מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בכוח השמחה ננצח

סבתא חוה ורבקה נכדתה
סבתא חוה מדגימה קיפולי מפיות
גם כשקורה לי משהוא עצוב, תמיד עמדו לנגד עיני הורי ושמחת החיים שלהם.

נולדתי  באירופה בצכסלובקיה, בשנת תש"ט 1948 להורי רבקה ויצחק וינברגר.

אני קרויה על שם שתי סבתותיי, חווה הסבתא מצד אימי ותירצה היא הסבתא מצד אבי. שתיהן ניספו בשואה. סבתא חווה נלקחה יחד עם בנותיה למחנה ההשמדה אושויץ ומשם הן לא שבו  לעולם. אימי עבדה כתופרת במחנה ולכן הגרמנים השאירו אותה .כך היא ניצלה היחידה מכל משפחתה העניפה. האח הבכור של אימי נלקח למחנות עבודה בסיביר מיד עם תחילת המלחמה ועקבותיו לא נודעו עד היום הזה.
אבי למד בנערותו בישיבת פרשבורג הנודעת. ישיבה זו נחשבה ל"אם הישיבות" ההונגריות. הישיבה נוסדה על ידי ה"חתם סופר" רבי משה סופר. היא הוקמה בברטיסלווה שבסלובקיה. לישיבה הגיעו תלמידים מצוינים מארצות רבות. בתקופה שאבי למד בישיבה זו, הישיבה מנתה  כחמש מאות תלמידים. בתקופה זו שימש רבי עקיבא סופר נינו של ה"חתם סופר" כראש הישיבה.  כשאבי סיים את לימודיו, הוא התחתן ונולדו לו אחד עשר ילדים, שניים מהם נפטרו בגיל צעיר ממחלות.
בשנת  תש"ד 1944,פלשו  הגרמנים להונגריה, והודיעו לכל היהודים שעליהם להתייצב בתחנת הרכבת מיד ולהתכונן לנסיעה בת שלושה ימים. אבי ובנו הגדול אברהם אהרון שהיה אז כבן 14  ניגשו קודם לבית הכנסת כדי להביא משם את  הטלית והתפילין שלהם, שישמשו אותם בתפילת שחרית במהלך שלושת הימים הבאים.
האישה ושמונת ילדיהם התקדמו בינתיים לכיוון הרכבת. ושם התכוונו להמתין לאביהם ולאח. אך, תוך כדי ההמתנה ניגשו אליהם מספר חיילים גרמניים ואילצו אותם בכוח  לעלות במהירות ומיד לרכבת. המסע ברכבת היה קשה מנשוא, הייתה זו רכבת משא של בהמות, לתוכה דחסו את כל אנשי העיר, אנשים, נשים,קשישים ותינוקות. ללא מקומות ישיבה,ללא אוכל ושתיה. האויר ברכבת היה חנוק ודחוס.רבים מהנוסעים לא שרדו את המסע ונפטרו במהלך הנסיעה.
אלה ש"שפר עליהם מזלם" והצליחו להגיע חיים עד לאושויץ, הובלו ישר למשרפות וכולם עלו בסערה השמימה. אבי ואחי נלקחו למחנות עבודה, שם הם עבדו בעבודות קשות ומתישות. לאחר 'מרד גטו ורשא' הם נשלחו על ידי הגרמנים לפנות את הגופות של היהודים וההריסות של הגטו.  אבי זכה להיות יחד עם האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג- רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם במחנה העבודה בפרוינבאך. ומאז הם שהו איתו עד לסיום המלחמה.
