מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בעקבות העין האבודה

אני וסבא חיים
סבא חיים בעברו
סבא מספר לי על מלחמתו ועל איך איבד את עינו השמאלית

מאת: חיים יפרח ויובל מדר

מידי שנה, בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, עם סיום הטקס ברחבת הזיכרון, משפחתי וכל הדודים והדודות שלי מתכנסים ובאים לבית של סבא וסבתא.

יום הזיכרון הוא יום מיוחד במשפחתנו.

אחיו של סבא רבא שלי, דוד גרינשטיין, נהרג במלחמת העצמאות בהגנה על גוש עציון. ובערב הזה תמיד יש אוירה מיוחדת בבית של סבא וסבתא. יחד שומעים ברקע שירים שקטים, גם סבא רבא שלי אתנו, וכולם מדברים בשקט.

באחת השנים, כשהייתי בת 10, החלטתי לשאול את סבא: "סבא אני יודעת שנפצעת במלחמה ספר לי מה קרה".

"סיפור המלחמה שלי קשה… יש בו דברים שאולי לא תביני עכשיו. אולי כשתגדלי, תוכלי להבין את גודל המעשה וגודל הנס שהתרחשו."

"סבא, אל תהיה עקשן…אני רוצה לדעת!"

כמו כולם, המלחמה תפסה אותי, בבית הכנסת. במהלך התפילה עברה שמועה שפרצה מלחמה עם מצריים וסוריה, מחוץ לבית הכנסת שמענו קולות שלא שומעים בדרך כלל ביום קדוש כמו יום הכיפורים… רעש המכוניות וההמולה הפתאומית ברחוב הכניסו אותנו לאווירה שונה ומתוחה.

רצתי הביתה להורי, ובבית כבר פעל הרדיו שקרא לחיילים להתגייס. אז גם גיליתי שנילי, אחותי, שהיתה קצינת קישור, גוייסה, ויצאה לדרך.

מרגע זה לא מצאתי מנוח ויחד עם חברים שלי ישבנו צמודים לרדיו בציפייה לשמוע את הסיסמה שלנו לגיוס. בערב נאמר לי שעלי להתכונן, כי תוך שעה יגיע אוטובוס שיקח אותי לבסיס ליחידת המילואים שלי ולמלחמה.

"וישר הלכת למלחמה???"

לא ישר. קודם עברתי במחנה יפתח להתארגנות של חטיבת השריון 679 אליה שובצתי. איך שהגעתי חיכתה לי הפתעה נעימה… בעמדת ההרשמה קיבלה את פני לא אחרת, מאשר אחותי נילי. הסתכלנו אחד על השנייה בהפתעה גמורה. כך יצא, שנילי שיבצה אותי לפלוגה שאיתה יצאתי למלחמה. אני רק יכול לתאר כמה קשה היה לה לדעת שהיא שולחת את אחיה למלחמה…

בהתחלה, לא הכרתי אף אחד מהפלוגה שלי, כי זו היתה הפעם הראשונה בה עשיתי מילואים.

תוך זמן מאוד קצר, נדרשנו להתחלק לצוותים, והמפקד לפי קריאה העמיד אותנו בארבע שורות: בשורה הראשונה עמדו מפקדי הטנקים, ביניהם אני, אחריהם לפי הסדר נהגים, תותחנים, טענים וקשרים, כך נבנו הצוותים שאתם יצאנו למלחמה.

וכך אני מבלי להכיר אף אחד מהאנשים שמאחוריי, התחלתי את המלחמה.

הצוות שלי עבד עד השעות הקטנות של הלילה כדי לזווד ולחמש את הטנק.

תמונה 1

סבא מפקד הטנק

 

זו היתה עבודה מאוד קשה, אבל לקראת הצהריים ביום למחרת, הצוות שלי כבר היה מוכן. נדהמתי לגלות שמתוך אחד עשרה צוותים רק שלושה היו מוכנים ליציאה, ואני בתוכם.

