מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בעקבות עלילות הילדות של סבא מנחם משגב

סבא מנחם והנכד רון
סבתא רבתא רוזה, סבא מנחם וסבא רבא יצחק
תמונות ומילים מספרות

כאן נולדתי

סבא שלי מנחם משגב נולד בשנת 1950 בגבעת עלייה (ג'בליה) – שכונה בדרום יפו. ילדותו בתקופת הצנע אפיינה את תרבות המשחקים והחברה באותה התקופה. עקב המחסור באמצעים כמו טלוויזיה, רכבי משפחה, משחקים ואפילו פינוקי אוכל, נדרשו הילדים באותה תקופה להמציא בעצמם את האמצעים שבאמצעותם יחוו את החוויות שלהם. כמו גם השגת כסף הכיס לצורכיהם. גם האירועים הגדולים של אותה תקופה קבלו אצל הילדים משמעות הרבה יותר גדולה והיוו חלק מתכני חיי היום יום של הילדים.

סבא שלי – מנחם, בפינה הימנית התחתונה בגן העירוני של הגננת ג'ולה

תמונה 1

על רקע חוויות הילדות שלו, כתב סבא שלי ספר בשם "פלפל חריף בשני גרוש". בספר מתוארים משחקי הילדות של סבא והחוויות שהוא חווה בילדותו ביפו המאוכלסת ערבים ויהודים החיים בשכנות. גם הסיפור שנותן את המשמעות לשמו של הספר מתואר בפרטים בתוך דפי הספר.

יום הולדת 5 לסבא מנחם עם השכונה על המרפסת הגדולה של הבית הערבי שבו גר

תמונה 2

אני בחרתי מתוך ספרו של סבא שלי שלושה סיפורים שהייתי מאוד רוצה לחוות שכמותם במהלך הילדות שלי בהוד השרון.

הסיפור  הראשון שבחרתי מתוך ילדותו של סבא…

בתקופה שסבא שלי היה ילד, לא היה להורים מספיק כדי לתת כסף כיס לילד. הילד היה צריך להשיג את הכסף שהוא היה צריך, בעצמו. סבא סיפר שהם היו הולכים לשדות, מאתרים שיח קקטוס עם פירות ומשתמשים במוט ארוך שלולאת חוט ברזל בקצהו כדי לקטוף את פירות הסברס. אחר כך מגלגלים את הסברס על האדמה כדי לשבור את הקוצים, שמים אותם בדלי ולוקחים הביתה. בבית היו מעמיסים את הסברס על עגלת עץ גבוהה שהם בנו עם גלגלי 'קוגלגר', שמים את הסברס על לוח עץ שעל העגלה ומפזרים חתיכות קרח עליהם. את חתיכות הקרח לקחו מבלוק הקרח שקירר בבית את האוכל. לא היה מקרר חשמלי (פריג'ידר). את העגלה היו דוחפים לשפת הים ושם חמושים בכפפות גומי ובסכין חדה הציעו את הסברס למכירה. שני סברס בחמישה גרוש. כאשר קונה ביקש לקנות, הם אחזו בפרי ביד שמאל וביד ימין היו חותכים את שתי הקצוות של הפרי ומבצעים חתך אחד לאורכו. ואז בשתי הידיים היו פותחים את קליפת הפרי מהחיתוך ומציעים את תוכו המתוק והעסיסי לקונה. זה היה המקור לכסף הכיס.

כיום ההורים דואגים להעניק לילדים כסף כיס. אני הייתי מעדיף לדוג דגים ולמכור אותם. או להקים דוכן מכירות עם מסחטת מיץ ידנית בחזית הבית שלי. לפי הזמנת הלקוח, אסחט את הפרי המבוקש, אוסיף כמה רסיסי קרח לכוס, וטעמים לפי הדרישה. כוס כזו אמכור ב- 5 שקלים. הנה כך הייתי רוצה להשיג את כסף הכיס שלי.

