מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי בטוניס בשנת 1954 להורי סימו ואיבט ילידי טוניס.

אבא שלי היה הבן התשיעי אמו נפטרה כשהיה בן שלוש, הוא עבר ילדות עצובה. הוא עבד בחנות קטנה של מכשירי חשמל. אמא שלי הייתה הילדה הבכורה בבית. היתה לה רק עוד אחות אחת. השם משפחה שלה היה גוזלן.

הורי התחתנו בשנת 1945 ולא ילדו במשך 7 שנים. אחרי כמה טיפולים פשוטים נולד אח שלי אובר ניסים שהיה הבכור בשנת 1952 ואני נולדתי בשנת 1954 ואחר כך אחי הקטן ג'יימס-יוסף בשנת 1957. היינו שלושה ילדים.

חוויתי ימי ילדות מאוד נחמדים ונעימים, הייתי מאוד אהובה בטוניס. אני זוכרת ימי שמש וחום עדינות החיים, הורי דאגו לי ונתנו לי הכל – בחום, אהבה ובשמחה!

אך הכל הפסיק כשהורי החליטו לעבור לצרפת. השמחה החום והעדינות פסקו, מכיוון שהחורף היה ממש קשה, הפרנסה לא הייתה טוב והיה מאוד קשה. ההשתלבות שלנו בחברה עם הילדים לא הצליח – לא הצלחתי להכנס לחברה הצרפתית. יש לי זיכרון מכיתה ו' שבו כל הילדים צחקו עלי כי לא הייתי ברמה שלהם. לא היו לי בגדים יפים ולאבא שלי לא הייתה פרנסה – אנחנו הילדים, היינו בשלים לבגרות – רצינו להצליח.

בשנת 1967 הייתי בת 12 מבלי לדעת הרבה על ארץ ישראל. עד ששמענו ברדיו ובטלוויזיה על  מלחמת ששת הימים בארץ ישראל ועל הקרבו והמלחמה. אז הרגשתי משהו חזק בתוכי – תחושה שאי אפשר להסביר. הקהילה הצרפתית הייתה בשוק! שמענו בתקשורת את הצרפתים, גם את היהודים וגם הצרפתים הגויים ואנשים מפורסמים שסמכו על ארץ ישראל. הקשבנו כל הזמן לחדשות ועקבנו אחרי העיתונים כדי לדעת מה קורה בארץ. למרות שגרתי בבית קטן ליד פריז, הרגשתי שארץ ישראל היא בדם ובלב שלי. אני חושבת שבסוף המלחמה כל יהודי צרפת היו גאים בארץ ישראל על הניצחון ועל החזרת ירושלים לידינו.

בכיתה ט' הייתי חברה בתנועה דומה לבני עקיבא. בזמן הפעילויות דיברו קצת על חשיבות הציונות ועל ארץ ישראל, אבל הייתי רק בכיתה ט' והמושגים לא היו לי ברורים – לא הבנתי. למרות כל הקשיים – הצלחתי לעבור את הכל וסיימתי בהצלחה את כיתה י"ב עם תעודה.

רגשות התחברות לארץ

בקיץ של 1975 קיבלתי הזמנה לטיול בארץ ישראל למרות שלא ידעתי בכלל מה זה ארץ ישראל – אבל רציתי לבוא עם תנועת הנוער לבקר ולראות עם "ואויאז' אורגניזי". הגעתי ארבע פעמים לארץ במשך ארבעה קיצים ולמדתי באוניברסיטה בישראל במשך חודש באולפן בצרפתית. למדתי שיעורי קודש – תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל ושיעורים בציוניות. בקיץ 1977 הגעתי לסמינריון מעינות במשך חודש עם הרב מניטו-לאון אשכנזי. תקופה זו גרמה לי רצון לעלות לארץ ישראל. אבל לא רציתי להשאיר את המשפחה וההורים  שלי לבד.

החלום הרדום

בסוף השנה פגשתי את אליהו (לימים בעלי) חשבנו על עליה לארץ. אך כל אחד מאיתנו קיבל עבודה טובה ולכן נשארנו. התחתנו והשארנו את חלום העליה בצד במשך 28 שנים!! נולדו לנו שישה ילדים – דאגנו להם וטיפלנו בהם. עבדנו קשה ורצינו לשלב בין העבודה והבית. ועם כל הלחץ והעבודה – קיבלנו חופש רק חודש בשנה.

מכיוון שגרנו בבית ישן ולא כל כך טוב אליהו שיפץ ובנה הכול במו ידיו!! כשהבת הגדולה שלנו היתה בת 14 כל שבת היא היתה הולכת לבני עקיבא בצרפת. הייתי מלווה אותה בשבתות בצהריים כי הסניף היה רחוק מביתנו. בצרפת בשכונה שלנו גרו הרבה ערבים ואפריקאים ולא היתה אפשרות ללכת לבד בגיל כזה.

