מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

במיטה אחת לא כל כך קטנה, שישה עשר ילדים, טרללה ללה…

סבתא רבקה והנכדה מעיין
סבתא רבקה וסבא דוד בחתונתם
הסיפור של סבתא רבקה

אבי ז"ל, הלל קליין. נולד לפני 96 שנה, בעיר לושונץ במדינת צ'כוסלובקיה, היום סלובקיה. גדל יחד עם 15 אחים ואחיות, בבית דתי ואמיד. אביו, אברהם דוד, הי"ד, היה איש עסקים, יערן, שהרבה בנסיעות. אמו, אלקה הי"ד, טיפלה בבית ובחינוך של 16 ילדיה. שש בנות ועשרה בנים.

תמונה 1

הילד ה 9, הלל קליין, אבא של סבתא רבקה

בית המשפחה היה גדול, עליז ותוסס. משרתות גויות עזרו בטיפול בילדים. הן הכירו היטב את כל מנהגי היהודים, הקפידו לשמור על מטבח כשר ואף לומר את התפילות עם הילדים.

תמונה 2

משפחת קליין 1936, לושונץ, סלובקיה

לימים, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה ע"י הנאצים, סבא שלי עבר שוד אלים ברכבת, באחת מנסיעותיו, הוא הוכה בגרזן והושלך מהרכבת כשכל כספו נשדד. סבא הצליח לשרוד אך נותר נכה וללא יכולת לפרנס את משפחתו. ימים רעים מאוד עברו על המשפחה. ימים של רעב וסבל. המשרתות פוטרו אך סבתא אלקה התעקשה להמשיך לשלוח את בניה ללמוד בישיבה בהונגריה עד שהנאצים פינו אותם לגטו. הבנים הגדולים, בני 17 ומעלה, נלקחו לעבודות כפיה במחנות עבודה מזעזעים ואכזריים. בבית נותרו הבנות, הילדים הקטנים ההורים ושתי המשפחות של האחים הנשואים ,לכל אחת מהן ארבעה ילדים קטנים. הרעב והתנאים הנוראיים בגטו גרמו למחלות ולסבל נוראי. בסופו של דבר, פונתה המשפחה, יחד עם כל היהודים ששהו בגטו, ברכבות משא לאושוויץ. מחנה השמדה בפולין. חלק מבני המשפחה נשלחו ישירות לתאי הגזים והושמדו. ביניהם ההורים, אברהם דוד ואלקה, הי"ד, שני הילדים הקטנים, חנה'לה ויחזקאל. הי"ד, האח הגדול משה, אשתו אסתר וארבעת ילדיהם הקטנים, הי"ד, האחות הגדולה, מרטה (מרים) , בעלה חיים יוסף ניישלוס, וארבעת ילדיהם, הי"ד.

נותרו בדרך נס של ממש, שנים עשר אחים ואחיות. השואה הנוראה, הסבל ואובדן המשפחה, גרמו למחצית מהאחים לעזוב כליל את הדת. הם סירבו להאמין שיש אלוהים בשמיים שאפשר לזוועות הנוראיות להתרחש.. האחרים סברו שדווקא לאחר השמדת המשפחה, עליהם להמשיך ולשמור על המורשת והחינוך שקיבלו בבית. כול האחים והאחיות ששרדו, סבלו ממחלות, בלבול, רעב תמידי, עצבות נוראית וחוסר אונים. לאט לאט, לאחר שהבינו כי לא יקבלו עזרה מאף אחד, לא יקבלו בחזרה את ביתם שנשדד ע"י שכניהם, ידעו כי עליהם להתקבץ ולדאוג לעצמם,, אבא שלי, בתושייה שאין כמותה, הקים מטבח כשר גדול, בעיר מגוריהם, למען היהודים שהחלו טיפין טיפין לחזור הביתה מהתופת.

לימים הכיר את אמי, עדינה (איידו) שטייף, ז"ל, נערה צנומה ויפהפייה, בת 18, שהתנדבה לבשל במטבח.

תמונה 3

אימא, איידו (עדינה) ז"ל, בת דוד שטייף ורבקה שטייף לבית מאנדל, הי"ד

אימא, ז"ל, גדלה בעיר מיכלובצה שבסלובקיה, בבית דתי עם הוריה, דוד ורבקה שטייף לבית מאנדל, הי"ד ועם ארבעת אחיה: אסתר, יוסף, מרדכי וחיה, הי"ד. אביה ייצר מצבות. כל המצבות בבית העלמין היהודי במיכלובצה הן פרי עמלו של סבא שלי, הי"ד.