סבא מנחם מדליק נרות חנוכה בכיתה א' 

תמונה 3

הסיפור  השני שבחרתי מתוך ילדותו של סבא…

סבא שלי בילדותו, היה עם חבריו מכין כל שנה את מדורת ל"ג בעומר, שבוע לפני המועד. מידי לילה הם שמרו על ערימת העצים הנערמת, פן יגנבו העצים או יחובל המבנה שלו הקדישו זמן רב. עבור ילדי השכונות שמסביב לשכונה של סבא, שחלקם היו גם ילדים מ"בני דודינו", עיסוק זה היה ספורט או משחק חביב. לא פעם היו השומרים התורנים של ערימת קרשי המדורה צריכים להזעיק את כל החברה כדי להילחם גם בעזרת קשתות וחיצים בפורעים, כדי שלא יגנבו העצים שתוכננו למדורה שלהם. כל חגיגת המדורה שלהם הייתה שונה מאוד מהמסורת הנהוגה היום, בימינו כל ילדי הכיתה/השכבה נפגשים ועושים על האש, מרשמלו חם ותפוח אדמה אפוי והכל בהשגחת ההורים הצמודה. סבא שלי מספר שבתוך פח חמוצים ריק היו ממלאים תפוחי אדמה ובצלים. מניחים את הפח המלא עם הפתח למטה על האדמה ומסביבו עורמים את כל גזעי וקרשי המדורה הגדולה. מה שהיה בתוך הפח לא נשרף והתפחם רק נהייה רך מאוד וטעים. כאשר המדורה הסתיימה היו שופכים את תכולת הפח על שמיכה וכל אחד מהחברים לקח תפוח ובצל אפויים, רכים ולא מפוייחים, טבל במלח ואכל להנאתו. את המדורה היו מציתים כך: היו מתיזים על הערימה היבשה נפט מתוך פחית ואז היו מסתדרים כל החבר'ה בצד אחד של המדורה עם הקשתות שהכינו מבעוד מועד וחיצים שעל הקצה שלהם קשרו פיסת בד טבולה בנפט. כולם דרכו את הקשת והחץ שבתוכה ואחד האבות עבר בשורה והצית בגפרור את הקצה של כל החיצים. ואז בבת אחת ירו כולם את החיצים הבוערים לערימה העצים שהורטבה בנפט ולהבה גדולה פרצה לקול תרועות השמחה של כל השכונה – הורים וילדים. "שכחתי לציין" אומר סבא, שגם אצלנו הגיעו ההורים לטקס וישבו על הרצפה או על אבנים לא רחוק מהמדורה וריכלו ביניהם. אבל החלק הכי חשוב היה קביעת המוט הנושא את הבובה של 'היטלר' במרכז מבנה העצים המועמד להיות מדורה. שאגות שמחה וניצחון פרצו כאשר הבובה ניצתה והחלה לבעור.

מאוד הייתי רוצה לחוות את האווירה ההרפתקנית וקרבות השכונות אותן מתאר סבא כחלק מהווי ל"ג בעומר של אותם הזמנים.

סבא מנחם מחופש לקאובוי בפורים

תמונה 4

הסיפור  השלישי שבחרתי מתוך ילדותו של סבא…

סבא שלי סיפר שהיה לו חבר בשם יהודה שהתגורר בשכונה בבית ערבי ישן בנוי מאבני כורכר. הבית היה ממוקם בפינת רחוב יפת ושדרות הבעש"ט. עד היום נותר שם מגרש ריק שבאמצעיתו בולט גדם יתום מאבני כורכר, שלדברי סבא הוא שייר מהבאר המפורסמת שצמודה בייתה לבית. בחצר הבית הייתה באר שהשמועה לגביה הייתה, שמטמון מוחבא בעומקה. לא ניתן היה לבדוק את השמועה כי הבאר הייתה סגורה ובתחום חצר הבית של יהודה.

הבית עשוי הכורכר היה בתהליך של התפוררות, ויום אחד החליטה העירייה לפנות את משפחתו של יהודה מהבית ולהעבירם לבתים חדשים בשכונה אחרת. זו הייתה ההזדמנות של ילדי השכונה לחפש ולמצוא את המטמון בבאר. סבא שלי יחד עם מאיר ובלומה חבריו נטלו נרות וגפרורים (פנסי כיס היו מצרך נדיר) ונכנסו אל החצר העזובה – ביתו לשעבר של יהודה חברם. הם עלו על תקרת הבאר, פתחו את דלת הברזל החלודה, הדליקו את הנרות והחלו לרדת לאט בסולם הברזל החלוד שהיה צמוד לדופן אבני הכורכר של הבאר. סבא מעריך היום שתחתית הבאר הייתה בעומק שנע בין 12 ל-18 מטר.

