מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, אברהם היב, נולד ב-9 בפברואר 1945 בעיר דמשק שבסוריה. הוריו, ניסים ושיפרה, היו ילידי דמשק. סבא היה הילד השמיני מבין תשעה אחים – שישה בנים ושלוש בנות. הוא עלה לישראל בגיל 5, בשנת 1950. הם עשו שתי עליות לישראל, כאשר הראשונה לא צלחה. לפני קום המדינה, אביו קנה דירת חדר בחיפה, ואליה עלו ארבעת אחיו הבכורים.

תמונה משפחתית קצת לאחר הלידה של סבא אברהם (התינוק)

העלייה לישראל מנקודת מבטו של ילד בן 5

הסיפור של סבא מתחיל ברימון שנזרק לתוך בית כנסת בדמשק. אחד הפצועים היה סבא ריקה, מהמשפחה של אשתו זיכרונה לברכה. שמועות התחילו לרוץ שהרימון נזרק על ידי ערבים שעשו פרעות לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. מאז התחילו היהודים לברוח, לא רצו אותם כבר בסוריה. סבא זוכר שהבית שלהם היה עם ערימה גדולה של מזרונים, והיה אזור של ההורים שהיה מוסתר בוילון.

לילה אחד, הם עלו על מונית לכיוון לבנון. לא היה זמן לקחת שום משחק או חפץ חשוב. בלבנון החליפו מונית ונסעו עד הגבול בראש הנקרה. שם המשטרה הלבנונית עצרה אותם, לקחה להם את הכסף והזהב שהיה עליהם. הגברים, כולל הדודים וההורים, נלקחו לבית סוהר. הילדים ואמא של סבא לקחו כסף, שילמו והשכירו דירה ליד דודה של סבא בלבנון. באותה תקופה, סבא זוכר שהלך עם אחותו הגדולה, אולגה, לבקר את אבא.

לאחר שלושה חודשים, אבא השתחרר והבריחו אותם לישראל דרך הים. עלו כמה משפחות על שתי סירות דייג, ביניהן גם משפחת ריקה. סירת דייג אחת טבעה, והם הצליחו להגיע לחוף בראש הנקרה. הסוכנות היהודית לקחה אותם, והם היו שם לילה אחד בלבד, כי היה להם בית בישראל, בחיפה. הם ישנו אחד עשר נפשות בדירת חדר אחת קטנה. זה לא היה קל.

תמונה משפחתית ראשונה של כל המשפחה – בחתונה (של אחד הדודים) לאחר העלייה לארץ

מתמקמים בארץ והמוות של אימא שיפרה

לאחר תקופה, אבא קנה דירת שני חדרים נוספת, והאח הגדול התחתן וגר בדירת החדר. לאחר כשנה מהעלייה, אמא נפטרה עקב אבנים בכיס המרה. סבא היה אז בן 6, נשארו אבא עם תשעה ילדים. האחים הגדולים עזרו לטפל ולעבוד עד כמה שיכלו. למרות זאת, פיצלו אותם, והילדים הקטנים נשלחו למוסד, פנימיה וקיבוצים באזור. סבא שובץ במוסד "אהבה" בקרית ביאליק. אחת לחודש היו שולחים אותם להורים לביקור. סבא קיבל תרומה של 3 לירות דמי כיס ונתן לאבא מתנה כל פעם.

נישואיו השניים של אבא ניסים והעבודה בקיבוץ

לאחר תקופה של 3 שנים, אבא התחתן בשנית, והמדינה גילתה שאבא נשוי ושסבא אינו יתום, אז שחררו אותו מהמוסד ושלחו אותו הביתה. סבא לא רצה להיות בבית הזה כי זו לא הייתה אמא שלו. הוא ברח מהבית והגיע לגור בקיבוץ של השומר הצעיר בגיל 12. בביקורים בבית, אמא החורגת של סבא לא התייחסה אליו יפה, הייתה נותנת לילדיה לאכול בצורה מסודרת בשולחן, ואותם הייתה מושיבה בצד.