כשכבשו הנאצים את העיר, סבא שלי שלח את אימא שלי לשהות בבית דודתה בעיר אחרת. הוא הניח כי תינצל בזכות העובדה שדוד שלי היה רופא שיניים. (לימים נירצח גם הדוד, הי"ד, ע"י הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ.) לא ברור מדוע סבא החליט לבחור ולהציל דווקא את אימא. המשפחה כולה הובלה בקרונות משא לתאי הגזים במחנה ההשמדה מיידנק שבפולין. אימא שלי נשלחה לאושוויץ שנתיים לאחר מכן יחד עם משפחת דודתה. היא הצליחה לברוח מצעדת המוות המפורסמת מאושוויץ, אך מרגע שנודע לה כי כל משפחתה נרצחה, כבה נרה!! היא איבדה את הרצון לחיות ולשמוח. אימא היפהפייה, שהצליחה בנס לשרוד את אושוויץ, הייתה מאוד מחוזרת. רבים הבחורים שחפצו בה, אך אבא שלי כבש את ליבה בטוב ליבו, במסירותו ובדאגתו לה. הם נישאו בסלובקיה ומיד עלו לארץ ישראל הצעירה. בעזרת שליחי עליה מישראל.

תמונה 4

1939/40, מחזור אחרון של ביה"ס היהודי במיכלובצה. מרבית המצולמים ניספו בשואה

הורי מקימים משפחה בארץ ישראל…

הם הגיעו חסרי כל, זוג צעיר ללא משפחה, מיד לאחר קום המדינה, עברו חיטוי בדי.די.טי. והועברו למעברת אוהלים בנתניה, שם חלקו אוהל משותף עם משפחת עולים מתימן. אימא, ז"ל, סיפרה שזו הייתה הפעם הראשונה בחייה שראתה תימנים. היא לא האמינה שגם הם יהודים. הם הרי לא דיברו יידיש, אכלו מאכלים בלתי מוכרים ולבשו בגדים שבעיני אימא היו מאוד מוזרים…

תמונה 5

הורי נישאים בשנת 1947 בצ'כוסלובקיה

הורי, ז"ל, עבדו בקטיף תפוזים בפרדס. לאחר מספר חודשים פונו ממעברת האוהלים שהוצפה למעברת צריפים בעכו הם חלקו את הצריף עם משפחת טנדורטו הטוניסאית, ברוכת הילדים. הורי קיבלו חדר אחד. השירותים היו בבודקה מחוץ לצריף, ושירתו את כל דיירי הצריף והצריפים הסמוכים. אחי ואני נולדנו בצריף. חיינו בדוחק ועוני. אבא ואמר ניהלו קנטינה קטנה בבית חולים לחולי נפש בעכו (היום מוזיאון הגבורה), אך לא הצליחו להתפרנס כראוי. התנאים במעברה היו קשים. אני זוכרת רעב של ממש. זוכרת את אימא פורמת סוודרים ישנים וסורגת לי חצאית משאריות צמר ומווילונות ישנים אימא תפרה לי שמלה חגיגית למסיבת מתן תורה בגן… יחד עם זאת היינו תמיד נקיים, מסודרים ולבושים יפה. אימא התביישה מאוד בעוניה ועשתה הכול כדי להסתיר זאת. שהשכנים לא יראו ולא יידעו. במושגים של הורי, אסור היה לבקש עזרה. צריך להתמודד ולהסתדר לבד. וכך אכן היה…

החיים בשכונה…

בשנות החמישים המאוחרות פונתה המעברה ויושביה שוכנו בדירות קטנטנות, בשיכונים שבנתה הממשלה. אני הייתי בת ארבע כשקיבלנו את דירתנו החדשה בשיכון אג"ש בעכו. מבחינת ההורים שלנו, הם הגיעו כמעט לגן עדן… הם לא הפסיקו לטפח את הבית הקטן והגינה. ההוואי בשכונה היה מיוחד מאוד. מרבית  התושבים היו יוצאי צפון אפריקה, משפחות עניות ברוכות ילדים. פה ושם היו מעט משפחות של ניצולי שואה מאירופה שהיו נטע זר בשכונה. זה לא הפריע לילדים לשחק יחדיו מתחת לפנס ומעל למכסה הביוב השכונתי …

אחי ואני נהנינו מהכנסת האורחים של משפחת דהן, שכננו, שלמרות הדלות תמיד היה להם מקום בבית ובלב  בשבילנו. שם, לראשונה בחיי, ראיתי סבתא מקסימה ומאירת פנים שאימצה אותי אל חיקה. אנחנו לא ידענו ולא הכרנו את המושג סבא וסבתא. שלנו, נספו בשואה. כל כך קינאתי בילדים יוצאי עדות המזרח. הבית שלהם תמיד המה ילדים, שקק חיים ושמחה. ואצלנו אימא סבלה ממיגרנות ודיכאונות. אחי ואני התהלכנו על בהונות. אסור להרעיש, אסור ללכלך או לבלגן וצריכים להיות מאוד מאוד שקטים… אז ברחנו למשפחת דהן, אכלנו אצלם, שיחקנו איתם ובעיקר התקבלנו בחום ואהבה.