בשתיים בצהריים, יצאנו שלושת הטנקים בשיירה. בראש היה חגי ה-מ.פ. ואני בסוף. נסענו ממחנה יפתח לכיוון "גשר אריק" דרך ראש פינה, "בית המכס" אל "הרמה" כאשר היעד היה מחנה "נפח", "ציר הנפט".

לאורך ציר הנסיעה עד אחרי ראש פינה עמדו אנשים ונופפו לנו לשלום, מראה מרגש ומחזק כאחד, שליווה אותי במהלך המלחמה.

"סבא פחדת?"

לא באמת ידעתי לקראת מה אני הולך, הטען קשר ואני עמדנו חשופים בצריח, והכל נראה לנו כמו עוד תרגיל שעשינו בשירות הסדיר.

תמונה 2

תמונה מהשירות הסדיר

 

ההלם וההכרה שאנו במלחמה, הכו בנו מהר יותר ממה שחשבתי. כבר בעלייה ל"בית המכס", הותקפה השיירה שלנו כולל בירי של מטוס מיג סורי. ההתקפה גרמה למהומה ואנשים קפצו מהטנקים לתפוס מחסה בצדי הכביש עד סיום התקיפה. כאן הבנו שאנו במלחמה ועלינו לנהוג בהתאם.

הגענו ל "ציר הנפט" ונעמדנו עם הטנק על אחת הגבעות כדי להשקיף על הציר מכיוון מזרח. בחלוף שעה הבחנתי בתנועת רכבים וטנקים, שנראה היה שהם נסוגים לאחור מהחזית מערבה לכיוון בסיס נפח. מיד הבנתי שמשהו לא בסדר, ונתתי הוראה לצוות להיכנס לטנק להניע ולסוע עם הכוחות הנסוגים. אך הטנק לא הניע.

לאחר מספר ניסיונות הבנתי שהמצבר בטנק התרוקן ולא ניתן להניע בלעדיו.

"מה יכולתם לעשות?"

בהחלטה של רגע, ירדתי מהטנק ונעמדתי על הציר של הטנקים הנסוגים, לגרום להם לעצור בגופי. הטנק הראשון עצר, המפקד צעק לי "לזוז מהדרך" ולאפשר לו להמשיך בתנועה. הבנתי שהסורים הצליחו לפרוץ את קווי ההגנה שלנו, ושהם שועטים עם מאות טנקים לכיוון מערב וקרובים מאוד אלינו. דרשתי ממנו לעזור לי להניע על מנת שגם אני והצוות נוכל לסגת.

הנענו את הטנק ועם כולם נסענו לכיוון בסיס נפח.

כשהסתכלתי ימינה לא האמנתי למראה עיני… במרחק של כקילומטר ממני, היו עשרות ואולי מאות, טנקים בגוון צהבהב בנסיעה לכיווננו. אלו היו הסורים, והבנתי שהמצב חמור.

לא הספקתי לחשוב, והחלה הפצצה. הסורים ירו תוך כדי תנועה. הוריתי לצוות שלי להשיב אש, כדי לגרום להם לחשוב שזה ירי מכוון, שלא יבינו שאנו בנסיגה. קיוותי שזה ישהה או יעצור אותם. לאחר מספר דקות, שנראו כמו נצח, הצלחנו להגיע לנקודה שבה לא היה ראינו עוד טנקים סורים, והירי פסק.

המשכנו לכיוון נפח ובדרך ראינו כשלושים חיילים שוכבים ונחים לאחר יום של לחימה.

קפצתי מהטנק וקראתי למפקד של החיילים "שסכנה מתקרבת אליהם במהירות מעבר לגבעה". החיילים שמעו אותי, ופתחו בריצה מטורפת לכיוון נפח.

זה היה מראה כמו בסרט. חיילים רצו, כל אחד לנפשו…הם טיפסו על הגדרות שהקיפו את נפח. ראיתי חייל שאוחז בפצוע. הוא אמר לי: "אני לא יודע  מה לעשות עם הפצוע… גם אני רוצה לרוץ!" לקחתי את הפצוע איתי והמשכנו בתנועה לכיוון בית המכס. בדרך המראה היה של עשרות כלי רכב, חיילים, טנקים, נוסעים מערבה "צה"ל בנסיגה".