 סבא כבר בתיכון מכין שעורים בסלון הבית הערבי. הרדיו העתיק שמאחוריו, נמצא עד היום בבית של סבא וסבתא

תמונה 5

הם ירדו בשלבי הברזל החלודים, לאט ובזהירות. מאיר היה הראשון כמו תמיד. תוך שהוא שוכב על תקרת הבאר העביר את רגליו אל תוך הפתח, איתר בכפות רגליו את השלבים הראשונים ואז, תוך שהוא נעזר באחיזת כפות ידיו בשלבים הראשונים, החל לרדת לאט בסולם. כאשר גם בלומה חיקתה אותו והחלה לרדת בסולם, עצר מאיר ודאג להנחות את בלומה בצעדיה הראשונים. סבא מנחם היה האחרון שעבר בפתח והחל לרדת. הם ירדו לאט במשך כמה דקות. ואז, כאשר היו במרחק קצר מהתחתית, נשמעה לפתע חריקה מתכתית וחלקו של הסולם שמעליהם התנתק מאחיזתו בדופן הכורכר של הבאר והתקפל פנימה. באורך פלא נשאר חלק הסולם עליו עדיין ניצבו, מחובר אל דופן הבאר. לאחר שנרגעו ממה שהתרחש מעל לראשם, המשיכו לרדת את השלבים האחרונים עד לרצפת הבאר.

 סבא מנחם רוכב על סוס בכיכר דיזינגוף בתל-אביב

תמונה 6

שלושתם נעמדו סוף סוף, על הקרקעית, מפשפשים אחר הגפרורים בכיסיהם כדי להדליק מחדש את הנרות שכבו בירידה. שלוש להבות האירו בבת אחת את תחתית הבאר ושלושה זוגות עיניים סקרניות בחנו את הסביבה שבה ניצבו. האדמה מתחת רגליהם הייתה בוצית עם שלוליות מים קטנות מפוזרות. הם ניצבו בחלל עגול שבמרכזו הייתה ערימה גדולה של ארגזי עץ שמה שהודפס על כל אחד מהם היה ציור של נשר שחור גדול עם כיתוב לא ברור מתחתיו. "מצאנו את האוצר", פרצה קריאת שמחה מפיהם והם ניגשו בחדווה אל ערימת הארגזים. הורידו ארגז אחד ובעזרת שברי אבן שמצאו על הרצפה הצליחו לפתוח את המכסה שלו. אחרי שהסיטו עטיפה כפולה של נייר חום משומן, נדהמו למצוא בפנים כעשרה כלי נשק שלאחר מכן התברר שאלה היו תת מקלעים גרמניים מסוג 'שמייסר'.

 סבא חמי בצופים הדתיים של יפו.

תמונה 7

הם פתחו עוד מספר ארגזים והיו המומים נוכח הממצאים. זה היה מאגר של נשק, תחמושת וחומרי נפץ שכנראה הוחבא בבאר על ידי הכנופיות הערביות לפני הקמת המדינה ושחרור יפו.

טוב אז מטמון הם לא מצאו אבל עדיין צריכים לצאת מהבאר. הם צרחו וצעקו לעזרא בתורנות ורק כעבור מספר שעות האיר עליהם פנס גדול של כבאי אש מהפתח העליון של הבאר והם ניצלו.

העלילה שלהם הפכה לסיפור העיר ושלושתם הפכו לגיבורים ליום אחד עד שנשכח הסיפור הזה והוחלף בסיפור שבא אחריו.

 סבא בן 16, במהלך טיול לתבור מתארח אצל משפחה ערבית בכפר שבלי

תמונה 8

 

תמונה 9

 

הִמְנוֹן לְגִיל 70

הֶחֱזַקְנוּ מַעֲמָד וְהִגַּעְנוּ לַחֲגִיגָה, אֵלוֹ שֶׁנּוֹלְדוּ לִפְנֵי שְׂבֵעִים שָׁנָה.