בקיבוץ, חצי יום למדו וחצי יום עבדו. המורה לא היה מדופלם, ולדוגמה, אנגלית לא למדו. שם גם היו העבודות הראשונות של סבא. הוא עבד בדיר, ברפת, חלב פרות בשביל 2 לירות ו-31 אגורות. הסכום הזה הספיק לאוכל בסיסי, ובתור נער, זה הספיק בהחלט. אחיו הגדול ניסה לשכנע אותו לבוא לעבוד בנמל בסבלות, ואף צחק עליו שהוא עובד בדיר.

בניית משפחה לתפארת

סבא עשה שנתיים וחצי צבא, ולאחר השחרור הכירו לו את אשתו, סבתא מזל. אשתו של אביו ודודה של סבתא היו חברות, הן הכירו ושידכו ביניהם. הם התחתנו בבית הכנסת הגדול בתל אביב (ברחוב אלנבי) ב-11 בספטמבר 1966. סבא קיבל 700 לירות ומוצרים לאבזור הבית. בזמנו, הם היו מכינים את הכיבוד לאורחים.

תעודת הנישואים

סבא עבד במכירת ארנקים, הוביל גרר, נסע ומכר בשוק ברמלה ועוד. בהמשך קנה זכות בחלב, היה עובר ומחלק בקבוקי חלב בדלתות בתמורה לתשלום. לאחר תקופה, תנובה הפסיקה עם מכירת הבקבוקים וניסתה להיפטר מהם. כשסבא ביקש כסף שמגיע לו, הוא קנה טקסי והתחיל לעבוד במונית. במונית עבד כל חייו משנת 1970 עד 2020, והוא עד היום עוד עובד. כיום, שהוא כמעט בן 80, הוא עובד עם קשישים, עוזר להם ומעביר להם את הזמן.

לאחר החתונה התגוררו בדירה קטנה בתל אביב, קומה רביעית, שם נולדו להם שתי בנות.

סבא אברהם, סבתא מזל ואחיו של סבא אברהם באירוע (כ-4 שנים לאחר החתונה)

לאחר מכן עברו לדירה גדולה יותר וכבר היו נשואים עם שלוש בנות. משם עברו לגור בחולון והפכו להורים עם ארבע בנות: שיפרה, רחליקה, שרית ויפעת. במשך השנים זכו גם ל-13 נכדים: ספיר, מירב, לי, ניקול, אבירן, מאי, עמית, אביב, יואב, שיר, נועה, דביר וענבר.

אשתו של סבא, מזל, חלתה במחלת הסרטן ונפטרה בגיל 66. לצערם, היא לא זכתה ליהנות משמחות הנכדים והנינים. כיום סבא אברהם הוא סבא רבא לתשעה נינים מקסימים: ירון, רוי, ליבי, גיא, נועם, גפן, גאיה, שחר ונדב.

סבא אברהם עם חלק מבנותיו, נכדיו, ניניו וחתניו ביום הולדת 79, פברואר 2024

המסר לדור הצעיר

הדור הזה הוא לא הדור שלנו, לעיתים נראה שהוא דור יותר אגואיסטי. למזלי, התברכתי בנכדים שהולכים בדרך הטובה. לתחושתי, כל עוד אדם בריא, העבודה מעבירה לו את החיים.

הזוית האישית

סבא אברהם: שמחתי מאוד ונרגשתי לספר לנכדתי את הסיפור. הרגשתי געגועים עזים לעבר, לתקופת הילדות והנעורים.

לי הנכדה המתעדת, והמורה המובילה את התכנית: מאוד התרגשתי לארח את סבא אצלי, לשמוע את סיפורו ואת חוויית ילדותו. הרגשתי שהוא ממש ציפה ונרגש לספר את הסיפור.