מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא מנחם אחי–שר , ישנם המכנים אותי "מני –פאר". שם משפחתי המקורי הוא "גוקובסקי", על שם הכפר "גוקוב".  סיפור חיי מתחיל ביום הולדתי – נולדתי בארץ ישראל , כקיבוצניק בקיבוץ יגור בתאריך  16.10.1946.  נולדתי אמצעי מבין שני  אחיי – אחד גר בקיבוץ יגור,  והשני התגורר כ -30 שנה בחו"ל בנפרד מהמשפחה והתפרנס שם.  אבא שלי היה צנחן, ואמי עבדה במחסן ילדים. ספורט וכדורסל היה אחד מתחביבי,  ואהבתי במיוחד להיות עם אבי והכבשים שלו – היה לנו עדר של כ-300 כבשים, וכאשר חלקן היו הולכות לאיבוד, נהניתי לחפש אותן.  לעתים, היו לילות קסומים שבהם אני ואבי שמרנו על הכבשים וישנו באוהל.  החג האהוב עליי הוא פסח, כי שואלים בו הרבה שאלות.

את כל ילדותי ביליתי בקיבוץ הולדתי, יגור. ישנו אירוע חשוב מאוד בילדותי אשר יינצר בלבי לנצח – מות אבי , הצנחן הישראלי הראשון.  ב-1954, בעצרת זיכרון לצנחנים שלא שבו, שנערכה בקיבוץ מעגן, נפל לתוך הקהל אווירון קל, במה שנודע כאסון מעגן, ובין 17 ההרוגים היה אבי. בלילה שבין  בספטמבר ובין אוקטובר 1943 יצא אבי וחברו הטוב מקיבוץ בית אורן לטיסה שאמורה הייתה להצניח אותם ליד מבוקרשט. משימתם הייתה להפיץ כרוזים בקו טימישוארה-בוקרשט, לבדוק את תגובות המערך הנ"מ הרומני ולהעריך את קיבולת התנועה על הדנובה. מטוסם נקלע לאש נ"מ חזקה והצניח אותם בסמוך לבוקרשט. אבי משך במיתרי המצנח ככל יכולתו, אך לבסוף נחת על גג של בית בפרוורי בוקרשט, ותוך כדי נחיתה נשברה רגלו השמאלית. מהגג התגלגל לתוך עגלה שעמדה בחצר החווה, ושם נשאר תקוע עד שהקיפו אותו החיילים הרומנים; בינתיים הוא לעס את הצופן ואת הוראותיו ובלע אותם.   אבי ז"ל הוא הגיבור שלי, של משפחתי, ומדינת ישראל.

בעקבות מות אבי, האירוע העצוב בחיי, מצבה של אמי, אשר עבדה במספר עבודות במקביל החמיר. בבית שררה אווירה של הרס. ישנו אירוע נוסף אשר שינה את חיי התרחש לאחר מות אבי. נודע לנו כי הגשר של הקיבוץ נשבר לאחר השיטפון, אז אני ואמי יצאנו על חמור לעבר הגשר השבור. אהבתי את החמור והוא היה קשוב, אך לפתע, הוא העיף אותי מגבו.  עורפי נחבט בחוזקה בארץ, ובעקבות המכה, לא דיברתי חצי שנה.  היה לי קשה להתמודד עם בעיית הדיבור אך אמי עזרה לי ככל יכולתה. לאחר חצי השנה החלתי לגמגם ודיברתי בגמגום קשה מאוד. הלכתי למומחים רבים בארץ, ואף אחד לא הצליח לעזור. הייתי חריג בהתחלה אך מצאתי דרך להשתלב. אך בכל זאת נהניתי בטיולי אופניים עם הכיתה.  בשירותי בצבא שירתי בגולני וקרבי,  יחד עם מום הדיבור.  בשירותי בגולני היינו בחרמון כחודש, ומחבלים עם גלשני אוויר הגיחו מעלינו והרגו ארבעה חבר'ה.

האירוע המשמח ביותר בחיי הוא היום אשר בו נהייתי חבר בקיבוץ יגור.  עם השנים, לאחר הפיכתי לחבר קיבוץ, רכשתי מקצוע בארץ – נוי. אהבתי לנוי וגינון החלה עוד מגיל עשר, ומקצוע זה מלווה אותי עוד היום.