ההרגשה הייתה נוראית. היתה מהומה לא ידעתי כיצד לפעול וממי לקבל הוראות.

ג'יפ נעצר על ידי ומתוכו יצא האלוף רפאל איתן (רפול), הוא צעק לנוע לכיוון נפח. ניסיתי להסביר שהטנק לא תקין, הוא כעס ואמר ואמר "אני שומע מנוע וזה מספיק! סע לנפח!!!".

"זה כמו לנסוע עם גרוטאה למלחמה" עניתי. תשובתי הכעיסה אותו מאוד ובתנועת ביטול הוא נכנס לג'יפ ונסע.

הרגשתי רע, נקיפות מצפון עטפו אותי. לכן בלילה הודעתי לצוות, שלמרות הבעיות בטנק, נחזור לכיוון נפח.

זה היה מפחיד, הטען קשר ואני היינו חשופים בצריח ודרוכים לכל תרחיש: פגז מוכן בקנה למקרה של היתקלות, נענו באיטיות. היינו לבד על הציר. הלילה היה חשוך ואפל ובקושי ראינו. לפתע התגלה לפנינו גוש כהה ולא מזוהה. עצרתי את הטנק ונכנסנו לכוננות.

היה שקט מתוח. הייתי צריך להחליט האם מדובר בטנק, והאם הוא סורי או ישראלי. החלטתי לבדוק בעצמי. אמרתי לטען קשר לחפות עלי, טענתי את ה"עוזי" שלי, לקחתי רימון וירדתי מהטנק. קראתי בקול לעבר הטנק, ומתוך האפלה הגיחו שלוש או ארבע דמויות. הם השיבו לי בעברית. הוקל לי… ושמחתי לקראתם.

זה היה צוות תותחנים שנתקע. כל השטח היה מוקף בכוחות סוריים והם היו צריכים סיוע בפינוי. שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לעזור להם. כך אומנם לא מילאתי את הפקודה של רפול, אבל סייעתי לחיילים אחרים להינצל.

המשך הלילה עבר בשקט יחסי. ירי ופיצוצים נשמעו כל הזמן סביבנו. לפנות בוקר ראיתי כוחות של סיירת גולני, שהגיעו לשחרר את מחנה "ירדן" שנכבש.

ירדן היה צמוד לבית המכס, שם אני הייתי.

יום לחימה ראשון הסתיים…. ומאותו יום ועד יום שבת שבוע אחרי שגויסתי נלחמנו הצוות שלי ואני ללא הפוגה ברצף.

"סבא זה נשמע נורא…וזה נשמע מהסיפור שלך ששום דבר לא היה מסודר, ושהיה הרבה מאוד פחד…."

אני יכול למלא דפים רבים רק על שבוע אחד של מלחמה.

אני סוחב את המראות, הריחות, האנשים, החברים והלוחמים… הרגעים קשים וגם את גבורתם של רבים בכל יום בשנה. נלחמנו על הבית! זה היה ברור כבר ביום הראשון. לראות את מאות הטנקים הצהובים ששועט ומכסה את רמת הגולן הפחיד אותי מאוד.

ואני לא יודע להסביר מאין באו הכוחות שלנו… ואיך הגלגל התהפך מהלם ואבדון לניצחון. זה עלה לנו בהרבה הרוגים ופצועים, אנשים יקרים שנלחמו בגבורה מתוך תחושת שליחות עמוקה שאפפה אותנו.

.

תמונה 3
סבא ואמיר באשרי ז"ל.

 

"אתה נלחמת עד סוף המלחמה בטנק? מתי נפצעת?"

המלחמה שלי נמשכה שבוע עד שנפצעתי.

בלילה לפני הפציעה, הבנו שאנו צפויים להילחם נגד העיראקים שתמכו בסוריים. התכוננו כל הלילה, והובטחה לנו עוד תגבורת. בבוקר ראיתי "שהתגבורת" הם טנקים ממלחמת העולם השנייה. שוב, הבנתי כמה מצבינו חמור בציוד לחימה, ושעלינו להיות נחושים.

