מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בני הזוג דגן ואטקלט מולה יצאו מכפרם באתיופיה לישראל נתפסו ונאסרו בכלא

דג'ן וצוות התלמידות המתעדות
מאלבום התמונות
דג'ן ממשיך בפעילותו הציבורית בארץ כיושב ראש הקהילה האתיופית בנתיבות

בשנת 1982 בני הזוג דג'ן ואטקלט מולה יצאו מכפרם באתיופיה במטרה לעלות לארץ. עם הגעתם לג'בוטי התחברו אל פעילי מוסד ופעלו למציאת אפשרויות עליה לארץ. השניים נתפסו, עברו חקירה תחת עינויים קשים ונשלחו לבתי כלא באתיופיה. לאחר השחרור דג'ן המשיך בפעילות הציונית עד העלייה לארץ.

תמונה 1

שמי דג'ן, אני נולדתי באתיופיה. עליתי בשנת 1990. אני יושב ראש הקהילה האתיופית בנתיבות. אני מוכר כאסיר ציון וגם יש לי תעודת נכה צה"ל.

דג'ן  ואטקלט מספר על ההחלטה לעלות לארץ ישראל

דג'ן: "ההחלטה לעלות לישראל, זה ברור זו המדינה של היהודים. מהדור הראשון של יהודי אתיופיה היו מספרים לנו על ישראל ועל ירושלים".

אטקלט: "בכל החגים: בסיגד, בראש השנה, ביום כיפור, בכל התפילה זה  תמיד על ירושלים. כאילו שאת מכירה את ירושלים, שאת מרגישה כאילו שאת הולכת ואת נכנסת לגן עדן".

דג'ן: "הייתה לנו תכנית, היו כמה כיוונים ידעתי שאני צריך לעשות את העבודה. לא רק אני. בכל מחסום היו שותפים שלי עובדים כמו שצריך".

אטקלט: "תראי, זה אנשי מוסד שהוציאו אותנו. מההתחלה, כשאני יצאתי מהבית ומישהו בא, הוא אמר לי, תוך שבועיים אנחנו מגיעים לארץ ישראל. כמעט כולם הלכו דרך סודן ולא נשאר אף אחד".

דג'ן: "היו הרבה קשיים בדרך, בלי מים, בלי אוכל כמה ימים. עם הפחד. לא היינו נכנסים לעיר, היינו עוברים בשטח כדי שלא יתפסו אותנו. ירו בנו באוויר כדי לתפוס אותנו. ברחנו מכיוון לכיוון. היה איתנו ילד קטן הוא גר היום באשדוד. מצאתי אותו שם לבד בבוקר. המרחק מאדיס אבבה לגבול לאיפה שאני הולך היה 800 קילומטר. בכל מאה קילומטר יש מחסום. בסוף המחסום הייתה חקירה מאוד קשה. אני זוכר שהחיילים כמעט הרגו אותנו. הייתה תקופה קשה מאוד. עד עכשיו יש לי סיוט".

איך תפסו אותך?

"אני הייתי אחראי של הקבוצה. הייתי מביא אוכל, מים, בגדים לאנשים כדי שיצאו. ראו אותי איפה אני יוצא, איפה אני נכנס. מה אני אוכל, כמה אוכל אני קונה. הבן אדם יוצא, אחד יוצא, נכנס, "מה יש בפנים?". תפסו אותנו עם 25 אנשים. כולם אמרו, דג'ן יודע, אנחנו לא".

אטקלט: "בהתחלה רצו להשמיד את כולם ולא…חוץ מלבכות, מה את יכולה לעשות? ולא היה לי כוח ולא היה לי שום דבר. רק לבכות זה הכוח שלנו שהיה. רק היו מכות עד שאני אגיד את האמת, עם מי אני בשיתוף פעולה. מיום רביעי עד יום ראשון בלי אוכל, בלי מים, בלי כלום.

