהמורה. הוא נהג לתת לנו מכה קטנה ברגליים עם המקל שלו. כאשר אחד המורים או ההורים היה מגיע, היינו מתחבאים כדי שלא יראו אותנו. בהפסקות נהגנו לשחק בחמש אבנים או בכדורגל.

 

בגיל 11 חגגתי בר מצווה, יחד עם אחי שמלאו לו 13 שנים. הסיבה שחגגו לי בר מצווה בגיל זה, הייתה בגלל שהיינו משפחה גדולה עם הרבה אחים, עשרה אחים ושלוש אחיות. בכל פעם שני אחים חגגו בר מצווה יחד, כדי לחסוך בהוצאות. אבל מי שחגג את בר המצווה בגיל מוקדם כמוני, היה מחכה עד גיל 13 ורק אז הפך לגבר. 

 

כשהייתי ילד קטן במרוקו הייתי מאוד מתרגש כשהגיעו החגים, ומכל החגים אהבתי במיוחד את ראש השנה ויום הכיפורים, כי התפילה בזמן זה מאוד מיוחדת עבורי – תפילת שחרית. כשאני שומע את התפילות האלה עוברת בי מעין צמרמורת בגוף. 

 

עלייה  

העלייה לארץ נבעה מהרצון להגיע לירושלים. זכור לי שהלכנו עם מזוודות בלילה כי אסרו עלינו לעזוב את המדינה. הגענו לרכבת ומשם נסענו לגבול אלג'יריה. אחר כך נסענו לצרפת ושהינו במחנה. באחד הימים הגיעו שליחים צרפתיים ואמרו: "לא כדי לכם לעלות לא"י, יהיה לכם מאוד קשה שם. תישארו בצרפת ותקבלו כסף על כל ילד שלכם". על אף שהיינו משפחה גדולה, אבא שלי אמר: "בשום פנים ואופן לא נישאר בצרפת!"

 

בשנת 1948 עלינו לארץ ישראל. הגענו באנייה לחיפה בערב שבת, אמרו לנו לרדת מהאנייה כדי לנסוע לפרדס חנה. אבא שלי התחיל לצעוק: "מה ביום שבת ניסע?" אבל בכל זאת נסענו. כשהגענו לשם נתנו לנו גפרורים ונרות, על מנת שנוכל לראות בלילה. אבל  אבי אמר "ביום שבת אתם רוצים שנדליק נרות?! לא ולא! והוא סירב. לאחר מכן לקחו אותנו לאוהל ממש קטן שאי אפשר היה לישון בו מרוב הצפיפות.

 

במהלך השבוע קיבלנו תלושים על מנת שיתנו לנו אוכל. כל אחד לפי כמות. את האוכל ניתן היה לקבל רק בתלושים. ואכן, קיבלנו אוכל בכמות הדרושה לנו. בבוקר, שלושת אחי הגדולים הופנו לעבוד בחקלאות, אבל רק פעמיים בשבוע. אבא שלי היה עובד מצוין שעבד בפרדס ובעל הבית ביקש שיגיע לעבודה כל יום. שאר בני המשפחה, שהיו צעירים מדי לעבוד, הלכו ללמוד בבית הספר, וגם אני ביניהם.  כשאחיי הקטנים ואני התבגרנו, גם אנחנו יצאנו לעבוד. אני עבדתי במאפייה בתל אביב.   

 

כשהייתי בן 16 היו לי אופניים. הייתי רוכב עליהם הרבה ברחובות.  נהגתי להרכיב את שרה, חברה מהשכונה על האופניים, כשהיא יושבת מאחור. שרה נהגה לברוח מהבית שלה כדי להיפגש איתי, מפני שהוריה סירבו. כשבגרנו היא נהייתה אשתי. לאבא שלה היה חמור קטן. כל פעם כשהיא הייתה חוזרת הביתה אבא שלה היה מתחיל לצעוק עליה ולשאול אותה: "איפה היית, לאן נעלמת?" והיא הייתה אומרת לו שהיא הלכה לחפש את החמור. ככה הפכנו להיות חברים טובים. 

 

כשהייתי בן 17-18 עברתי לגור בתל אביב, שם עבדתי במאפייה. שרה הייתה באה אלי לבקר אותי בדירה שלי כל הדרך מפרדס חנה. יום אחד אבא שלה חיפש אותה. מישהו אמר לו שהיא אצלי בדירה בתל אביב. כשהוא הגיע הוא דפק בחוזקה על החלון. פתחתי את החלון והוא פשוט קפץ פנימה בכוח. הוא התחיל לצעוק עליה ואפילו להרביץ לה. אחרי שדיברנו עם אבא שלה סידרנו הכול בינינו. פעם אני הייתי נוסע אליה ופעם היא הייתה מגיעה אלי. ככה הכרנו יותר אחד את השנייה, לבסוף, כשהייתי בן 18 התחתנו!

