מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא שלי, יצחק נדולני, היה מורה בחדר בפולטוסק בפולין ושם הסבתא רבתא שלי היה מרים נדולני. בנם שמואל לייב נדולני שהיה סבא שלי, נשלח לעיר הבירה של פולין ורשה על מנת ללמוד כשולייה אצל חרט עץ. מאוחר יותר הוא פתח עסק משלו לחרטות עץ שממנו פירנס את משפחתו. אבי פבל נדולני היה בנו הצעיר, לצד שתי אחיותיו ואחיו. שם סבתי הוא פייקה נדולני (לבית גולדשמידט), היא הייתה קרובת משפחתו של יאנוש קורצ'אק, קרי הנריק גולדשמידט. שמו של האח הבכור של אבי היה הנריק נדולני ועל שמו נקראתי הנריק בפולין. לאחיות שלו קראו הלינה ומרים (מרישה). סבא שלי וכן הדוד והדודה מרישה נרצחו בזמן השואה והסבתא נפטרה בגטו ורשה בתאריך 15.3.1943. לפני מלחמת העולם השנייה העסק של סבא שלי התפתח והיה למפעל קטן ברחוב לשנו בוורשה שהעסיק כמה פועלים. תחילה המשפחה התגוררה ברחוב סולנה בחדר אחד ולפני פרוץ המלחמה עברה לרחוב אוגרודובה שבוורשה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והקמת הגטו המשפחה של אבי התחבאה במרתף של המפעל של סבא שלי.

באפריל 1943 אבא שלי ברח מהגטו ושינה את שמו מנדולני לנובודבורסקי. תחת זהות בדויה זו הוא התחבא אצל איכר פולני, ובתמורה שילם לו על כך כסף וזה ארך כשנה. ביוני 1944, עם שחרור האזור שבו הסתתר אבי על ידי הסובייטים, החל אבי לעבוד במשרד למשפטים בלובלין. בהיותו בעל תואר שני באוניברסיטת ורשה ומוסמך כשופט, הוא העריך את הרכוש בערים שסופחו לפולין מגרמניה בעקבות המלחמה. עם פרוץ המלחמה אמי שולמית וישניה (שם משפחתה לפני הנישואים) עזבה את עיירת הולדתה קז'ימיז' דולני והסתתרה יחד עם אמה (סבתי) ואחותה הצעירה בוורשה, בצד הפולני של העיר. בעזרת ידידים פולנים של אמי שעזרו להם למצוא מקום מסתור וניירות מזויפים (שם משפחתם קורקובסקה) הם שרדו את המלחמה. המציל של אמי בשם זיגמונט ריטל קיבל אות חסיד אומות העולם.

סבי שמעון וישניה אשר נרצח על ידי הנאצים בקובל בספטמבר 1942

סבתי עסקה במקצוע שלה כמורה ובזמן המלחמה לימדה ילדים פולנים בזהות בדויה. דודתי הייתה במנזר בזמן המלחמה ואמי טיפלה בילדים של ״פולקסדויטשה״ (פולני ממוצא גרמני). בינואר 1945 הסובייטים שיחררו את ורשה ובכך אמי השתחררה מכיבוש הנאצי. בשנת 1943 אמי התחתנה עם יוסף לנדאו, שנרצח ע"י הנאצים זמן קצר אחרי החתונה כשאמי הייתה בהריון. היא נאלצה לעשות הפלה ללא חומרי הרדמה כדי שהנאצים לא יזהו את זהותה היהודי.

גם אבי היה נשוי בזמן המלחמה, לארנה פקר בתו של ד"ר מאיר פקר, ראש ארגון החלוץ בפולין. מיד עם שחרורם, בקיץ 1944 ע"י הסובייטים באזור לובלין שם הם הסתתרו, הם התגרשו ולא היו להם ילדים ביחד. אבי נשאר בפולין וארנה עלתה לארץ. בשנת 1946 אבי התחתן עם אמי ושנה לאחר מכן, בוורשה, אני נולדתי. תחת השלטון הקומוניסטי שבו עבדו הורי בתפקידי ניהול בכירים אבי נשאר עם שם המשפחה נובודבורסקי פבל. אני סיימתי 4 כיתות בבית הספר היסודי בוורשה ובשנת 1958 החליטו הורי לעלות לארץ. בארץ גרה משפחתה הקרובה ביותר של אמי. סבתי הייתה אחות בחברת קיבוץ משמר העמק אשר ברבות הימים קיבלה פרס עיטור המתנדבים מהנשיא. אחות אמי התחתנה עם ניצול שואה משה שפריר, מזכיר עיריית באר שבע, שעל שמו גן עירוני גדול בעיר זאת. קרוב נוסף של אמי היה תת אלוף ברוך ברוכין שהיה קצין תותחנים ראשי.

לאחר שהוריי קיבלו עבודה עם עלייתנו התגוררתי 3 שנים בקיבוץ משמר העמק, שבין מקימיו הייתה אחותה של סבתי פולה איילון. באותו הזמן למדתי בבי"ס ביוקנעם, בחיפה. אבי עבד בנמל חיפה כמנהל חשבונות ואמי כקצינת מס במשרד האוצר. למדתי בגימנסיה ביאליק עד קבלת הבגרות. גם עסקתי בספורט כקופץ לגובה בהפועל חיפה וכמדריך כדורסל. לאחר סיום שירות החובה הצבאי השלמתי תואר ראשון ושני בהיסטוריה כללית ובהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. עבדתי כספרן בעיריית חיפה. בשנת 1972 התחתנתי עם מרים מבית יונג, שאביה היה מנהל בנק לאומי בקריית מוצקין. נולדו לנו בת: רונית משיח שסיימה תואר אקדמי בשפה ובספרות אנגלית, ובן: שמוליק נדולני רואה חשבון בהשכלתו, ממנו יש לי שתי נכדות: אחת עלמה והשנייה מאיה.

אני ואשתי רמי ומרים (ז"ל) נובודבורסקי

גיסי, שמואל יונג, נפל במלחמת ההתשה ועל שמו נקראת ספרייה בבית ספר מצפ"ה בקריית מוצקין.

הזוית האישית

רמי: "אני מאחל לאדיר הצלחה בלימודים, ומודה לו על העזרה בכתיבת ותיעוד סיפור חיי."

אדיר: "אני מאחל לרמי קודם כל בריאות, וגם אושר ועושר."