נוֹלַדְנוּ כשקמה המדינה, לִפְנֵי הַטֵּלֵוִויזְיָה, הַפקס וְהַגְּלוּלָה, ולִפְנֵי הָאַנְטִיבִּיּוֹטִיקָה וְעַדְשׁוֹת הַמַּגָּע.

לִפְנֵי הַמְּזוֹנוֹת הַקְּפוּאִים וְהַמְּתועָשִׂים, ולִפְנֵי הַפְּלַסְטִיקִים וְהַנַּיילוֹנִים הַמְּזַהֲמִים.

לִפְנֵי מַדִּיחַ הַכֵּלִים וְהַסְּדִינִים הַחַשְׁמַלִּיִּים, ולִפְנֵי שֶׁהָאָדָם צַעַד עַל הַיָּרֵחַ וְנָגַע בַּכּוֹכָבִים.

לִפְנֵי שֶׁשָּׁבְרוּ אֶת מְהִירוּת הַקּוֹל וְהוֹרִידוּ גֶּשֶׁם מֵעֲנָנִים ולִפְנֵי הַמְזִגָּן הַמֶּרְכָּזִי וְהַמְּחַשְּׁבִים הָאִישִׁיִּים.

לִפְנֵי הַטֵּלֵפוֹנִים הָאַלְחוּטִיִּים וְהַסֵּלוֹלָרִיִּים ולִפְנֵי הָוִויז, הַפֶּיְסְבּוּק , האינסטרגם, הווצאפ, הַטְוִוטֶר וְכָל הַחִידּוּשִׁים.

כֵּן, נוֹלַדְנוּ לִפְנֵי שְׂבֵעִים שָׁנָה וּמֵאָז הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה.

מְעַבֵּד תַּמְלִילִים עוֹד לֹא הָיָה, וְהֶעְתֵּקִים עָשִׂינוּ בְּעֶזְרַת נְיָר הַעְתָּקָה .

בְּקֹשִׁי הִמְצִיאוּ אֶת מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה, ואֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ רָשַׁמְנוּ בִּכְתִיבָה תָּמהַּ וּמִכְתָּב שָׁלַחְנוּ עִם בּוּל וּמַעֲטָפָה.

כֵּן, נוֹלַדְנוּ רַק לִפְנֵי שְׂבֵעִים שָׁנָה וְכָל הָעוֹלָם מֵאָז הִשְׁתַּנָּה.

שָׁעוֹן קיבַלְנוּ לְבַר-מִצְווָה, וְלַבַּת מְצַווה, סֵפֶר עִם הַקְדָּשָׁה.

לָבַשְׁנוּ שְׂמָלוֹת עִם תַּחְתִּיּוֹת וְנַעֲלֵי סִירָה שְׁטוּחוֹת

והבנים עם עם הבלורית המשוחה בברילנטין, אך הם לֹא ענדו עֲגִילִים וְלֹא עָשׂוּ קַעֲקוּעִים.

הִסְתַּפַּרְנוּ אֵצֶל הַסֵּפֶר – וְלֹא מְעַצֵּב שִׁעֵר.

שחַקְנוּ "סוּס אָרֹךְ", "חָבַל", "אֱמֶת וְחוֹבָה", וְרָקַדְנוּ רִיקּוּדֵי עִם, בְּעַרְבֵי שִׁשִּׁי בִּתְנוּעָה, וּבְחֻופְשׁוֹת יָצָאנוּ לְמַחֲנוֹת עֲבוֹדָה.

נִשֵּׂאנוּ תְּחִלָּה וְרַק אַחַר כָּךְ בְּיַחַד חַיֵּינוּ, וּכְשהתעברנו, יָכֹולְנוּ רַק לְנַחֵשׁ, אֶת מִין העובר שבקרבנו.

כֵּן, נוֹלַדְנוּ רַק לִפְנֵי שְׂבֵעִים שָׁנָה וְרָאוּ אֵיךְ הַכֹּל, כָּל כָּךְ הִשְׁתַּנָּה.

בִּשְׁעוֹת הַפְּנַאי קָרָאנוּ סְפָרִים, טֵלֵווִיזְיָה לֹא הָיְיתָה, וְנִפְגַּשְׁנוּ עִם חֲבֵרִים.