באוקטובר 1974 יצאתי לשנת חופש, הייתי בשארם כשמונה חודשים ועבדתי בעבודות בניין והצלחתי בהסתגלותי בעבודות הבניין למרות הגמגום שלי. בחודש הראשון של העבודה קיבלתי דרגה שנייה והצלחתי שם רבות יותר משאי – פעם הצלחתי לפני כן. לקראת סוף העבודה, פניתי למנהל השטח וביקשתי ממנו שיקנה בשביל אמי כרטיס הלוך – חזור בכספי האישי בכדי שתבוא לבקר אותי בשארם. להפתעתי, מנהל השטח  הביא לאמי את הכרטיס מכספה של החברה וגם קיבלתי אוכל לשבוע ואוטו עם נהג שהסיע אותנו באזור כולו. הנוף היה מדהים. אמי שסבלה וראתה סבלי לאורך חיי, התרגשה מאוד, והצלחתי הרבה הייתה כפרס בשבילה. היה זה ניצחון פסיכולוגי בשבילי. אנשי הקיבוץ, שראו את הצלחתי התפלאו – איך אדם מגמגם, שובר את ה"נאחס" שלו? זה נתן לי ביטחון רב.

כיום, כאשר בעיית הגמגום כבר מאחוריי, יש לי שני ילדים וארבעה נכדים אשר אותם אני רואה יום-יום. את אהבת חיי, אסתר, הכרתי בתל אביב בעודי עובד בטרקטור. לאחר מכן עזבתי את קיבוץ יגור והתחתנתי עם אסתר. חתונתי עם אסתר היה רגע מרגש ומשמח מאוד ארגנו מסיבת טרום חתונה ושמה נהנתי מאוד עם אהובתי. חתונתנו הייתה ב-1976 כשהייתי בן 28 בתל אביב, הצלם צילם תמונות רבות מחתונתנו וכשאני מסתכל  בתמונות אני נזכר באותו רגע וזה מרגש אותי, כשנולד הילד הראשון הייתי בן 29 וכשהשני נולד הייתי בן 30,

יצאתי לחו"ל פעמים רבות, וביקרתי כמעט בכל אירופה, אסיה ואפריקה. אני כיום עדיין עוסק בגנון וכותב שירים להנאתי.  מטרת טיוליי הייתה לנפוש ולטייל בעולם.  אני חושב שללימודים יש חשיבות מאוד גדולה בחיים ושהם גם טובים מאוד. למדתי פסיכולוגיה, כלכלה ושיווק, אשר תכננתי ללמוד אותן מעודי נער צעיר אני כל הזמן לומד, זהו העיסוק הראשי שלי, אני אף נמצא בפרויקט לגמלאים שבו לומדים כל יום משהו חדש. סדר היום שלי הוא  4 ימים  בפרויקט  לגמלאים בבית הספר מקיף ה דרכא אשר שם מלמדים אותנו מורים דברים חדשים ומעניינים. יום למחרת אני הולך לספרייה ושם מלמדים אותי להשתמש במחשבים ובתוכנות שיש בהם.  בזמני החופשי אני כותב ספר אוטוביוגרפיה וישנן מספר תכניות להפקתו כסרט. אני מקווה שזה יצליח!

הזוית האישית

המתעדת סבטה: מנחם אני הייתי ברוצה שאתה הייתה בשומע יותר טוב את מה שאני אמרתי לך ,אני שמחה כי אני תיעדתי אם מיה את סיפור חייך והקשבתי לך זה בעניין רב, אתה בן אדם מאוד נחמד וטוב אני שמחה כי אני תיעדתי את סיפורך אם מיה, סיפור חייך מאוד מעניין ואני מצטערת על אביך ועל איך שהיה לך בהתחלה בבית סיפרך בקיבוץ (איפה שלמדת),ואני חושבת שאתה חזק ,ישר וטוב, סיפורך על איך שהיית אם אבא שלך גם משמחים רואים שאביך היה בן אדם טוב אני שמחה שהכרתי אותך וסיפרת את סיפור חייך.

המתעדת מיה: היה לי נחמד לעבוד אתך מנחם , עוררת בי השראה רבה , וסיפור חייך הוא אחד המרתקים ששמעתי בחיי. אני מקווה שספרך יזכה לעלות כסרט! כמו כן , אשמח לקרוא אחד משירייך . שמחתי לשהות בקרבתך ולזכות לשמוע סיפור חיים מרתק שאי אפשר לשכוח. אתה אדם טוב עם תשוקה רבה ללמידה – אני מקווה שכך גם אני אהיה בגילך ושרצוני ללמוד דברים חדשים לעולם לא יידעך.