מאגר סיפורי מורשת

אבי נפטר כשהייתי בגיל 5. אמי נאלצת ללכת לעבוד בפעם הראשונה בחייה כדי לפרנס את משפחתנו. היינו ארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים. אחי ואני למדנו תורה בבית הכנסת וכמון גם כדי לקרוא ולכתוב באשורית (כתב דפוס).

לימים הלכתי לבקר את דודתי בכפר סמוך ששמו "כמר" (ההליכה לקחה כשעתיים). באותו היום ישנתי אצל דודתי ובבוקר היא העירה אותי והכינה ארוחת בוקר ובנוסף היא הכינה לי שתי פיתות. אני יוצא מבית דודתי נעמי ז"ל, שביתה היה סמוך לבית הכנסת של הכפר. ראיתי שם אורח שמראהו מפחיד והוא מספר לילדים שעמדו סביבו שהוא הולך לעיר הבירה "צנעה" שהוא גר שם. אני שמעתי את דבריו והתלהבתי מזה שהוא הולך לעיר זו, שכל אחד היה רוצה להגיע אליה והחלטתי ללכת אחריו לראות את העיר. חיכיתי לו עד שהוא יצא לדרך והלכתי אחריו. אף אחד לא ידע שיצאתי לדרך. מאחר ופחדתי מפניו, נתתי לו להתרחק ממני קצת והמשכתי אחריו בין 400 ל-500 מטרים מאחוריו. כאשר היו עליות וירידות ולא הצלחתי לראות אותו התחלתי לרוץ כדי לא לאבד אותו. כאשר הצלחתי לראות אותו אני מאט פעם נוספת.

כעבור שעתיים מאז שיצאנו לדרך אכלתי פיתה אחת מהפיתות שדודתי נתנה לי ושעתיים לאחר מכן אכלתי עוד אחת. ככה הלכנו כשש שעות עד שהתקרבנו לכפר יהודי בשם "אלג'וב". הכפר היה על גבעה והאורח נכנס למרכז הכפר ונעלם מן עיניי. גם אני נכנסתי למרכז הכפר שבו היה בית הכנסת ובנוסף מתקן למים (בתימנית- "קובה"). אני עמדתי שם כדי לשתות מים ולפתע ניגש אליי יהודי ושואל אותו מי אני? מאיפה הגעתי? והסברתי לו שאני ממשפחת סיבהי והוא ענה שהוא מכיר את המשפחה הזו. הוא שאל מדוע אני נמצא בכפר ועניתי לו שאני הולך ל"צנעה". הוא הכניס אותי לבית כנסת והם התפללו. לאחר התפילה אמר לי האיש תמתין פה אני הולך להביא לך אוכל. וכעבור כרבע שעה, הוא חזר לבית הכנסת ובידו פיתה ושתייה. הוא סידר לי מצע בבית הכנסת ליד ההיכל של ספרי הקודש ושם ישנתי.

בבוקר אני שומע מתפללים והתעוררתי. אותו האדם שהאכיל אותי אמר שאמתין פה והוא יביא ארוחת בוקר. אכלתי ושתיתי מים ממתקן המים ולפתע פגשתי באורח שמהכפר של דודתי מתחיל לרדת מן הגבעה לכיוון "צנעה". הלכתי אחריו במרחק מסוים כדי שלא יבחין בי. כעבור כ-שלוש שעות אני רואה בריכת מים ששם היו מתרחצים בחורים יהודים מן העיר "צנעה". למזלי היה בבריכה חבר ילדות שלי שמעון גבע. והוא ראה אותי והתקרב אליי. הוא שאל אותי: "מה אתה עושה פה?" וסיפרתי לו שהגעתי מן הכפר "כמר" שבו גם הוא גר בעבר והראיתי לו את האורח שהלכתי בעקבותיו. והוא כבר הכיר אותו ואמר לי: "זה אלמקעי (פה עקום)". שמעון הציע לי לגור אצלו בחדר שהוא קיבל ממשפחה עשירה בשם "טירוי". כמובן שהלכתי אליו ואכלתי פיתה וממתקים והלכנו לישון.

