מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בצל האקליפטוסים

ורדה ושחר במהלך התיעוד
פעילות משותפת במהלך התכנית
מלידה ועד גיל 12

שמי ורדה, נולדתי בסמטת וייצברד בחצר אברמוביץ' שהם בנים לבילויים מקימי ראשון לציון. החדר שנולדתי בו היה סמוך לבית בוץ שבו הקימו הוריי בית מלאכה לליטוש אמנותי על זכוכית, הראשון בארץ אחרי אלפיים שנות גלות (ניתן לראות יצירות של אבי במוזיאון ראשון לציון).

כאשר נולדתי זאת הייתה שנה לאחר שחרורו של אבי מהצבא הבריטי בו שירת בקומנדו באפריקה, כחלק מעזרת היישוב למאמץ המלחמתי נגד הגרמנים. בחצר ביתנו, שהיה חדר אחד בלבד, גדלו שני עצי אקליפטוס ענקיים שהובאו מאוסטרליה דרך מקווה ישראל והגיעו אלינו. עצי ענק עם גזע עבה שלא יכולתי להקיפו בחיבוק רגיל. קליפות העץ המתקלפות, הענפים הנעים ברוח, פירות העצים שהתפזרו בסביבה, האבקה, וריח העלים ליוו אותי לאורך כל שנות חיי, גם כשנפרדתי מהעצים בגיל 12. הם היוו גם בכך לסוכה שאותה הקמנו במרפסת הבית הפתוחה, ומעולם לא הסכמתי שיפרקו אותה. גם כשעברתי לאפרת כעבור הרבה שנים, שלחתי את בעלי קילומטרים רבים לחפש ענפי אקליפטוס כסכך לסוכה.

בבוקר היה שכנינו, מוטל אברמוביץ', שהיה בן למשפחת אברמוביץ' מבין מקימי ראשון לציון, מביא כד חלב ענק ישר מחליבת הפרות. בשכבה העליונה של החלב צפה לה השמנת שאותה אהבנו במיוחד. מול החדר שלנו היה לול תרנגולות ובלילות הגיעו תנים שהצליחו לחפור מתחת ללול ולעשות שמות בלול התרנגולות. צווחות התרנגולות ויללות התנים השביתו את מנוחתי בלילות. בנוסף, היו בחצר להקת אווזים שאהבו במיוחד לרוץ אחריי ולנסות לנשוך אותי במקורם. באותה תקופה כשכבר הייתי ילדה לפני גיל 10, לא היה בביתנו מקרר אלא קופסה שבה הנחנו קרח שחילקו מדי יום מחלקי הקרח סמוך לסמטה שלנו. מאחר ואמי הייתה נכה ברגליה ואבי עבד ואני הייתי הבכורה – לקחתי מגבת מהבית ועליה הניח מחלק הקרח שליש בלוק גדול אותו נשאתי בידי עד ביתי. ידיי קפאו ובקושי הגעתי עם בלוק הקרח הביתה. בתקופת הצנע בשנות החמישים שלחו אותי הוריי עם פנקס התלושים כדי לקבל במכולת מזון שהיה מרגרינה, אולי חצי ביצה לשבוע, סוכר ומנת לחם ושמן. אני זוכרת במשך תקופה ממושכת שרוב מזוננו היה שעועית לבנה במתכונים שונים והחלב שמוטל הביא לנו בבוקר. לא היו שירותים בביתנו ולא מקלחת. נאלצנו לצאת החוצה למשטח בטון קטן שמסביבו היו קרשים שאפילו לא היו מחוברים אחד לשני בצמידות. על המשטח היה צינור מים ובו התקלחנו ללא חימום, רק מברז ובו התקלחנו בימי הקיץ והאביב. בחורף אסף אבי גזרי עצים, עלינו לביתה של בעלת הבית שלנו, גברת מלכה אברמוביץ', אבי הבעיר עצים תחת מיכל גדול עד שהתחממו המים, ולאחר שאבי טבל טבילה קצרה באמבטיה, נכנסנו ביחד אני, אחותי ואחי הקטן לאותה אמבטיה אחת לשבוע. בדרך כלל ביום חמישי. את צרכינו בלילות עשינו בסיר קטן שהיה מונח בפתח החדר ועליו מכסה. בבוקר, היה אבי לוקח את הסיר, הולך לבור "בול פגיעה", משליך את התוכן, שוטף, ומחזיר ללילה הבא. הריהוט בחדר היחיד שהיה לנו כלל: שולחן אוכל מרובע, חמישה כיסאות לחמשת בני המשפחה, מיטות ברזל מתקפלות במשך היום לכוננית עם וילון, כיון שלא היה מקום למיטות פתוחות במהלך היום. בנוסף הייתה קופסת רדיו ענקית שבה האזנו לחדשות ולתכניות בזמננו הפנוי. במטבחנו הקטן שכלל שולחן קטן עם שלושה כיסאות (כי לא נכנסו יותר). אמי בישלה על פתיליות נפט כי עדיין לא היו כיריים חשמליים וכיריים גז. כעבור שנים כשכבר אפשר היה להתרווח עם אוכל מגוון יותר, ריחות הבישול שעלו מתבשיליה של אמי המנוחה היו מגירים ריר ורצון לאכול בתאבון רב. עד היום אין לי אפשרות לחקות את החמין שאמי הייתה עושה לשבת.