לא היה בית משפט, לא היה לנו שום דבר. זה מקום… אלמבקיי באדיס אבבה. שם יש איזה אחד שהוא אמר, "בסדר, תפסתם אותנו? "אתם רוצים להרוג אותנו? תהרגו אותנו. "אין לנו שום כוח לעשות שום דבר. "אבל לפחות תיתנו לנו מים, אוכל", לא יודעת מה. וכבר חמישה ימים, שישה ימים בלי אוכל. אז אחר כך הביאו לנו אוכל – לחם ותה. וכולם היו חולים. מרוב ההתייבשות וזה. כולם, אחד, אחד, 22 אנשים היו חולים. ממש חולים. כאילו… ואני היחידה שלקחו אותי לבית חולים כשאני הייתי בהיריון. ורצו להוציא מאיזה מוסד יש פה, מי שלח אותנו, מאיפה הכסף…"

אטקלט ודג'ן מולה מספרים על החיים בכלא

דג'ן: "בכלא הייתי שנתיים. אין חברים בחקירות. לא גיליתי".

אטקלט: "שם ילדתי את הבת הגדולה שלי. היה לי מאוד קשה וממש הייתי חלשה והייתי… והרגע הזה, בחיים, בחיים אני לא אשכח את מה שאני עברתי. ורציתי מים, לשתות מים, ולא היה לי מים אפילו. תעזבי אוכל, תעזבי זה. ביקשתי מים ואף אחד לא נתן לי את המים. מישהי שעברה שם, ביקשתי מים, כשראתה את זה… אנשים רצו שאני אקרא לתינוקת נזאנאת. כי באותו יום שהיא נולדה היה יום רביעי, ובבוקר באותו יום 1,500 אנשים השתחררו. אז כל יום כאילו היה שיחרור. אז כל האנשים שהשתחררו באו לבקר אותי. אז אמרו לי כאילו לקרוא לה נזאנאת. מה זה אומר? "נזאנאת"? כאילו, את חופשיה. לא רציתי לקרוא לה נזאנאת. קראתי לה מסטוואל. "מסטוואל" זה סבלנות. להסתכל טוב, לחשוב טוב, ולא למהר לכל דבר. לפני שנכנסים, לחשוב. "סוף מעשה במחשבה תחילה". כל הדרך שהלכתי וכל הסבל שסבלתי, אז מה הרווחתי? כלום, רק אותה. שהיא בתי. המזכרת שלי – רק היא. היא חיזקה אותי. הלכתי לבד, חזרתי עם פלוס".

דג'ן: "איש קשר (שליח מוסד) שהיה איתנו, הוא דיבר עם אחד, עם שני, לא יודע איך, בסוף שחררו אותנו".

אטקלט: "היה מרגש מאוד ו…ולא חשבנו בכלל שאנחנו נצא משם, אבל מצד אחד, לא היה לי אף אחד שיוציא אותי משם ומאוד פחדתי איפה להיות גם. ולא היה לי כסף ולא היה לי כלום. אז מאוד פחדתי כאילו, כשיצאתי משם. ולא היה לי טוב בכלל שיצאתי משם. ואני לא מכירה את המקום, אני לא מכירה אף אחד. גם בהתחלה שאלו אותי ככה, אז אמרתי להם, "אין לי לאן ללכת." לא היה לי לאן ללכת. אז שחררו אותו (את דג'ן) לפני שבוע כי אמרו לו: "תחפש מקום איפה שתהיה." אז אחרי שבוע שחררו אותי. ובאמת כמו שאמרתי, לא היה לי לאן ללכת. לקח אותי לאיזשהו קרוב משפחה שלו".

דג'ן מספר על העלייה לישראל

דג'ן: "בשנת 1990 עליתי לישראל וקיבלתי טיפול כמו שצריך. עשו לי ניתוח ברגל, טיפלו בי כמו שצריך. ואני, איך שאני רוצה, בלי פחד, אני חיה בישראל. אחרי כמה שנים, קיבלתי תעודת הוקרה ואחרי כמה זמן קיבלתי גם סכום כסף, חד פעמי וגם תעודת נכה צה"ל".

מה זה אסירי ציון בקהילה האתיופית?

החברה וגם הילדים מהקהילה שלנו לא יודעים. אסירי ציון… כאילו, אסירי ציון, שהיינו בכלא המון זמן בגלל שאנחנו יהודים, בגלל שאנחנו פועלים למען יהודים.