בלילה, לא יכולתי להירדם מכיוון שכל הגוף גירד לי. מסתבר שגם שמעון לא יכל להירדם בגלל שעלו עלינו פשפשים והם עקצו אותנו. שמעון קם, הדליק מנורה (גוזזה) ואמר לי :"תשמע, אנחנו לא יכולים לישון, בוא ותעזור לי להרוג את הפשפשים". אז כמובן קמנו וניערנו את המצע והפשפשים הלכו ועלו על הקירות. ואנחנו מחצנו אותם אחד אחד על הקירות (זה היה נראה כאילו צבעו את הקיר בצבע אדום) וחזרנו לישון. בבוקר התעוררנו וחברי שמעון הציע לי חצי פיתה ואכלתי אותה. לפתע הרגשתי טעם מוזר. מסתבר שבתוך הפיתה היו פשפשים. לא היה לנו אוכל אז נפטרנו מכל הפשפשים ואכלנו את הפיתה. חברי הציע לי להכיר לי את העיר "צנעה".

לאחר שבועיים החלטתי לעזוב את חברי וללכת לבית היתומים שהיה בעיר. בבית היתומים למדנו תורה במשך כל היום. הייתי שם במשך חצי שנה ואז הפכתי לתלמיד הכי טוב. המורי (מורה) היה שולח אותי לבתי כנסת בשבתות כדי לתרגם את התורה ולקרוא בפרשת השבוע את המעמד השישי. יש לציין כי המורי (זכריה תנעמי) היה איש אכזר, היה מרביץ למי שלא קורא טוב, גם לשלום בהתחלה הרביץ אבל מאחר ונהפך לתלמיד הכי טוב בבית היתומים אז הפסיק להרביץ אותו וכאמור נשלחתי על ידו לבתי הכנסת בשביל להתארגן, בית הכנסת  אלשייך, בית הכנסת צאלח, בית הכנסת ריעני.

בבית הכנסת ריעני התפלל הגביר (עשיר) יוסף ימני לאחר התפילה היה מזמין אותי אליו הביתה ונותן לי ארוחת בוקר "קובנה" ושלום היה מבקש מהמורי להתפלל בבית הכנסת ריעני בגלל מה שהיה מקבל מיוסף. ככה העביר שלום שנתיים וחצי בבית היתומים עד שהחלה העלייה לארץ ישראל.

האחראים על בית היתומים מורי יוסף שמן וזכריה תנעמי אספו את היתומים ואמרו לנו (ליתומים) מי שאין לו אבא ואמא, בעוד מספר ימים הוא עולה לארץ ישראל, שאלנו אותם: "מי שיש לו רק אמא?" השיבו לנו שצריך להביא מכתב אישור מאמא שהיא מרשה שהבן שלה יעלה לארץ ישראל.

לאחר כשנה בבית היתומים הצטרף אחי (יחיאל) לבית היתומים והוא היה מעת לעת יורד לכפר לראות את אמא ואחיותיהם מידי פעם, באותו זמן שאמרו לנו שעולים לארץ ישראל אח שלו יחיאל ירד לכפר אל אימו ואחיותיו. חבריו של שלום יחיאל וישראל מלמד (אחים) התייעצו מה לעשות והוחלט שיחיאל מלמד ואני נרד לכפרים היכן שאמי ואימו של יחיאל גרות ולבקש אישור בכתב שאנחנו רשאים לעלות לארץ ישראל.

הלכנו לשוק, קנינו נייר כתיבה וקולמוס (עם מה שכותבים ספר תורה – סוג של עט פשוט עם דיו) יצאנו מצנעה (עיר הבירה של תימן) וישנו בכפר בשם ג'אוב, כפר שבו ישנתי כאשר באתי לצנעה. הגענו לבית הכנסת בכפר, ראו אותנו האנשים אז אמרנו להם שאנחנו יורדים לכפרים לבקש מהאימהות שלנו אישור לעלות לארץ ישראל. הגבאי של בית הכנסת באותו כפר, נתן לנו ארוחת ערב ופתח לנו את בית הכנסת כדי ללון שם. לאור המנורה הדולקת בבית הכנסת, דיברנו בנינו יחיאל ואני לאיזה כפר נלך קודם (לכפר שלי או לשלו), אז אמר לי אני לא בטוח שאמא שלי תהיה באותו כפר כי בעלה של אמא שלי הוא עובר ועובד בכל מיני כפרים (אבא שלו מת – של יחיאל). אם כך, אמר ליחיאל לא נלך לכפר אימך ולא נלך לכפר של אמא שלי, בוא אני אכתוב מכתב בשם הדוד שלי (מורי יחיה פנחס דנין) ואתה בשם הדוד שלך שאמא שלך מרשה לך. חזרנו בבוקר לעיר צנעה ואני (שלום) כתבתי שני מכתבים כי ידעתי לכתוב גם באשורית (הכתב בתימן) וגם בכתב רשי (כתב אחר מעברית). על המכתב שלי "חתם עליו" דודי (לא באמת… כאילו) זייפתי את חתימתו של דודי, מורי יחיה פנחס דנין ז"ל (בינתיים נפטר) ועל המכתב של האחים יחיאל וישראל מלמד "חתם" הדוד שלהם. הם זייפו הדוד לא באמת חתם דוד יוסף.

