מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בקיצור: 80 שנה של זיכרונות

אמא שלי אנה, סבא שלי סמיון ואני, (2020)
סבא במדי צבא (שנות ה-60)
נקודות דרך קטנות וגדולות במהלך החיים עד כה

סבא שלי, סמיון ברונשטיין, נולד ב-24.1.1940 בפרסקורוב (שכיום נקראת חמלניצקי)' להורים בסייה ופבל ברונשטיין, ולאחיות אדה ודולה. הם חיו שם עד סוף יוני 1941, כשהמלחמה הגיעה לאזור בו חיו והם החליטו לברוח מהגרמנים לרוסיה.

למזלם, הם ואמא של פבל (שאת שמה הוא לא מצליח לזכור) הספיקו לברוח מהעיר בזמן ושרדו. קרובי משפחה אחרים וביניהם, ההורים של בסייה, שלא רצו לעזוב מאחור את הרכוש שלהם ואת העיר בה חיו שנים רבות, וחשבו שהגרמנים הם אנשים הגיוניים ולא יהרגו אנשים מבוגרים בלי סיבה, בסוף נהרגו בפלישה של הגרמנים אל העיר.

הממשלה ציוותה על פבל לנסוע למזרח כדי לשמור על אספקה שמגיעה למזרח מהמפעל שבו עבד, והוא לא יכול היה לקחת את שאר המשפחה, לכן אמר לבסייה לנסוע לבד עם אמא שלו והילדים רחוק, למקום בטוח יותר.

התינוק שהלך לאיבוד

כששאלתי את סבא שלי על סיפורים שזכורים לו מילדותו, הסיפור הראשון שאותו סיפר לי היה הסיפור הזה, שמוכר מאוד במשפחה שלנו וסופר בלא מעט ארוחות חג במהלך השנים. סבא שלי אינו זוכר שזה קרה, וזה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שהיה רק בן שנה באותה תקופה, אבל אמא שלו ואחיותיו לא שכחו לספר לו את הסיפור מספר רב של פעמים. הסיפור במילותיו: "במהלך הנסיעה שלנו לרוסיה, נגמר לנו האוכל שארזנו, אז כשהרכבת עצרה באחת התחנות אמא שלי הלכה לקנות אוכל, והשאירה אותי ואת אחיותיי, שהיו בנות 5 ו-3 באותה התקופה, ביחד עם סבתא, שהייתה מאוד מבוגרת. הייתי מאוד שובב ואנרגטי גם כשהייתי קטן. מה שקרה היה שזחלתי רחוק מסבתא כשהיא הייתה עסוקה בלשמור על אחיותיי. כל האנשים הסתכלו עלי, וכנראה חשבו "מי זורק ילד בתחנת הרכבת?" אמא שלי חזרה ובדרך, היא ראתה קבוצת אנשים עומדים בלי שום סיבה נראית לעין, היא התקרבה וראתה אותי יושב שם על הרצפה, היא נבהלה ומיד לקחה אותי. היה לי הרבה מזל אותו יום, אם היא לא הייתה רואה אותי שם, מי יודע מה היה קורה לי". — הם המשיכו בנסיעה שלהם, והגיעו לסיביר בזמן החורף, לא היו להם הרבה בגדים ואוכל, מה שגרם להם להמשיך לאוזבקיסטן, איפה שחם יותר. בעקבות התנאים הקשים, כשהם הגיעו לשם הסבתא נפטרה.

העקרב

"באזור אוזבקיסטן היו לא מעט עקרבים. אני זוכר שסיפרו לי שכשהייתי בן שנה וחצי עקץ אותי עקרב רעיל, הייתי קטן מאוד וכמות הרעל הייתה אמורה להרוג אותי. למזלי, היו אנשים מקומיים באזור שראו אותי נעקץ, והם ידעו לטפל בפציעות בסגנון. לא היה באותו תקופה בתי חולים או טיפול נמרץ באזור, הם הכינו את התרופה לא רחוק מאיפה שהייתי וניצלתי למרות כל הסיכויים. מאז הגוף שלי חזק, ואף חיידק לא מדביק אותי חוץ מצינון"

כשהמלחמה התקרבה לסופה, פבל, אבא של סבא שלי, הצליח לאתר אותם בעזרת מפלגות שנות והצבא האדום. ביחד, הם נסעו לנארו-פומינסק, עיר שהייתה הרוסה כמעט לגמרי לאחר המלחמה, ופבל היה צריך לעזור לבנות מחדש, ושם נשארו במשך שנים רבות.