 

לאחר כמה חודשים עברתי לאילת, שם הייתי שותף במאפייה עם עוד שלושה חברים, אך בשל פציעה חזרתי לפרדס חנה.  

 

לרעייתי שרה ולי ארבעה ילדים: הבכורה רויטל, בת 52, מתגוררת בשווייץ, ועוסקת ברפואה אלטרנטיבית – יש לה קליניקה לשיאצו. לרויטל שתי בנות ושמותיהן: תלתן וקמילה – נכדותיי. רועי, בני השני, רווק בן 48 עובד בבנק, וגר בביתו. בתי השלישית, שמה רחל והיא בת 46. היא נשואה כבר 10 שנים, ויש לה בן מאומץ, כי היא לא יכלה ללדת. בני הרביעי שמו יוני והוא בן 38, הוא קונדיטור באור עקיבא. יוני נשוי ולו ארבעה ילדים, שלוש בנים ובת. דור הוא בן 13 – שחקן כדורגל, הבן השני עידו בן 11 – לומד בבית ספר "תחכמוני", השלישי בן 5 וחצי והבת הרביעית, נעמי, בת שנתיים.

 

השירות הצבאי – "נהגתי בסיירת – ג'יפ"

כשהייתי בן 24 שירתי בבסיס ליד באר שבע. במהלך השירות הצבאי השתתפתי בשתי מלחמות: מלחמת סיני ומלחמת לבנון הראשונה. במלחמת סיני, אני זוכר שהייתי בבסיס כשקראו לי לבוא על מנת לקבל נשק ולצאת למלחמה. המלחמה ארכה חודשיים. במלחמת לבנון הראשונה, הייתי בתוך לבנון. נהגתי בסיירת, כלומר: ג'יפ. לקחתי את הקצינים מתוך לבנון לגבול ולהפך. היה עלי להתייצב בכל פעם שקראו לנו. 

 

בריאות –  תשעה חודשים בבית לוינשטיין

בהיותי בן 26, לאחר נישואיי עברנו לגור באילת. אז נפצעתי ברגלי – מחוץ לבית היו לנו בערך שבע מדרגות. לילה חשוך אחד מיהרתי לעבודה ולא ראיתי את המדרגות, החלקתי, נפצעתי, והתפתח אצלי פצע מוגלתי גדול מאוד שבעקבותיו נאלצתי לעבור ניתוח ברגל. המתנתי לניתוח כאשר הרגליים שלי דבוקות אחת לשנייה בסיכול על מנת לבצע את הניתוח, וכדי שהרופאים יוכלו לכסות את הפצע הם היו צריכים לקחת עור מרגל אחת ולהעביר לרגל השנייה. במשך כ- 8 חודשים שכבתי בבית החולים בבאר-שבע.  

 

בנוסף, במהלך עבודתי במאפייה, קרה מקרה ששינה את חיי. יום אחר כשעבדתי לבד, הוצאתי מהתנור שתי תבניות ללא כפפות, ואז, איבדתי את ההכרה ולקחו אותי לבית החולים. שם אמרו לי שיש לי פגיעה מוחית. כשמשפחתי שמעה זאת, כולם באו מיד לבקר אותי בבית החולים, בלי לחשוב פעמיים. גם בתי, שגרה אז בשווייץ שמעה על זה ומיד הגיעה לארץ. היא ישנה איתי בבית החולים שלושה ימים, ואז הייתה צריכה לחזור לשווייץ. אותי שיחררו לאחר כשבועיים. בבית החולים שאלו לאן אני רוצה ללכת: לירושלים, לפרדס חנה או לבית לוינשטיין. לבסוף נשארתי בבית לוינשטיין במשך תשעה חודשים ואשתי הייתה מגיעה לשם כל יום. אני לא יכולתי לעמוד לבד על הרגליים, ולכן נעזרתי בכיסא גלגלים עד שהתחלתי ללכת. בסופו של דבר נעזרתי במקל הליכה, ואתו אני הולך עד היום.

 

לאחר חמש שנות מגורים באילת, חזרתי לפרדס חנה, שם כל משפחתי התגוררה. כיום, לאחר האירוע המוחי שעברתי, אני מבלה את רוב היום במועדון לקשישים כבר שתיים עשרה שנים, וגם חבר בוועד. התחביבים שלי הם קריאת ספרים ואפייה.   

 

בית לוינשטיין: "בית החולים לוינשטיין הוא בית חולים שיקומי הנמצא ברעננה. מרכז השיקום שייך לשירותי הבריאות הכללית והוא מוסד ייחודי בישראל ואחד ממרכזי השיקום המובילים בעולם. בית החולים מתמחה בשיקום של נפגעי ראש ועמוד שדרה ומטפל בעיקר בנפגעי תאונות דרכים ופצועי צה"ל."

 

תשע"ה 2015