מוצא הוריי מצ'כיה וסלובקיה. לא היו לי צעצועים ואני זוכרת שלקחתי גרב קרועה, הכנסתי פנימה צמר גפן, הדבקתי לה שערות של תירס כי חשבתי לתומי ששיער תירס מחזיק להרבה זמן. כמו כן הדבקתי שני כפתורים כעיניים, כפתור אחד לאף ועוד כפתור יותר גדול לפה וכך הייתה לי בובה לפרק זמן מסוים, עד שנבלו שיערות התירס ואז הסתפקתי בבובה קירחת ללא שיערות. לנכדותיה של משפחת אברמוביץ' הייתה סבתא מצד האבא שקראו לה אומי. הייתה לה חנות צעצועים בחיפה. יום אחד הביאה לנכדותיה ספרון קשיח לילדים קטנים ובה מצוירים מיקי מאוס ושלל הרפתקאותיו. ראיתי את הספר, ביקשתי לראות אותו, הרחתי אותו, מיששתי אותו. זה היה בשבילי כמו טיול של עליסה בארץ הפלאות. זה כלל גם בובה אמיתית עם עיני זכוכית, ידיים ורגליים מגומי גמיש, שיער (שלא נובל). חיבקתי את הבובה, נשאתי אותה בזרועותיי כמו אוצר שמעולם לא היה לי וגם לא יהיה לי הרבה שנים אחר כך.

עץ המשפחה שלי

תמונה 1

שדה הבר שבסביבה היה בשבילי מקור משחק והנאה. יצאתי כל בוקר בעונה המתאימה לבקר את הפרחים. הרחתי אותם, ליטפתי אותם, שיחקתי איתם. גם הם וגם השדה היו בשבילי כאחד מפלאי העולם. ועד היום כאשר אני מזדמנת לשדות פורחים אני מריחה, מתפעלת, מאזינה לרחשים, ומלטפת וממששת כמו אז בילדותי המוקדמת. בבית למרות העוני הייתה אוירה חמה ותקשורתית. אמי נהגה לשיר אריות מאופרה בזמן שבישלה, אהבתי לשמוע את קול האלט החם שלה. היא הייתה אישה סקרנית, דעתנית ומשכילה. את הדוקטורט שלה הגשימה בגיל 70 כשהפכה לתזונאית קלינית שזה היה תחום חייה שנקטע כשהייתה בחורה בת 18 בסוף תיכון, כשנאלצה לברוח מאירופה בשנת 1940 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. היא עלתה שנה קודם לכן בעליה בלתי לגאלית של אוניית ביתר לארץ. הבריטים תפסו את האונייה והכניסו את אמי לבית המעצר עתלית. אבל שם היה לה מאד נוח כי סיפקו לה אוכל, מיטה חמה, גג ואפשרות ללמוד שבעים מילים ביום בשפה העברית. כשאחותה היחידה בארץ באה לבקרה מקיבוץ עין גב, היא הכריחה אותה לדבר רק בעברית ולא בצ'כית, שהייתה שפת אמם. גם אבי עלה בעלייה בלתי לגלאית עם אוניית ביתר בשם קטינה. בדרך, עברה לידם אונייה נושאת עולים יהודים מפולין. אוניית המעפילים מפולין טבעה והנוסעים הועלו על אוניית ביתר קטינה, שיכולת הקיבולת שלה היה 300 איש – ועלו עליה 1200! כדי לאזן את האונייה הזרימו מי ים אל מי השתייה. נאלצו להרתיח מים כדי להוציא מהם מים ללא מלח (סוג של התפלה). אונייתם עמדה שלושה חודשים מול חופי נתניה, כי אי אפשר היה לעלות לחוף. לילה אחד, בשביעי של פסח, קיבלו איתות מהחוף שיש אפשרות לרדת. היו אלה חברי ההגנה שציפו לאוניית הגנה שתגיע לחוף. אבי וכל נוסעי האונייה הלכו במים עד החוף וכל בגדיהם נרטבו. הם קיבלו מחברי ההגנה בגדים יבשים. הלינו אותם בכפר ויתקין, הם קיבלו מרק חם, ובבוקר כשביקשו מהם לקבל את הפנקס האדום שהיה להסתדרות הכללית של מפא"י דאז, סירבו כיון שהיו חברי בית"ר. חברי ההגנה החטיפו לעולים החדשים מכות, העלו אותם לאוטובוסים ושילחו אותם לדרכם. זו הייתה קבלת הפנים בין אחים, שיבה למולדת לאחר אלפיים שנה. מאז לא הצליח אבי לקבל שום משרה בחברה ציבורית או ממשלתית שהייתה שייכת למפא"י. ובכל זאת הסתדר עם אימא כלכלית לאחר שהקים את המפעל לליטוש אומנותי על זכוכית, כל זאת בעזרת מענק שחרור מהצבא הבריטי.

הזוית האישית

ורדה הבר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בהנחיית המורה דליה יעקבס. התכנית נערכה בבית הספר עשה חייל באפרתה, התשע"ט.

ורדה ושחר במהלך התיעוד

תמונה 2

מילון

אֵקָלִיפְּטוּס
אֵקָלִיפְּטוּס הוא סוג מגוון של עצים (לעיתים רחוקות שיחים) ירוקי־עד ממשפחת ההדסיים. הסוג מונה כ־700 מינים שמוצאם בעיקר מאוסטרליה. מינים שונים של העץ ניטעו בהצלחה במקומות רבים בעולם ובהם בארץ ישראל, שבה היה לו תפקיד חשוב. מקור השם ביוונית עתיקה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”גם הפרחים וגם השדה היו בשבילי כאחד מפלאי העולם“

”אבי לא הצליח לקבל שום משרה בחברה ציבורית שהייתה שייכת למפא"י. הוא הצליח בזכות מענק שחרור מהצבא הבריטי“

הקשר הרב דורי