לקראת סיום המלחמה לאחר שנות רעב וסבל היה משקלו של אבי  כשלושים ק"ג. אבי חלה במחלת הטיפוס,מחלת מעיים מדבקת, ולכן הניחו אותו בבידוד  בצריף שכינו אותו  'בית חולים'. אברהם אהרון, בנו אשר ליווה אותו במשך כל ימי המלחמה לא עזב אותו גם כאשר חלה, הוא ניסה בכל דרך אפשרית לעזור לו ולסעוד אותו למרות הסכנה שנשקפה לחייו מהדבקות במחלה. הוא ישב ליד אביו ולא מש ממנו לרגע, מידי פעם הוא הרטיב את שפתיו במעט מים, הייתה זו האפשרות היחידה שעמדה לרשותו כדי להקל במעט על סבלו הנורא.
באותו זמן, לקראת סוף המלחמה, כאשר אבי ואחי שהו בצריף, הגרמנים שנותרו במחנה הקיפו את הצריף בחביות של נפט והתכוונו לשרוף את הצריף על כל יושביו. למרבה הנס בדיוק באותו הרגע חגו מטוסים של בנות הברית מעל הצריף, וכל הגרמנים נבהלו וברחו. כך שרדו אבי ובנו את המלחמה.
כשהסתימה המלחמה אבי ב"ה הבריא והחל במסע חיפושים אחר ביתו ומשפחתו. הוא חזר להונגריה לביתו וגילה כי משפחה של גויים השתלטה על ביתו וכל התמונות של ילדיו האהובים משמשות כמגינים סביב החלונות, לא נותר לו מכל הרכוש בביתו דבר. הרכוש היחיד ש'הדיירים' איפשרו  לו לקחת היו התמונות של ילדיו היקרים.. משם אבי יצא לחפש אחר משפחתו אך, לצערו נודע לו שכל משפחתו הענפה נספתה, ביניהם אישתו ושמונת ילדיו האהובים.
לאחר שאבי הבין שרק הוא ובנו נותרו השרידים היחידים מכל המשפחה הענפה ,רצה אבי להקים את הריסות המשפחה ולבנות את ביתו מחדש,בכך תתבטא נקמתו בגרמנים הארורים. אבי   התחתן בשנית עם אימי שעברה גם היא את השואה במחנות באושוויץ. ( כפי שכבר סיפרתי בהתחלה) כשאמי התחתנה היא הייתה בגיל 30 ואבי היה מבוגר ממנה בשתיים עשרה שנה. החתונה נערכה בעיר הולדתם סוברנצ שבסלובקיה.
לאחר הולדתי בהיותי בת שלושה חודשים עם קום המדינה החליטו הורי לעלות לארץ הקודש. אחי אברהם אהרון שהיה כבר בחור עלה  לארץ ישראל לפני שהורי עלו. היה זה  לפני קום המדינה. הוא הגיע לארץ עם "עליית הנוער," התגייס לצבא ושירת כחייל בודד. הפלגנו לארץ ישראל  באוניה, כשהגענו לישראל שיכנו אותנו באוהלים, גרנו בשכנות עם עולים רבים נוספים מכל התפוצות: תימן,מרוקו ואירופה. המגורים באוהל היו לא פשוטים , בחורף נשארנו לא אחת ללא קורת גג. כולנו התבוססנו בבוץ רטובים וקופאים. הצריף היחיד במעברה היה  עבור הילדים והתינוקות.  אימי נאלצה לדשדש בבוץ וללכת מרחק גדול בשביל להניק אותי.
הורי החליטו לחפש מקום מגורים בסביבה דתית המתאימה לאופי המשפחה. היה זה בתקופת האביב, כשהפרדסים פורחים וריח הפרדסים משכר. אבי החליט לצאת ולחפש, בדרכו הוא נכנס לכפר ערבי נטוש וריח הפריחה 'שיכנע' אותו להחליט שפה יהיה מקום מגוריו. המקום שאבי בחר שנגור נקרא 'ספריא',   בבית שלנו  גרנו ביחד עם עוד כמה משפחות , לא היו שירותים בבית אלא בצריף נפרד בחוץ. הייתה זו 'תקופת הצנע'- תקופה שבו המזון היה קצוב ומדוד,האוכל היה מאד בצמצום, כל משפחה קיבלה פנקס עם תלושים לפי מספר הנפשות במשפחה, אי אפשר היה לקנות מזון מעבר להקצבה לכל נפש.