עוד באותו יום מסרנו את המכתבים למורי והוא העביר את זה לאחראים על בית היתומים, מורי יוסף שמן ויחיה תנעמי. למזלנו, כעבור שלושה ימים, הגיע השליח סלים דרמי בערב לבית היתומים והוא נתן לנו הוראות באיזה שערים נצא מחוץ לחומות. מאחר והיינו 19 ילדים, 18 בנים ובת אחת, חילק אותנו לשני שערים, בשער אלקע היינו עשרה ילדים ובשער אלבלקא תשעה ילדים ומקום המפגש מחוץ לחומה היה "מג'יל אדימה" (בערבית – בריכת המים) שכולם ידעו איפה זה, כל הילדים ידעו איפה מקום זה.

בשעה חמש בבוקר העירו אותנו וכל אחד הלך לשער שלו, אני הייתי בשער "אלקע". הגענו מול השער והמתנו שהחיילים יפתחו את השער וההוראה הייתה ברגע שהחיילים פותחים את השער אתם (הילדים) רצים החוצה. בינתיים שתינו מים מה"גובה" (היו מים קרים מאוד! אבל היינו חייבים לשתות). כעבור שעה קלה, החיילים פתחו את השער אנו פתחנו בריצה לכיוון מקום המפגש "מג'יל אדימה" ולאחר חמש מאות מטרים או יותר הגענו אל "מג'יל אדימה" ושם ראינו שמונה תשעה חמורים והשליח סלים דרמי הרים כל ילד ושם אותו בשק שעל החמור וסגר את השק והזהיר אותנו, אל תצעקו, אל תבכו אחרת הערבים ידעו שאתם יתומים וייקחו אתכם להתאסלם.

בסביבות צהרי היום סלים דרמי עצר את כל החמורים והוציא אותנו מן השקים כדי להתאוורר ולאכול וכשירדנו מן החמורים הבחנו שאנחנו בין שני הרים בכדי שהערבים לא יראו אותנו. נתן לנו מים ופיתות לאכול וכמובן עשינו את צרכינו והחזירנו אל השקית על גבי החמור. ככה שבועיים היינו, ביום היינו בתוך השק ובערב היה מוציא אותנו אל בתים של יהודים, ישנים ובבוקר ממשיכים את המסע אל גבי החמורים. יש לציין, כי סלים דרמי לא חסך כסף והיו ערבים שאכלנו בשר ומרק, שלושה ימים לפני תום המסע הגענו לעיר רדא שסלים דרמי היה גר שם.

בערב הגעתנו לעיר, באותו בית שהיינו ככול הנראה היה אירוע של שמחה, כי אנשים שרו ורקדו. כמובן לאחר ארוחת ערב בשרית טובה שאנו היתומים לא הורגלנו לארוחות טובות כאלה, זכרתי כי הגיעה לשליח שלנו אישה זקנה וביקשה ממנו שייקח אותה ואת נכדה הקטן למסע לעיר עדן, שהייתה בשליטת האנגלים. בדיעבד, שם הילד היה אשואל זכריה, שלימים למד באוקספורד באנגליה והיה לו דין ודברים עם סטודנטים מוסלמים.