במרוצת השנים הקים אבי, יחד עם שניים מאחיו, מפעל גדול לייצור בגדים ומדים לצבא. במשך שנים המפעל פרנס בכבוד את האחים ומעל למאה עובדים ועובדות. המפעל גם סיפק מכונות תפירה ועבודה לנשים בכפרים הערביים בסביבת עכו. אחי ואני למדנו בבי"ס ממ"ד רמב"ם, צעדנו מידי יום ברגל כשני ק"מ בדרך לא סלולה, כשאנחנו מלווים ע"י שכננו המורה יחזקאל דגלן, אף הוא ניצול שואה, שהיה נשוי לגננת שלנו לשעבר, פנינה המרוקאית היפהפיה. יחזקאל אהב מאוד את המאכלים ההונגריים של אימא שלי, שהזכירו לו את הבית, ואימא שלי אהבה מאוד להאכיל את יחזקאל. פנינה המרוקאית לא ראתה זאת בעין יפה עד שנשברה והגיעה אל אימא ללמוד לבשל מקצת מהמאכלים המופלאים והערבים לחיך. לפנינה ויחזקאל לא היו ילדים משלהם ויחזקאל קצת אימץ אותנו. אהבנו אותו מאוד.

בשנות השישים המוקדמות החלו לדבר בבית שלנו על הפיצויים מגרמניה. אימא התנגדה מאוד לקבל פיצויים מהגרמנים. היא לא יכלה לשאת את המחשבה שאפשר לפצות בכסף על רצח כל משפחתה. אבא לעומת זאת החזיק בדעה שהגרמנים חייבים לשלם כל ימי חייהם על הפשעים שביצעו . זה המעט שבמעט שהם יכולים לעשות לרווחת הניצולים שנותרו ללא משפחה ושכל רכושם נבזז. הוויכוח ביניהם התלהט, אימא בכתה, אבא צעק ובעט בדלת ועזב בכעס את הבית… בסופו של דבר אבא קיבל פיצוים ואימא לא.

אנחנו משתדרגים.. עוברים  מהשיכונים לעיר

הייתי בכיתה ו' כשעברנו להתגורר בדירה מרווחת יותר בעיר, בזכות עבודתו הקשה של אבא ואותם פיצויים  מגרמניה שאבא קיבל. עברתי ללמוד בבי"ס ממ"ד הרצוג, על שפת הים של עכו. נהניתי מאוד לברוח מביה"ס ולדלג על הסלעים שבתוך הים… איתי בכיתה למד ילד צנום, ביישן ויפה תואר, מבוסתן הגליל שלימים היה לבעלי, הסבא האהוב שלך, דוד (ג'וזי) פוגל, יחדיו עברנו ללמוד בתיכון עירוני דתי בעכו. בכיתה י' התפצלו דרכנו כשסבא שלך עבר ללמוד בתיכון העירוני בנהריה. המשכנו את חברותנו בהתכתבות.

שירות צבאי ולאומי

בתום התיכון, בשנת 1970, סבא שלך התגייס לסיירת שקד ואני הייתי בקבוצת 35 הבנות הדתיות הנחשוניות שהוכשרו להקים את השירות הלאומי בארץ. הייתה זו יוזמתו של הרב בהר"ן, ראש אולפנת כפר פינס, בתמיכה נלהבת של עסקן צעיר מהמפד"ל בשם זבולון המר, ז"ל, שלימים היה שר החינוך ובתמיכתו ועידודו של שר הסעד דאז מיכאל חזני… אני שירתי בעפולה עילית, בלשכת הסעד (היום מחלקת הרווחה) וטיפלתי במשפחות ובילדים מבתים הרוסים, במצב סוציואקונומי קשה במיוחד. השירות הלאומי היה אחד הדברים המכוננים בחיי. הקדשתי את כל כולי לטיפול באותן משפחות נזקקות וחשתי סיפוק רב בעשייתי.