אָהַבְנוּ הַטֶּבַע, וְעָשִׂינוּ טִיּוּלִים בְּאוֹפַנַּיִם שֶׁלָּנוּ וְאַחַ"כּ בִּמְכוֹנִית שֶׁל אֲחֵרִים, וּלְאָמֶרִיקָה הִגַּעְנוּ (אִם בִּכְלָל), בְּהַפְלָגָה שֶׁל שְׁבוּעַייִם יָמִים.

מְכוֹנַת כְּבִיסָה הָיְיתָה אַגָּדָה, וּמִיקְרוֹגַל כַּמּוּבָן שֶׁלֹּא הָיָה, לְחִמּוּם הָאֲרוּחָה.

מְקָרֵר עָבַד עַל קֶרַח, ומַקְפִּיא הָיָה בְּגֶדֶר חֲלוֹם נִפְלָא, וּקְנִיּוֹת עָשִׂינוּ בַּמַּכֹּלֶת בַּשְּׁכוּנָה.

קַנְיוֹן הָיָה ואדִי עָמֹק וּמַרְשִׁים וְרֶשֶׁת שמשה, לַהֲגַנָּה מִפְּנֵי יַתּוּשִׁים.

אֲרוֹנוֹת שִׁמְּשׁוּ לְאִחְסוּן בְּגָדִים וְאַף אֶחָד לֹא הֶחְלִיט לָצֵאת מֵהָאָרוֹן וּלְהַכְרִיז שֶׁהוּא 'הֹומו' כְּבָר מִגִּיל הַגַּנּוֹן.

כֵּן, נוֹלַדְנוּ לִפְנֵי שבֵעִים שָׁנָה, וְכָל הָעוֹלָם מֵאָז הִשְׁתַּנָּה.

אָמְנָם שֵׂיבָה זָרְקָה בְּשֶׁעָרָנוּ, אַךְ אֲנַחְנוּ בְּהַרְגָּשָׁה, כְּלָל לֹא הִשְׁתַּנֵּינוּ, וּבִכְלָל לֹא מְבִינִים, אֵיךְ הַגִּיל הַזֶּה, הִתְלַבֵּשׁ עָלֵינוּ.

נָכוֹן, מִידֵי פַּעַם, מִישֶׁהוּ אוֹ מַשֶּׁהוּ שׁוֹכְחִים וְלַמְרוֹת הַמִּשְׁקָפַיִם, לֹא תָּמִיד הֵיטֵב רוֹאִים, אַךְ רָכַשְׁנוּ נֶכֶס בִּלְעָדִי וְהוּא – נִיסָּיוֹן הַחַיִּים!

אָז חֲבֵרִים יְקָרִים, הֵרִימוּ כּוֹסִית לַבְּרִיאוּת וּלְעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים, מְלַאי סִפּוּק הנאה, עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

ה ל ל ו י י ה !!

הזוית האישית

סבא מנחם: המורה קרן יקירתי, אינני אומר זאת בכדי. רב היה לי מעונג ונחת, מהקשר שעליו את טורחת. וזו הייתה גם הזדמנות פז, להחליף עם נכדי סיפור ורז. תודה לך ולמוסד רבין, שאת שימור הדורות השכיל להבין. אני לרשותך בכל נימי, אמשיך להציע עד שתאמרי די. מנחם משגב סבא של רון טולדו משגב.

רון: כמשתתף בתכנית  'הקשר הבין דורי' של בית הספר רבין בהוד השרון עם סבא שלי – מנחם משגב, שומע מפי סבא סיפור כזה, אני כל כך הייתי רוצה להשתתף בסיפור הרפתקה כמו חיפוש וגילוי מטמון או אוצר אבוד או סוד עלום. אני חושב שחוויה כזו נשארת לכל החיים, עובדה סבא זוכר ומספר לי את חוויית ילדותו גם היום. אם תגלו איזה סוד שמוביל לסוג כזה של הרפתקה, אנא גלו לי אותו מיד כדי שאוכל לקחת חלק בעלילה כזו מתחילתה.

מילון

פריג'ידר
מְקָרֵר הוא מכשיר העושה שימוש בקירור כדי לסייע בשימור מזון.

ציטוטים

”"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".“

הקשר הרב דורי