מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בית של נתינה ואהבה

סבתא ברכה ונכדתה טוהר
סבתא ברכה בצעירותה
הבית שלנו היה תמיד מלא באורחים, שבאו לסעוד את ליבם משפע האוכל, שאמי הכינה וטרחה.

שלום קוראים לי ברטה ברכה נתיב, ואני סבתא של טוהר בנו. קוראים לי ברטה על שם סבתי ברטה ברנס ז"ל,

משפחתי

להוריי קוראים פורטונה ומרסל מרדכי ברנס, אחיי הם: שמעון, ויקטור ואילן. היה לנו עוד אח שהיה למעשה הבכור, שיש עליו סיפור עצוב. אימא שלי מתארת אותו  כילד יפיפה, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך מתקתק. זה קרה כשהוא היה בערך בן תשעה חודשים, בלילה אחד  הוא התעורר עם בכי מתמשך, כולם החזיקו אותו על הידיים, אבא, אימא ואפילו סבתא, אבל התינוק המשיך לבכות. משפחתי ניסתה הכול, הם החליפו לו חיתול, הכינו לו בקבוק, אבל כלום לא עזר… והתינוק לא פסק מלבכות. הם החליטו להזמין רופא בדחיפות. הרופא  קבע שהתינוק סובל מהרעלת דם  לדאבון הלב, באותו הלילה הוא נפטר.

אני כותבת זאת, כשדמעות זולגות מעייני, עד היום איני מאמינה, שאפילו לא זכיתי לראותו…

ילדותי

ולסיפור שלי, נולדתי בשנת 1948 בעיר לגולט שבתוניס. שם דוברים צרפתית.

בשנת 1955 כשהייתי בת שבע עלינו לארץ, מהסיבה הידועה והמוכרת – רדיפת היהודים. בתקופה זו קם נשיא חדש בתוניס, חביב בורגיבה, שמו, הוא היה ערבי צרפתי. עם עלייתו חששו היהודים, שהערבים יתחילו להציק להם ולכן ההורים שלי החליטו למהר ולעלות לארץ ישראל. זה היה לא פשוט, העלייה הייתה קשה מאוד. עלינו באנייה ישנה ורעועה. במהלך כל ההפלגה הים היה סוער, היתה צפיפות גדולה באנייה, כל שניה מישהו הקיא בגלל התזוזות הממושכות  של האנייה מצד לצד.

כשהגענו לארץ פקידי הסוכנות שלחו אותנו לקריית שמונה. שם גרנו בפחון, לא היו בתים בארץ באותה תקופה בארץ. היה צפוף מאוד וכולם גרו בתוך הפחון, אבא, אימא, כל האחים, סבא, סבתא ושתי תרנגולות. כשירד גשם הוא נכנס וטיפטף בתוך הצריף, היינו שמים סירים ודליים, כדי שהגשם לא ירטיב אותנו ואת חפצינו.

ההתאקלמות בארץ

היה קשה מאוד להתאקלם לחיים בארץ בתנאים הקשים ואימא שלי כל הזמן בכתה. כל הזמן שמענו יריות של הסורים "בום בום בום" והיינו מדוכאים. עד, שדודי ממגדל העמק הגיע וראה את התנאים הקשים בהם אנו חיים, ואמר לנו שלא אפשרי להמשיך לגור במקום הזה ובתנאים האלו. עד מהרה עברנו למגדל העמק גרנו בתוך דירת חדר אחד לכולם. מטבח, שירותים ומקום להכניס ספה קטנה שנקרא סלון, בשעתו, הבית הזה נראה בעינינו כמו וילה. לאחר זמן אבא שלי הגדיל קצת והוסיף לנו עוד חדר.

מהר מאוד עליתי לכיתה א' בבית הספר "שלום עליכם", הייתי תלמידה חרוצה ולמדנית(וגם עקשנית) וכמובן מצטיינת. היו לי חברות קלטתי את השפה, בקיצור התאקלמתי יפה… הרבה פעמים מינו אותי להשגיח על הכיתה במקום המורה, לשמור על השקט ועוד תפקידים נוספים. הייתי גם אחראית על חדר טבע, זה היה תפקיד מאוד מאוד יוקרתי…

אהבתי ללמוד את כל המקצועות, חוץ מחשבון והנדסה (ובאחד הראיונות עם נכדתי גיליתי שזה עובר במשפחה, גם היא וגם אחותה לא אוהבות חשבון והנדסה). היו לנו מסיבות כיתתיות רק בחגים. היו לנו המון שיעורי בית ומבחנים! וקבלנו תעודות שלוש פעמים בשנה. המורה שאהבתי במיוחד, הייתה המורה חיה, היא הייתה מורתי מכיתה א' ועד כיתה ד'. היא הייתה פשוט מורה מהממת…

המראה הקבוע שלי תמיד, היה עם צמה או שתי צמות, אימא שלי לא הסכימה בשום אופן לקוקו או פזור גם לא באירועים, אבל האמת שפעם אחת זה קרה; הייתה לי הופעה, והמדריכה אמרה לי לפזר את השיער, היה לי שיער נפוח ומקורזל. אחרי ההופעה אימא שלי שאלה אותי למה פיזרתי את השיער? ועניתי לה בתמימות שהמדריכה אמרה לי…

בינתיים גדלתי וכשסיימתי  את למודי בבית הספר, התמניתי לספרנית. לאחר מכן למדתי הוראה והפכתי להיות מורה. עבדתי בטבריה בבית ספר ממלכתי. אהבתי מאוד את המקצוע ואת התלמידות. אף פעם לא "איחרתי" או "נעדרתי" בתור מורה, והאמת שכחתי לציין, שגם בתור תלמידה. אחרי שנות הוראה התמניתי לסגנית מנהלת ולאחר מכן למנהלת בית הספר.