למרות כל הסבל והצער שחוו הורי בחייהם אני זוכרת את בית הורי בית של שמחה והודיה לה' תמיד. אחרת מבית חברותי שגדלו בבית של עצב. (אף הם גדלו בבית להורים שחוו את  מאורעות השואה.) ולכן חברותי העדיפו תמיד להגיע לביתנו, ביתנו שקק חיים עם הרבה אורחים. הייתי מוקפת בהרבה חברות. עד היום  חברותי מספרות בגעגועים שהם זוכרות את הבית של הורי שהיה מלא שמחה ותודה לה'.
כשהגעתי לגיל שתיים עשרה- גיל המצוות הורי חגגו לי את מסיבת בת המצווה. עבור הורי הייתה זו מסיבת הודיה על כך שהקב"ה גמל עליהם עד כה, על שזכו לצאת מעמק הבכא ולזכות לראות את בתם מגיעה לגיל מצוות. התכונה שהתלוותה להכנות למסיבה, זכורה לי עד היום, אימי טרחה והכינה מיני מאפה ומטעמים משובחים, אבי הכין עבורי נאום ארוך שתוכנו הודיה לה'. הורי הזמינו למסיבה את כל מכריהם וקרוביהם. היה זה בשבילם מסיבת ניצחון מול הגרמנים הארורים.
אני זוכרת את אימי רבקה, על שמה קוריה נכדתי רבקה,  מכינה בעצמה את מוצרי החלב , ובכל ימי חמישי אני הייתי הולכת מרחק רב לשוחט ובידי תרנגול , כדי לשחוט אותו, כשהייתי חוזרת הכשרנו את הבשר. ורק אחר כך בישלנו את העוף. כמובן שהכל נעשה ללא חשמל ומוצרי החשמל אלא עם פתילה ואש גלויה.
במרכז הכפר הייתה מאפיה שבה אפו כל נשות השכונה את מאפיהן. בכל יום שישי כל עקרת בית הכינה סיר חמין וכולם צעדו לעבר המאפייה עם הסיר כדי שישהה בתנור עד לסעודת השבת בבוקר. באחד הימים נודע ש'עירוב השבת' נקרע. ולכן לא הייתה אפשרות לקחת את החמין בשבת חזרה הביתה. כל סירי החמין נותרו בתנור של המאפייה עד למוצאי שבת. במוצאי שבת אכלו כולם את החמין הטעים.
אני רוצה לציין,שבמהלך חיי גם כאשר אירע לי מקרה עצוב ופעמים כשמשהו לא היה מסתדר, תמיד עמדו לנגד עיניי הוריי ושמחת החיים שלהם, הייתי חושבת  על שהם עברו בכל חייהם ולמרות הכל תמיד תמיד היו בשמחה. אז כיצד אני יכולה להיות עצובה ומאוכזבת ממשהו?!
כיום, מה שמשמח אותי במיוחד  הוא הקשר הטוב והמיוחד שקיים בין כל בני משפחתי, הילדים והנכדים. ועל כך אני מתפללת כל יום ומבקשת מאלוקים שכך זה יימשך תמיד ב"ה . יש לי שבעה ילדים, בכל משפחה יש לי נכדה בשם רבקה על שם אמי, כל רבקה היא מיוחדת במינה.

מילון

תקופת הצנע
לאחר קום המדינה היה מחסור במזון ולכן הקציבו כמות אוכל לקניה על פי מספר הנפשות במשפחה, כל משפחה קיבלה פנקס תלושים.

עירוב שבת
עירוב הוא הכינוי המקובל בהלכה להקפת שטח מיושב במחיצות על מנת להתיר בתוכו פעולות האסורות בשבת בשל מלאכת הוצאה מרשות לרשות.

ציטוטים

”מה שמשמח אותי במיוחד הוא הקשר הטוב והמיוחד שיש בין כל בני המשפחה, הילדים והנכדים.“

הקשר הרב דורי