מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי ברטה פרץ.  נולדתי ב-8 במאי 1949 בארץ ישראל. אני נשואה ליעקב פרץ ואימא לחמישה ילדים: אריאלה, חגית, שלומי, אביטל ובן בכור שנולד עם תסמונת דאון ונפטר בגיל ארבעה חודשים. כיום סבתא לתשעה נכדים.

אבי גדל בצ'כיה באזור טרנסילבניה בכפר הקטן מונקצ'. כשהיה בן 14 פרצה המלחמה (מלחמת העולם ה-2). סבתא שלי הסתירה יהודים עד שהלשינו עליה. את סבא לקחו למחנה עבודה, שם הוא חלה בשחפת ולכן הוחזר ובמקומו לקחו את סבתא. לאחר זמן מה גם היא חזרה הביתה ונלקחה ביחד עם בנה הצעיר אברהם לאושוויץ, שם שינהם נרצחו. ניצלו 2 אחיות ו-3 אחים.

אמא שלי נולדה בעיר אוסטרית במובלעת בפולין שכיום שייכת לאוקראינה. קצת לפני מלחמת העולם השנייה סבתא שלי, אמא ואחיה עברו לגור בוינה, בלוק ליד הדנובה אצל קרובי משפחה. לגבי סבי אין תיעוד ועד היום השאלה מה קרה לו מלווה אותי. כשאימא שלי הייתה בת 12 החלו התנכלויות לנערות צעירות מצד הנאצים ולכן הבריחו אותה לצרפת ברכבת האחרונה. לדוד שלי כבר לא היה מקום ברכבת. הוא וסבתא הוגלו לפולין לגטו ושם נרצחו. אמא עברה ממקום למקום והצטרפה לקבוצת ילדים שהוברחו לשוויץ. מורה הדרך שלהם רימה אותם והוליך אותם כמה פעמים באותה דרך ואיך שהם עברו את הגבול השוויצרי המשטרה של הגרמנים עברה שם. לאימא שלי הייתה דודה בשוויץ שקיבלה אותה אליה וגידלה אותה. זה היה כשאימא הייתה בת 17. אימא הלכה ללמוד בבית ספר  בסניף של "אורט" דרך הג'וינט ולמדה תפירה וגמרה בהצטיינות.

אמי ואבי הכירו בטעות. אח של אבי ואבי הגיעו גם לשוויץ דרך הג'וינט. אבי היה בפרטיזנים וכך הוא הצליח לברוח מאושוויץ ביחד עם אחיו וחברו. שלושתם הצטרפו לפרטיזנים ולאחר שהאמריקאים נכנסו לרוסיה/לאירופה הם אספו את כל הילדים והעבירו אותם לשוויץ. אבי למד שם בפנימיה מכונאות. אחיו הכיר את אמי וחברתה, ואמר לאבי: "אני רוצה שתבוא, אני רוצה להכיר לך בחורה נחמדה". הדוד שלי התכוון לחברתה של אמא שלי ורצה את אמא לעצמו, אך כשהם נפגשו אבי התאהב גם הוא באימא שלי.

אמא שלי הייתה חולת אלצהיימר וזכרה רק אותי ואת אחותי הגדולה. היה לי ולאימא קשר מיוחד היא הייתה עבורי חברה ואפילו יותר. המילה של אימא הייתה מילה ואותו דבר לגבי אבי – מספיק שהוא היה מסתכל עלינו והיינו מורידים את הראש. בחיים לא התחצפתי אליו ולא הרמתי עליו את הקול. אבי נפטר לפני 12 שנה (לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה).

הוריי עלו לארץ משוויץ בסוף שנת 48 בתקופת מלחמת השחרור, הם היו ניצולי שואה. אבי גויס ישר למלחמת השחרור ואמי הובאה ל"בית עולים". כשאבי השתחרר מהצבא הוא היה אזרח עובד צה"ל והם גרו בשייח מוניס. אבי מצא בית ערבי, סידר אותו, שם דלתות וחלונות והם גרו שם 4 שנים. בבית דיברו גרמנית. בן גוריון פנה בקריאה לישראלים לעלות, לייהד וליישב את הגליל, אז הורי החליטו לעבור למושב דישון ושם גדלתי.

הילדות שלי הייתה מעולה. אז היה רק רדיו, לא היו אפשרויות של הצגות. אהבתי לשמוע תסכיתים ברדיו. שמעה כל יום את התכנית ארץ נרניה. לא היה חשמל והשתמשנו בגנרטור שאבי היה האחראי להפעיל אותו (בדישון), או עם נרות ועששיות. בישלו בפתיליות ופרימוסים, ובשביל הכביסה היו מבעירים מדורה, שמים דוד גדול עם מים ושבבי סבון על מנת להרתיח אותם, מכניסים את הכביסה ונותנים לה לרתוח עד שהכל יוצא נקי. כשנכנסה הטלוויזיה הראשונה למושב דישון כל ערב מתיישבים אצלם ורואים היאבקות.