הכמעט טביעה

"כשהייתי בערך בן 9, הלכתי ביחד עם חברים לשחות בנחל קרוב, שבדרך כלל היה רדוד, אז כמו כל פעם פשוט קפצנו לנהר אחד אחרי השני. מה שלא ידענו, שבאותו יום פתחו את הסכר, ויותר מים זרמו לנחל. לא ידעתי לשחות, והרגשתי שאני עומד לטבוע. התחלתי להזיז את הידיים והרגליים מהר וניסיתי להשאיר את הראש מעל למים ממש כמו כלב. ככה בעצם למדתי לשחות. אחר כך גיליתי שנכנסו לי הרבה מים לאוזן, ואצטרך לעשות ניתוח, מאז אני לא מסוגל לשמוע בכלל באוזן ימין.

תרנגולת בלי ראש

גם זה אחד הסיפורים שסופר במשפחה לא מעט פעמים: "כשהייתי בן 12, למשפחה שלי היו הרבה עופות וחיות משק כמו עזים, ובעזרתם עברנו תקופות רעב שונות. את העופות עצמם שמרנו בעיקר לחגים ולאירועים מיוחדים. בדרך כלל, אבא שלי הוא זה ששחט את העוף והביא לאמא, אבל באותו יום אבא היה בעבודה, והחלטתי להתנדב לעשות את זה במקומו. לקחתי את אחת התרנגולות על השולחן וערפתי לה את הראש. חשבתי שהרגתי אותה, ורציתי לקחת אותה לאמא שלי שתבשל אותה. מה שלא ציפיתי שיקרה, זה שהתרנגולת תברח לפני שאספיק לתפוס אותה – כשהיא בלי ראש. אמא מעולם לא ביקשה ממני להביא לה שוב עוף . אני זוכר בבירור את המהומה והשוק שהיה בבית כשהתרנגולת רצה שם, בזמן שכל המשפחה מסתכלת. אני עדיין לא יודע איך זה היה אפשרי, אבל בכל זאת זה מצחיק אותי כל פעם מחדש כשאני נזכר בכך."

כשסבא שלי סיים את הלימודים בבית הספר, הוא החל ללמוד טכנאות ואלקטרוניקה בשיעורי ערב עד שהתגייס לצבא בשנת 1962. בגלל שהיה לו כבר ידע מקדים בנושא, הצבא שלח אותו לקורס אלקטרוניקה נוסף שבסופו נשלח לעבוד כטכנאי מטוסים. בגלל ששירת היטב בצבא, נתנו לו אישור להשתחרר מוקדם (בשנת 1965 – חצי שנה לפני), וללכת לאוניברסיטה. שם המשיך ללמוד טכנאות חשמל, עד יוני 1970 – ובאותו זמן כבר הייתה לו בת אחת ואחת נוספת בדרך. דודה שלי -יוליה, ואחריה אמא שלי – אנה.

הפגישה הראשונה של סבא וסבתא שלי – סמיון וסופיה

אחותה של סבתא שלי, ליזה, הייתה כבר נשואה באותה תקופה, ובעלה, גינדי, וסבא שלי היו חברים טובים שהכירו באוניברסיטה. ליזה הזמינה את אחותה  לבוא איתה למסיבה לכבוד השנה החדשה, שאליה הגיע גם סבא שלי סמיון. שם הם נפגשו ומאז הם ביחד.

חיי המשפחה בהתחלה

כשיוליה, הבת הבכורה שלהם נולדה, שניהם עדיין חיו במעונות הסטודנטים, לא היה אפשרי לגדל שם ילדה, לכן סבתא עברה לגור עם אמא של סבא ובהמשך גם נשרה מהלימודים. המצב הכלכלי שלהם היה לחוץ מאוד, וסבא התחיל לעבוד במפעל באזור, ישר אחרי סיום הלימודים. המפעל שבו עבד הצליח להשיג לו דירה בנרו-פומינסק, העיר בה שאר המשפחה שלו חיה גם כן, והם גרו שם ביחד עם שתי בנותיהם. בהמשך, עזב את העבודה במפעל כדי למצוא עבודה עם תנאים טובים יותר ושכר גבוה יותר. הוא המשיך לחפש עד שמצא עבודה שבה היה צריך לנסוע הרבה כדי לטפל בעניינים אלקטרוניים שונים במפעלים ברחבי המדינה. "אני זוכר שהעבודה הזאת הייתה מאוד שונה משאר העבודות שעשיתי, הייתי צריך ללמוד לבד לעשות הרבה דברים, כי החלק המעשי בעבודה הזאת היה שונה מאוד ממה שלמדתי באוניברסיטה ובמה שעסקתי עד כה. נושאים כמו פנאומטיקה ומכניקה שלא היה לי בהם הרבה ניסיון, הפכו להיות חלק משגרת העבודה שלי, אבל למרות זאת העבודה הייתה מעניינת ונהניתי לעבוד בה במשך השנים."