תמונה 6

סבא הקצין הכי חתיך בצבא

סבא דוד (ג'וזי) וסבתא רבקה מקימים משפחה לאחר השירות למדתי הנדסת טקסטיל, במכללת שנקר (מחזור שני)ובשנה שניה ללימודי נשאתי לדוד  פוגל, חברי ואהובי עד עצם היום הזה.. עבדנו ולמדנו כמעט כל ימי חיינו. סבא שלי למד הנדסת אלקטרוניקה, אני התחלתי ללמד  בתיכון מקיף נשר את מקצועות הטקסטיל נולדו לנו שני ילדים בזה אחר זה  בהפרש של 11 חודשים, ובאותה שנה. אורית ויוסי. הפסקתי לעבוד. טיפלתי בילדים ובמקביל למדתי גם אני בטכניון במכינה לקראת לימודי רפואה.

סבא שלך סיים את לימודיו והחל ללמד בשני בתי ספר תיכוניים השונים מאוד במהותם. בתיכון דתי עכו לימד חשמל, מתימטיקה ופיזיקה תלמידים טעוני טיפוח ובתיכון ליאו בק בחיפה לימד פיזיקה  בכיתת מחוננים  לקראת סיום לימודי במכינה, חרב עלי עולמי. אמי היקרה לקתה בליבה והלכה לעולמה והיא רק בת 52 שנים. הכאב והשבר שלי היו גדולים מנשוא. הייתי רק בת 24 כשאיבדתי את אימא שלי שהייתה גם חברתי הטובה ביותר. לא חזרתי לאיתני במשך שנה ארוכה, זנחתי את כל תוכנותיי וישבתי בבית בחוסר מעש. לאחר שנה, עם תינוקת חדשה, עדינה, הקרויה על שם אימא שלי ובדרבון נמרץ של בעלי היקר, יצאתי מהבית ולאט לאט חזרתי לחיים. למדתי ארבע שנים בבי"ס לאחיות במסלול מיוחד לאימהות ובמקביל עבדתי במחלקה פנימית בבי"ח הכרמל וחנכתי ילד מתוק ממקלט לנשים מוכות, שהיה לי כבן.

במהלך לימודי נולדה בתי הרביעית, רונית, אמא שלך, בתום לימודי עברנו להתגורר במעלה שומרון, ישוב קהילתי מעורב, לדתיים וחילונים. ביישוב הוקם בי"ס ייחודי, מעורב, לילדים חילוניים ודתיים, בעידודו של שר החינוך דאז זבולון המר ז"ל. התגוררנו בקרוון  ובמקביל התחלתי לבנות את בית הקבע שלנו ולעבוד בלילות בב"ח מאיר בכפר סבא. סבא שלך נשאר בחיפה להשלים פרויקט חינוכי בתיכון ליאו בק והגיע הביתה בסופי שבוע בלבד. עלינו לבית הקבע שלנו ביום השואה בשנת 1985. המסר היה ברור וחשוב. שוב לעולם לא ניתן לאנטישמיים למיניהם להכניע אותנו! אנחנו כאן, במדינה שלנו ובבית שלנו לנצח נצחים! לפני שלושים שנה נולדה ביתנו החמישית, רעות, במעלה שומרון. סבא שלך החל לעבוד כמהנדס אלקטרוניקה בקיבוץ אייל ואני התמקצעתי כאחות קהילה ועבדתי בקופת חולים לאומית במגוון תפקידים עד ליציאתי לפנסיה לפני ארבע שנים. היום אני עוסקת באומנות בתחומים שונים ובעיקר נהנית מהזמן הפנוי.

תמונה 7
תמונה 8

סבא דוד וסבתא רבקה עם חמשת ילדיהם וחמישה עשר הנכדים.

גלגולו של חפץ

במסגרת השתתפותי בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם נכדתי מעיין, התבקשנו באחד ממפגשי התכנית לבחור בחפץ יקר לנו, אני בחרתי בכיסוי זה המצורף בתמונה, מפית כיסוי לשולחן השבת.

תמונה 9

הזוית האישית

סבתא רבקה: התרגשתי מאוד מתוכנית הקשר הרב דורי והופתעתי לגלות כמה מעניין מגלה עניין בסיפורים שלי. בזכות התוכנית למדתי להכיר אותה טוב יותר ולהעריך אותה מאוד.

מעיין: נהניתי מאוד שסבתא הגיעה תוכנית. למדתי הרבה על כל העבר של סבתא ונהניתי להקשיב לסיפורים שלה.

מילון

בוטקה
ביתן קטן, לרוב לשומר

קנטינה
חנות קטנה לממכר מזון וכד' בבסיס צבאי או בכלא; קיוסק

די.די.טי
הוא חומר להדברת מזיקים ממשפחת האורגנוכלורינים

ציטוטים

”"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת"“

”"אהבת הארץ נר לרגלינו"“

הקשר הרב דורי