גדלתי בצל השואה ובכל זאת רק בגיל ההתבגרות הבינה מה היא שואה. אבי אהב לספר איך הוא התנהל בגטו, איך הוא הצליח לצאת מהגטו ולחזור עם אוכל לבני המשפחה, איך הוא הערים על השוערים, הגיסטפו וה-SS בצורה שהם לא הצליחו למצוא את האוכל שהבריח על הגוף שלו. שומר אחד הרשה לו להתנגב ולהעביר אוכל.

הייתי ילדה מאוד שובבה, "טומבוי" וטיפסתי בכל מקום. כשהייתי בת 6, בשנת 1956, טיפסתי עם חברים על מכבש ופתאום השתחרר מוט ברזל, נפל לי על הרגל ושבר אותה. בתקופה זו לא היו אמבולנסים או קופות חולים והיה צריך להגיע לטבריה אז אני ואבי נסעו למשטרה בקיבוץ יפתח בפרד ועגלה, משם חיכינו לרכב שיגיע עד לעמק החולה ומשם נסענו באוטובוס לטבריה לבית חולים פוריה, שם טיפלו בי. כשהייתי בת שמונה, פתחו מרפאה בישוב. במרפאה הייתה אחות ופעם בשבוע היה מגיע רופא.

אבי היה הנהג של המושב ולכן היה לו אוטו. הוא היה מביא מצרכים למושב כמו לחם. בילדותי עזרתי מאוד להורים ועבדתי מאוד קשה. כשהייתי בת שמונה ועד גיל עשר,  הייתי יוצאת עם עוד כמה ילדים בארבע בבוקר לקטוף את העלים של הטבק ולהתחיל לעבד אותם. היינו מסיימים בשבע וחצי בבוקר ומיד הלכו לבית הספר שם למדנו עד השעה ארבע. בבית הספר אכלנו ארוחה חמה וחזרו לעבד את הטבק עד שסיימו את מכסת הארגזים. לאחר מכן, ישבנו לעשות שיעורי בית באור העששית והתקלחנו בגיגית. למרות שאנשים רבים עבדו על הטבק זו הייתה עבודה קשה ולא ריווחית, אז הישוב הבין זאת והחל לעודד עבודת אדמה. בשנת 1963 למדתי בפנימיה דתית בכפר הנוער- כפר חסידים. הייתי מגיעה הביתה פעם בשלושה שבועות לשישי וחוזרת בראשון. למדתי שנה אחת תיכון והייתי בתנועת הנוער העובד והלומד. ובנוסף, למדתי בתנועה במושב אנגלית, מתמטיקה עברית וכו'. במושב היה מועדון ריקודים במועדון שבו פעם בשבוע היו מתרכזים כל הצעירים מהמושב ומישובים נוספים כמו עלמה ודלתון שהיו מגיעים בטרקטורים בלילה, לערב ריקודים סלוניים או ערב ריקודי עם. הגשתי בקשה ל"חופשה חקלאית". הבקשה אושרה וכך עזרתי לאמי ואבי בקטיף, כי הם לא הביאו כוח אדם מבחוץ.

ב-6 ביוני פרצה מלחמת ששת הימים ולכן, דחו לי את הגיוס ל 27 בנובמבר 1967. בלשכת הגיוס בטבריה ראו ששקלתי רק 48 קילו, הייתי תת משקל ולא רצו לגייס אותי. התעקשתי אמרתי: "אין דבר כזה. אתם לא מגייסים אותי, אני רוצה להתנדב." אז התגייסתי לנחל והייתי בשל"ת (שירות חינם) בקיבוץ הסוללים. שלחו אותי ועוד כמה בנות לקיבוץ הסוללים בלי לתת לנו כתובת או את האוטובוס שהיינו צריכות לקחת. ישנו בבית של יגעל בשן ז"ל ולמחרת נסעו לתל השומר ושם בלשכת הגיוס שאלנו היכן הן נמצאות. לבסוף כשהגענו, פגשנו שם את  הגרעין שלי, את מי שהיא ששירתתי איתו שם חצי שנה בקיבוץ הסוללים. עבדנו בחקלאות שם. לאחר מכן, יצאנו לטירונות במחנה 80 באוהלים. עברנו טירונות שלושה חודשים, מחודש מרץ עד מאי. בשנה הראשונה שלאחר מלחמת ששת הימים היה מצעדים בירושלים וביקרנו בגבעת התחמושת כמו שהיא נכבשה לא כמו שהיום שיפצו כמו שהיא עם כל התעלות. היינו בצעדת ירושלים והיה יפה. לאחר מכן עברנו לקיבוץ דגניה ב' ואחכ ב"אחזות מי עמי". השירות שלנו לאחר הטירונות היה בהיאחזות מי עמי ליד אום אל פאחם. התושבים שם היו עויינים היו להם הרבה שטינקרים. אני זוכרת שאנשי הצבא או השבק היו סוגרים את המועדון ומתחקרים אנשים. אסור היה להם להתקרב למקום שם. בשבתות הם היו יורדים בכוונה לאום אל פאחם להראות את הנוכחות שלהם, ולמרות שיכלו לסקול אותם באבנים ולהרביץ להם הם היו יורדים מטיילים לוקחים מים איתם וחוזרים אחר כך חזרה.