בבוקר התעוררנו והמשכנו במסע, שוב בתוך השקים שעל החמורים בדרך לעיר בידה. חנינו בעיר שקראו לה סואדיה למחרת המשכנו במסע והגענו לעיר בידה ששכנה על גבעה. שם הגענו לבית שהשליח דרמי אמר לנו שאלה יהודים נכנסנו לבית ופנתה אלינו אישה שלבושה היה כלבוש ערביה. שוב שאלנו אותו אם היא אישה יהודיה וענה לנו בחיוב ושהנשים מתלבשות כמו הערבים ששוכנים באזור. אנו הורגלנו לראות נשים יהודיות בלבוש צנוע עם כיסוי ראש מיוחד ומכנסיים ואילו האישה שראינו הייתה בלי מכנסיים ובלי כיסוי ראש, שאנו מכירים. אותו ערב שהגענו לעיר בידה היה פורים בבוקר. הילדים (תושבי המקום) צבעו ביצים (מבושלות) בכל מיני צבעים: אדום, ירוק והעמידו את הביצים במרחק של שלושה מטר ועם גולות זרקו לכיוון הביצים. מי שפגע בביצה היא שלו והוא רשאי לאכול אותה. בינינו היו ילדים שהיו קצת יותר גדולים מאיתנו והם ירדו לעיר סיפרו לנו שהם ראו הוצאה להורג בכריתת ראש אדם שרצח את שכנו.

לאחר ארוחת הבוקר, המשכנו במסע ולעת ערב הגענו לכפר שקוראים לו עיריב דרמי חילק אותנו לכמה בתים כי כאמור היינו תשעה עשר ילדים ואני שוכנתי עם עוד שני חברים באחד הבתים ולי היה כדור (דומה לכדור טניס) והייתי זורק לאחד החברים והוא מחזיר לי. באחת הזריקות בטעות פגעתי במנורת נפט, שהייתה תלויה על התקרה האישה שהיינו בביתה צעקה וקיללה אותנו וכמעט הרביצה לנו. למזלנו, הגיע השליח שלום דרמי, הוא הרגיע את האישה וראינו שהוא מכניס את ידו לתיקו ונותן לה כסף והיא נרגעה. ככל הנראה הכסף היה מספיק לשלוש ארבע מנורות, הגישה לנו האישה ארוחת ערב ובבוקר המשכנו במסע לכיוון העיר "אלכור".

הגענו למעבר הרים והשליח דרמי ככל הנראה מכר את החמורים או שם אותם במקום כל שהוא והתחלנו ללכת ברגל ופתאום אנו רואים שני פרשים (החיילים) שהגיעו אלינו ודיברו עם דרמי על כסף שהוא ייתן להם כשוחד, כי היינו ילדים יתומים יהודים, אחרת היו מוסרים אותנו לשלטונות המוסלמים ושם יאסלמו אותנו להיות מוסלמים. הילדים הגדולים מספרים שהוא ביקש מהחיילים האלה הנחה כי אין לו מספיק כסף. החיילים כעסו וקיללו אותו ואמרו לו אם לא תיתן שני ריאל (לירה תימנית) על כל ילד, אנחנו נחזיר אתכם לעיר לשלטונות ! לדרמי לא הייתה ברירה והוא שילם 38 ריאל שוחד כדי להמשיך במסע והתחלנו ללכת לעבר מעברי ההרים. פתאום שמענו מעל העצים קולות מסתבר שהקולות היו של קופים. אחד הילדים התחיל לזרוק עליהם אבנים ודרמי בא צעק עליו ואמר לו שאם הוא ימשיך הקופים יתנפלו עלינו.

המשכנו ללכת ירדנו את מעבר ההרים (בערך כשעה) ברגל למרגלות ההר שכנה העיר "אלכור" דרמי הוביל אותנו לאיזה בית של יהודי  התמקמנו בחדרים של יהודי ובעלת הבית הבית מסרה לדרמי שבעלה בעיר אחרת. דרמי שאל אותה אם סכין השחיטה של בעלה נמצא בבית? השיבה לו האישה: "כן". הלך דרמי השיג כמה עופות, תרנגולות ושאל את הילדים הגדולים אם מישהו מהם למד הלכות שחיטה? אחד הילדים השיב לו כן. דרמי ביקש ממנו לדקלם את הלכות השחיטה ואומנם הילד דיקלם כחמש דקות את הלכות השחיטה ואמר לו על צווארי תשחט ליתומים (אם השחיטה אסורה לך אני לוקח על עצמי את העבירה) ולאחר מכן, שחט ואכלנו ארוחת ערב בשרית מלאה בכל טוב. ישנו באותו הבית ובבוקר העיר אותנו דרמי ואמר לנו תעלו על המשאית (לא היו לה ספסלים), המשאית נסעה לאורך הים עד שהגענו למחנה העולים "חשד" שבעיר עדן.

הזוית האישית

מאוד אהבתי את הדרך בה שלום העביר לי את הסיפור ואני מאחלת לו שימשיך להיות בן אדם טוב ונחמד.