האם אתה שיתפת את כל הילדים שלך, הם יודעים מה עברת בחיים?

לילדים שלי, לפעמים במעגל השולחן בשישי-שבת כשאנחנו עושים קידוש, "אבא, מה אתה מספר? "רק אתה שואל אותנו, מה, אנחנו גם צריכים לשאול אותך." אני מספר להם איך גדלתי באתיופיה, באיזה כפר גדלתי, מה הייתי עושה בגיל של הילדים שלי. הם יודעים למה אני אסיר ציון וגם אני מספר להם על החקירות. אז הילדים שלי אומרים לי, "איך הרביצו לך? חבל שאנחנו לא היינו."

דג'ן מספר

"כעליתי לרכבת בתל אביב, אז נהג הרכבת שמכיר אותי, "תגיד, אתה לא דג'ן?", הוא אומר לי, "לא?" "כן. למה?" "אתה יודע, היית איתי במקום… ככה וככה." "מי זה?", "אני אסממו". אז התחבקנו, נהג רכבת, "לא, אני אסיים את העבודה שלי, אני אתקשר אליך, "תביא לי את הטלפון." אז כך נפגשנו התחברתי איתו הוא הזמין אותי לחתונה שלו, הלכתי, עדיין אני בקשר איתו…"

 אלבום התמונות של דג'ן

תמונה 2

דג'ן מציג את כלי הנגינה מאתיופיה

תמונה 3

לסיפורם המלא של בני הזוג מולה – קישור לסרט

 

תכנית "אברה" ("להאיר" באמהרית) של עמותת עצו"מ הוקמה במטרה להעניק הזדמנות לאסירי ציון ופעילי עלייה יוצאי אתיופיה לספר את סיפורם ולזכות בהכרה ובכבוד להם הם ראויים. "אברה" הינה תכנית חברתית המפגישה בין אסירי ציון לבין בני נוער במטרה לשפוך אור על תולדות עלייתם ארצה. התכנית מעניקה לנוער את הזכות להכיר באופן אישי את אסירי הציון  ומאפשרת להם ליטול חלק מהותי בהפקת סרטים אודות פעילותם הציונית.

צוות התיעוד והצילום

תמונה 4

הזוית האישית

שמחה מנגשה: באנו לתעד ולצלם את דג'ן שהוא אסיר ציון, שיספר לנו על חוויות שלו, מכיוון שהמון אנשים לא יודעים מה הוא הרגיש. אני גם מהעדה האתיופית ומאוד חשוב לי לדעת את זה כדי שאני אעביר, בעזרת השם, לילדים שלי וככה שיעבירו את זה מדור לדור.

יוליה דזנשוילי: באנו לצלם את זה בשביל הרבה אנשים שלא יודעים את זה, כמוני, שאני לא מהארץ שלו ואני התעניינתי וכנראה יש עוד אנשים שמתעניינים והם לא יודעים על זה.

מילון

ג'בוטי
רפובליקת ג'יבוטי (בערבית: جمهورية جيبوتي, בצרפתית: République de Djibouti) היא מדינה בקרן אפריקה שבמזרח אפריקה. בג'יבוטי נמצא הצד הדרום-מערבי של מצר באב אל מנדב שבצדו הצפון-מזרחי, במרחק של 28 קילומטרים, נמצאת תימן בחצי האי ערב. המצר מקשר בין מפרץ עדן לים סוף. ג'יבוטי גובלת באריתריאה בצפון, באתיופיה במערב ובדרום ובסומליה בדרום-מזרח.

אדיס אבבה
אדיס אבבה (באמהרית: አዲስ አበባ (מידע · עזרה), "פרח חדש", אורומו: Finfinne) היא בירת אתיופיה ובירת האיחוד האפריקאי. כעיר עצמאית לאדיס אבבה יש סטטוס כפול: היא עיר ובו-בזמן גם מדינה בפני עצמה באתיופה. באדיס אבבה חיים כ-80 לאומים, הדוברים 80 שפות שונות.

ציטוטים

”אסירי ציון, שהיינו בכלא המון זמן בגלל שאנחנו יהודים, בגלל שאנחנו פועלים למען יהודים.“

הקשר הרב דורי