מאגר סיפורי מורשת

(סופר ע"י סבא אילן ברץ לנכדתו רומי אולמן)

נולדתי בדגניה א', אם הקבוצות והקיבוצים. משפחתי, משפחת ברץ, הייתה ממייסדי ומקימי דגניה א': סבא וסבתא שלי היו הזוג הראשון בדגניה. לסבא וסבתא היו 7 ילדים ואבא שלי, אלי, היה בן הזקונים שלהם. סבא יוסף היה איש ידוע במדינה ובתנועת ההתיישבות, הוא היה חבר הכנסת הראשונה של מדינת ישראל, סבא יוסף הקים את הועד למען החייל של ישראל, וכל חייו היה מקורב לחברי הממשלה. סבתא מרים הייתה הרפתנית והחלבנית הראשונה ובין הפמיניסטיות הראשונות בארץ, היא לחמה בגברים ששלחו אותה לעבוד במטבח ובלילות יצאה לחלוב את הפרות מבלי שהבחורים ידעו.

כל חיי הילדות שלי היו באווירה של שליחות, אידאולוגיה על חשיבות הקיבוץ, המדינה והמשפחה. למדתי בבית החינוך המשותף בדגניה לקיבוצי עמק הירדן, והתיכון היה בבית ירח, שם הכרתי את סבתא עירית. סבתא עירית נולדה, גדלה ולמדה בקיבוץ כנרת ואני, סבא אילן הייתי בדגניה א'. כל ילדי הקיבוצים נהגו להיפגש בערבים ובלילות שישי נפגשנו למסיבות משותפות ושם… צדה עיני את עיני הנערה מכנרת, והתחלנו להיות חברים! היינו הזוג הראשון בכיתה ובמחזור בבית ירח, ובעצם התחלנו להיות חברים מכיתה י' ולאורך כל ימי ביה"ס התיכון ובצבא ועד החתונה שלנו, שהייתה כאשר שירתי בצבא קבע. בזמן הצבא שירתה סבתא עירית בחיל התותחנים ברמת הגולן, ואני הייתי שריונר בחצי האי סיני. בעת ההיא הייתה מתיחות רבה בגבולות שלאחר מלחמת יום הכיפורים והיציאות לחופשה הביתה היו לעתים רחוקות. אני הייתי מקבל חופשה קצרה ונוסע מסיני לרמת הגולן לפגוש את אשתי, סבתא עירית, וביחד מתחילים לנסוע חזרה לצבא שלי, כל זאת על מנת להיות ביחד. לי זו הייתה האהבה הראשונה, התאהבתי בסבתא עירית והתחתנו אחרי כ-5 שנות חברות.

בסיום התיכון פרצה מלחמת יום הכיפורים, הקדימו לנו את מבחני הבגרות והתגייסנו לצבא, לעזור במאמץ המלחמתי. הייתי קצין בשריון ומפקד פלוגה והשתחררתי בדרגת סרן. כשחזרתי לקיבוץ השתלבתי מיד בעבודה בענף הבננות. יצאתי ללמוד בפקולטה לחקלאות כאגרונום (ולמדתי עד הגיעי לד"ר בחקלאות PHD), והשתלבתי בעבודה במשק ובארגון הבננות האזורי.

אז פרצה מלחמת שלום הגליל. כל המשפחה הייתה מגויסת, כולל סבא אלי ואני. סבתא עירית הייתה מאד מודאגת שלא שמעו מאתנו במשך כמה ימים, ובאמת במהלך המלחמה אני נפצעתי ופוניתי לביה"ח בצפת ואחר כך לאיכליוב בת"א. עד שסבתא עירית וההורים שלי הצליחו למצוא היכן הייתי מאושפז ומיד באו לבקר אותי. אחרי שהחלמתי מהפציעה, חזרה כל המשפחה לשגרת חיים רגילה בקיבוץ כנרת. נולדו לנו 4 ילדים כאשר תם היא בתנו הבכורה, אמא של רומי, נולדה עוד לפני המלחמה וכל 3 האחים נולדו לאחר המלחמה. מאוחר יותר יצאנו כל המשפחה לשליחות של 4 שנים לאיטליה, שם הייתי קצין הביטחון של ישראל באיטליה, ועל כך בסיפור אחר.

"היו לילות, אני אותם זוכרת,

אני אותם עד סוף ימי אשא,

במשעולים בין דגניה לכינרת,

עמדה עגלת חיי העמוסה."

(מתוך השיר "היו לילות", מילים: יעקב אורלנד, לחן: מרדכי זעירא).

הזוית האישית

הנכדה רומי: חוויה מרתקת ומהנה שאפשרה לי לחוות ביחד עם סבא אילן את חייו וילדותו בקיבוץ ובכלל. אני רוצה לאחל לסבא המון הצלחה בחיים ולהינות בחו"ל ושימשיך לבקר אותנו.