בעת התפרקות ברית המועצות

"בסוף שנות השמונים, כשברית המועצות התפרקה, היה שפל כלכלי והיה קשה למצוא אוכל. אני זוכר שבאחד הימים, כשהלכתי לאחת מחנויות האוכל, מנהלת החנות אמרה לכל מי שחיכה בתור, שהמעלית שאמורה להביא אוכל מהמחסן לחנות התקלקלה, ואם היא לא תעבוד היא לא תוכל להביא מצרכים לאף אחד שנמצא בתור. הלכתי אליה ואמרתי לה שאני חושב שאני יכול לתקן את המעלית, היא הסתכלה עלי בספק, אבל נתנה לי לנסות לתקן ואמרה לי שאם אני מצליח להפעיל את המעלית היא תיתן לי מצרכים שונים בחינם. הלכתי למעלית, ובגלל כל הניסיון שלי עם המכונות והאלקטרוניקה, הצלחתי לתקן את המעלית אחרי לא הרבה זמן. כמו שהיא הבטיחה, המנהלת הביאה לי כל מיני מצרכים למשפחה, והאוכל הזה הספיק לנו לכמה ימים, מזל שעבדתי בתחום כל הזמן הזה".

לקראת העלייה לארץ

בשנת 1993 יוליה שהייתה אז בהריון עלתה עם בעלה, ועם אנה, ולא הרבה אחרי נולד יוסי, הנכד הראשון של סבא וסבתא שלי. בשנת 2000 סבא וסבתא שלי עלו לארץ לאחר שיצאו לפנסיה מוקדמת ברוסיה, כדי להיות ביחד עם שתי הבנות שלהם והנכד הראשון שנולד, למרות שהבן השלישי נשאר ברוסיה. "בישראל לא נחשבתי פנסיונר, אז לא קיבלתי קצבת זקנה, והתחלתי לעבוד בכל מיני עבודות שונות, במקום להיות במרכז קליטה. למרות שסופיה כן נשארה ולמדה קצת עברית. התחלתי לעבוד בכל מיני מקומות שדרשו חשמלאי, כמו סידור כבלי החשמל בבניינים שבתהליך בניה, ולפעמים גם עבודות קטנות שנתנו למי שלא הייתה לו עבודה קבועה כמו ניקויי סורוקה לפני פסח. "אחרי 3 שנים, הפכתי לפנסיונר על פי מדינת ישראל, והתחלתי לקבל קצבאות זקנה ואחר כך גם כסף לניצולי שואה והמצב הכלכלי השתפר, אבל עדיין אני ממשיך לעשות חלטורות ועבודות קטנות לחברים דוברי רוסית שלא יודעים הרבה עברית ולא יכולים להזמין חשמלאי, ככה תמיד יש לי תעסוקה."

"כל שנה אני טס בקיץ לרוסיה, ומבקר את המשפחה שלא עלתה לארץ, כמו הבן שלי ושני הנכדות הנוספות שלי. אני נהנה לבלות את החופשה בטיפול בית הקיץ שבניתי לפני שנים ביחד עם המשפחה, ולטפל בגינה כל קיץ מחדש, זה אף פעם לא נמאס".

הזוית האישית

סבא סמיון: נהניתי לספר את הסיפור שלי אחרי הרבה זמן שלא יצא לי, להיזכר בפרטים שונים שכבר מזמן שכחתי, ולהסתכל בתמונות ישנות. גם נהניתי לבלות יותר זמן איכות עם הבת שלי והנכדה שלי, מה שלא יצא לי הרבה מאז תחילת הקורונה.

שרה: למרות שחלק מהסיפורים אני שומעת הרבה בארוחות משפחתיות, נהניתי לשמוע שוב סיפורים ישנים אחרים שלא שמעתי במשך זמן רב וגם לגלות סיפורים חדשים שמעולם לא שמעתי ולהכיר את סבא שלי אפילו טוב יותר מאשר קודם. היה נהדר לבלות אתו יותר זמן איכות.

מילון

פרוסקורוב (כיום חמלניצקי)
עיר באוקראינה ששמה שונה לחמלניצקי בשנת 1954 לכבוד 300 שנה לאיחוד אוקראינה עם רוסיה, על שם אבי האיחוד, בוגדן חמלניצקי.

ציטוטים

”...מאז הגוף שלי חזק, ואף חיידק לא מדביק אותי חוץ מצינון“

הקשר הרב דורי