אהבה מיוחדת

לפני שהכרתי את בעלי, יעקוב, הייתה לי אהבה מאוד גדולה שהסתיימה בגלל שהוא שיקר לי ואחיות שלו חיפו עליו. הוא ניסה לפצות על זה בזה שהוא קנה לי זהב, אבל זה לא קנה אותי. זה היה בשנת 68, גדלנו יחד ולמדו יחד באותו בית ספר עם אותם מורים. עד היום כשאנו רואים אחד את השני אנחנו מתרגשים.

את יעקוב, בעלי, הכרתי ברבנות דרך חברה מנהריה שלימדה במושב והיא הייתה מזכירה באותו בית ספר בדישון. החברה שלי נסעה עם בעלה ז"ל לנהריה להירשם ברבנות והיא אמרה לי: "ברטה בואי סעי איתנו ואני אכיר לך מישהו", היינו חברות מאוד טובות. יעקוב הוא מכונאי והוא בדיוק תיקן רכב ושטף את הידיים עם בגדי העבודה שלו, ואמא שלו אמרה לו "אתה הולך להכיר בחורה לך תתלבש תתקלח". הכרנו אחד את השנייה, והתחתנו. החתונה הייתה באולמי נהריה. כשיעקב בא להכיר את ההורים שלי, הוא בא והציג את עצמו בפני הורי (הינו בקשר אבל עוד לא ביחד). יעקוב היה מתקן רכבים וברכבים האלה שהוא היה מתקן הוא היה בה לבקר אותי. או שאני הייתי נוסעת אליו ביום שישי בצהריים והוא היה מחזיר אותי בראשון בבוקר או במוצאי שבת. הכרתי אותו כבר שנה קודם – כשהתארחתי אצל קרובת משפחה בנהריה לשבת. הלכנו לבקר חברה שגרה בשכנות להורים שלו, באותו בלוק. הלכנו כולנו לסרט בקולנוע הגליל – אני, יעקוב, אח שלו, החברה ואחותה היינו שותים שתייה ומגלגלים בקבוקים באמצע הסרט. התחתנו לאחר 9 חודשים, ב-12 במרץ 1972.

גרנו בנהריה בהתחלה אצל ההורים שלי, אחר כך קיבלנו דירה מהמיגור של 64 מטר ויעקוב נסע לעבוד בניגריה בחורף לפני מלחמת שלום הגליל בשנת 82 והצטרפנו אליו. הייתי עם שלושה ילדים קטנים והייתי צריכה להצטרף אליו דרך "סולל בונה". הבת שלי חגית חלתה באבעבועות אז אי אפשר היה לנסוע עד שהיא לא תבריא אז דחינו את זה עד חודש יוני. רצינו אחרי סוף שנת הלימודים אבל אז התחילו הפגזות בנהריה מהחיזבאלה, אז החלטנו שאנחנו אורזים את הכל, סוגרים את הבית ונוסעים לניגריה אליו. היינו שם שנתיים עם 3 ילדים, זה היה בשנת 82. יעקוב היה אחראי על המוסכים שם וניהל אותם. היו לנו חיי חברה שם מאוד טובים. היה לנו שם איזה מקום כמו מחנה כזה במתחם בתים חדשים לגמרי. כל יום ראשון היינו נפגשים. הייתה לנו שם בריכת שחיה והיה לנו מגרש כדורסל ומועדון חברים. הילדים גדלו באווירה טובה. ואז הפרויקט הצטמצם ושלחו אותנו לעיר הגדולה. הייתי כבר בהריון עם הבת הצעירה, אז אמרתי שאני רוצה לחזור הביתה וללדת אותה בארץ ישראל.  וכך, כשהייתי בחודש השישי,, חזרנו לארץ.

לקראת הלידה, בשנת 80, יעקב היה בחודש מילואים ברמת הגולן אבל חברים שלו אמרו לו שכל מי שצריך לצאת לחופש שיצא אשתך אמורה ללדת. ובאותו יום שהוא היה צריך לחזור לבסיס להשתחרר התחילו לי צירים ונסענו באוטובוס לבית חולים.

הזוית האישית

ברטה: היום אני בגמלאות. בשעות הפנאי אני אוהבת לרקום ולסרוג. אני אוהבת גם לקרוא. יש לי המון ספרים בבית מכל הסוגים. אני יכולה לקרוא כל ספר מאה פעם ותמיד אני מוצאת בו משהו אחר על המקומות והדברים מעבר.