כאשר דבורה בתי הבכורה סיימה בהצלחה את הלימודים וקיבלה את תעודת הבגרות שלה עם מגמה מדעית היא החליטה שהיא לא ממשיכה ללמוד בצרפת אלא רוצה לעלות לארץ ישראל – אך אנחנו לא הסכמנו לה. אחרי הרבה דיבורים מחלוקות וחיפושים בשנת 1999 החלטנו שאנחנו מסכימים ומאפשרים לה לעלות וללמוד במדרשת הרובע בירושלים. היא עלתה והתחילה ללמוד במדרשה.

זה היה לנו קשה כי היא הילדה הגדולה שלנו והיינו צריכים אותה כדי שתעזור לנו בבית עם האחים שלה. בנוסף הקשר איתה היה ממש קשה כי לא היה וואצאפ והטלפון עלה הרבה כסף לכל דקה. אבל הייתי גאה בה שהיא עלתה ושהיא מסתדרת בארץ לבד, הייתי שמחה ורגועה כי ידעתי שטוב לה ושהיא מרוצה.

באותה תקופה הייתי מקשיבה לחדשות בכל התחומים כדי להיות בקשר עם ארץ ישראל. כשהייתי פוגשת ישראלים בצרפת הייתי יכולה לדבר איתם על ארץ ישראל ועל המצב ולא הרגשתי בורה.

בשנת 2004 בני השלישי – יואב סיים את לימודיו וקיבל בהצלחה תעודת בגרות מדעית. גם הוא רצה לעלות לארץ ישראל לשנה, בשביל החוויה מטעם הכשרת בני עקיבא.

במשך כל השנים שחלפו, שני הורי נפטרו. דודי אנדרה ודודתי אסתר (אחות של אימי) היו עקרים – אני הייתי כמו הילדה שלהם כי אמא שלי נפטרה כאשר הייתי בת שלושים ומשהו. הם העבירו לי את כל ירושתם – לא הרבה אבל זה עזר לנו לעלות.

בשנת 2005 בעלי אליהו יצא לפנסיה מוקדמת ואני בחרתי ללכת בדרכו. בשנת 2007 יצאתי לפנסיה מוקדמת מעבודת ההוראה.

החלום – פחד ואמונה

מהרגע שיצאתי לפנסיה התחיל תהליך ההכנה לעליה שלנו ותחילת הגשמת החלום שלנו. שמעתי הצעה לפנות לשלום ואך ולכן פניתי לסוכנות היהודית בצרפת. התחלנו למלא את כל הדפים הטפסים והאישורים והתחלנו לשתף את הילדים בפרויקט שלנו.

ההכנה של העליה הייתה קבוצתית. היינו נפגשים כל הקבוצה – 60 משפחות עם שלום ואך בשבתות. היינו שומעים שיעורים מאנשים מפורסמים כמו הרב צוקרמן, הרב אבינר, בני גרוס ועוד.. כששמעתי את השיעור הראשון של הרב צוקרמן על החשיבות של ארץ ישראל – בכיתי.

במרץ 2007 היינו בשבוע סיור עם המשפחות ועם שלום ואך בארץ ישראל בשביל לבחור מקום מגורים. בסיור הייתי לבד עם ביתי ליאורה כי אליהו היה באבל על אחיו. הייתה לנו בחירה בין שלושה מקומות: הר חומה, עפרה וקריית שרון ליד נתניה. חשבתי שהמקום הנכון והטוב למשפחה שלי הוא עפרה.

היה לנו תהליך ארוך והיינו צריכים לסדר הרבה דברים – את הבית בצרפת, לבחור את הביה"ס בישראל לילדים, למצוא פתרון לבנינו שלא רצה לעלות ועוד הרבה דברים… ב"ה המשאית של ההובלה הגיעה בתחילת אוגוסט 2007. כשראיתי את כל הדברים שלי ארוזים בהובלה הייתי בבלבול, לא הבנתי שאני עוזבת את הבית שבו גרתי 30 שנה.

בתאריך 14 לאוגוסט למרות החששות ופחדים לעלות לארץ, דבקנו בחלומנו והגשמנו אותו – עלינו ארצה בבכי של שמחה וחיוכים בידיעה שמתחילים הכול מהתחלה, עם ילדים שמחים שחשבו שהגענו כדי להיות בחופש.

מצגת מלווה לסיפור חיי

סרטון סיום שנה הקשר הרב דורי באולפנת עפרה 2017

הזוית האישית

מרים: היתה לי חוייה יוצאת דופן. לא חשבתי שתהייה לי יכולת ואפשרות להפיץ סיפור בעברית. אני מאחלת לעדן שתמשיך לעזור ולתת בסבלנות ובאהבה בכל מקום שתהיה בחיים, כל הזמן! ושבעז"ה עד מאה ועשרים שתמשיך להתנהג כך ובזכות התנהגותה תהיה שמחה ומרוצה ויהיה לה טוב בלב.

עדן: היתה לי חוויה מיוחדת ומרגשת. לא חשבתי שאלמד כל כך הרבה! מרים לימדה אותי הרבה על אהבת המשפחה ועל אהבת ארץ ישראל. אני מאחלת לה שתמשיך לתת ולספר ושתמשיך להאמין בעצמה להגשים את חלומותיה ושרק תתקדם הלאה והלאה.