השחר עלה. בקשר נשמעה ההוראה "לנוע קדימה". תוך שניות החלו יריות, פגזים, מקלעים וארטילריה. זה היה מטח כבד ועוצמתי, פחדתי מאוד. הכל היה קרוב מאוד. שמעתי נפילות של קטיושות רצף פיצוצים, ולא יכולתי אפילו לזהות מאיפה זה הגיע.

למרות הירי המשכנו קדימה, ולקראת הצהריים כבשנו כפר סורי והתפרסנו במרכזו.

חייל עיראקי שבוי הושב לצד הטנק שלי. אני זוכר אותו מבוהל ומפוחד, על סלע עם ידיים על הראש. נתתי לו אשכול ענבים, ושאלתי אם הוא רוצה לשתות. אני זוכר את המבט המופתע שלו. תוך כדי, גם שמעתי בקשר את ה-מ.פ מכוון את אחד הטנקים אלינו. קפצתי על הקשר לחסום את השיחה. ידעתי שמאזינים לנו לקשר וחששתי שיאתרו את מיקומנו.

בדיוק אז, כשאני עומד על מכסה המנוע, תוך כדי שאני מתכופף ראיתי את הפגז, ושמעתי פיצוץ. אני עדין מסוגל לראות אותו… צמוד לזחל הטנק, מתחת לפרצוף שלי התפוצץ פגז סורי. רסיסים וחלקי אבנים ואבק התפזרו סביב. הרגשתי כאב חד בעין שמאל, צעקתי לעזרה והצוות הכניס אותי לטנק.

החלה הפגזה ארטילרית כבדה, ולא ניתן היה לפנות אותי. הובלתי עם הטנק אל מחוץ לטווח הירי, ומשם לנקודת איסוף פצועים, ולבית חולים "זיו" בצפת. חבשו את שתי עיני. היה שקט מסביב… ופרצתי בבכי ולא יכולתי לעצור… שמעתי את הרופא אומר "תזריקי לו". נרדמתי.

התעוררתי למחרת באמבולנס, בדרך לבית חולים רוטשילד בחיפה לניתוח בעין שמאל. הניסיון להציל את הראייה בעין שמאל לא צלח. וכך איבדתי את הראייה בעין שמאל.

תמונה 4

תמונה בבית החולים.

 

"סבא, דודה נילי, איך עבר עליה? "

זה סיפור של אחרי המלחמה, עברו עליה ימים קשים. מהיום הראשון נותק הקשר שלי עם היחידה. מבחינתה של דודה נילי הפכתי להיות נעדר. לימים סיפר לי חבר מהחטיבה שיחד עם נילי ניסו לברר מה עלה בגורלי, בשלב מסוים הדאגה שהייתה גדולה, גרמו להם לחשוב שהגרוע מכל קרה. רק מספר ימים אחרי הפציעה נודע לה שאני בבית חולים.

"סבא זה יכול לקרות לנו שוב?"

יובל אני מספר לך את הסיפור שלי ואני מתפלל איתך, ילדתי, נכדתי, שהשלום יגיע לכאן ומהר.. שלא תצטרכו  למלחמה ולעבור כלום ממה שעברתי. שאת, יעל, אופיר, רותם, אלון ורומי לא תדרשו לצבא.

ועד אז, לצד המאמץ האין סופי לשלום עלינו להיזהר, להישמר, להיות מוכנים תמיד להגן על עצמינו בעצמינו. אל לנו להאמין או לסמוך על עם אחר שיעשה זאת במקומנו, כשם שהעולם שתק בעבר הוא שותק היום וישתוק גם בעתיד.

עם ישראל חי!

תמונה 5

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

עוזי
העוזי הוא תת מקלע קומפקטי ופופולרי מתוצרת התעשייה הצבאית הישראלית.

ציטוטים

”יובל, אני מספר לך את הסיפור שלי ואני מתפלל איתך, ילדתי, נכדתי, שהשלום יגיע “

הקשר הרב דורי