הכנסת אורחים בבית הוריי

החיים בבית התנהלו כרגיל. כלומר, משפחה רגילה. אימא הייתה עקרת בית ואבא היה קבלן צבע. את הקניות ערכנו במכולת או בצרכנייה. בית הכנסת היה לא רחוק מהבית שלנו, והיינו הולכים לשם עם אבא.

אבי ואמי היו מכניסי אורחים גדולים! הבית שלנו היה תמיד מלא באורחים שבאו לסעוד את ליבם משפע האוכל, שאמי הכינה וטרחה. אימא שלי הייתה בשלנית מעולה, היא הייתה מבשלת כל היום, וזה היה הריח הקבוע אצלנו. האנשים הזרים ידעו לזהות את הבית שלנו לפי ריח התבשילים שהתפשט בחוץ, זה היה פשוט ריח של בישולים עם הרבה אהבה ונתינה. והאורחים, שנהנו ידעו תמיד להודות על טוב ליבם של הוריי ועל הכנסת האורחים המדהימה לה זכו.

בנוסף, אמי הייתה גם מבשלת ומחלקת את האוכל, במיוחד בערבי שבת וחגים. היא הייתה אורזת את האוכל בקופסה, לפעמים עם הסיר, ופשוט נותנת לאנשים נזקקים ובעיקר לזקנות עריריות. אצלנו בבית היו סעודות כיד המלך. בשבתות ובעיקר בחגים היו מגיעים אלינו כל הדודים ובני הדודים, היינו אוכלים יושבים ומשחקים בחמור חדש או 5 אבנים, משחקים של פעם…

בקטע מסוים באמצע הסעודה, כולם היו משתתקים, ואבא שלי היה מתחיל לספר סיפורים מרתקים. כולם היו מהופנטים אליו ואל הסיפורים, שסופרו שעות על גבי שעות…

בימי ההולדת של בני המשפחה, אמי הייתה מכינה ארוחה גדולה וחגיגית, היינו מזמינים אורחים, שמחים ומברכים את בעל יום ההולדת. הנתינה ואהבה הגדולה שאמי הרעיפה על כל אחד, התגלתה לנו לאחר פטירתה… כשאמי נפטרה, אנשים רבים סיפרו לנו, שאימא שלנו הצדיקה הייתה יוצאת לשוק עם בקבוקי מים קרים ומחלקת לרוכלים, שעמדו תחת השמש הקופחת. גם אבא שלי היה אדם ישר במיוחד. כל פעם הוא היה סופר בדקדוק את העודף, שקיבל מהלקוחות ואם הייתה טעות הוא היה מחזיר ללקוח.

נישואיי

מעשה, שהיה כך היה, באחד הימים התקיימה חתונה של בן משפחה שלנו, ממשפחת ברנס. ביום שלפני החתונה נערך טקס החינה, ואחד האורחים שהגיע במיוחד לטקס היה בחור בשם סילבן נתיב, שהגיע מהעיר אשקלון. הוא לא הכיר את מגדל העמק, וביקש מהעוברים והשבים, שיעזרו לו למצוא את משפחת ברנס. הם הראו לו את הבית שלנו, הם חשבו לתומם, שהוא  מחפש את אבא שלי, שהיה אדם די מוכר במגדל העמק. הוא הגיע לביתנו ודפק בדלת, רק אני הייתי בבית, התארגנתי לצאת להצגה. הוא שאל: "האם זה ביתה של משפחת ברנס?" וכשאמרתי לו שאכן. הוא נשם לרווחה, אך מיד הבנתי, שהוא מחפש את החינה. בתחילה ניסיתי להסביר לו לאן עליו לפנות, אבל ראיתי, שהוא מסתבך, והצעתי לו שאני אראה לו את המקום כי זה היה ממילא בדרך להצגה. בדרך הוא התפעל מאוד מהנוף המרהיב במגדל העמק, בעיניו היא ממש נראתה כמו פריז. למחרת בחתונה הוא הזמין אותי לרקוד, והוא נשאר שם גם לשבת חתן.

ביום ראשון כשחזרתי מהעבודה ראיתי שולחן ערוך כיד המלך. התפלאתי מאוד, ושאלתי את אמי לפשר הדבר. אמי אמרה לי "שהבחור מאשקלון עבר פה ואמר שהוא רעב, אז אמרתי לו, שבשמחה נארח אותו לצהריים". אמרתי לאמי "טוב, טוב אבל אני לא באה"…

אולם, כשהבחור הגיע, אבי עלה לחדרי, והתחנן שארד למטה, כדי שלא יהיו להם בושות… לא יכולתי לסרב לאבי, וירדתי לארוחה החגיגית. ישבתי בכיסא ולא דיברנו כמעט, אבל לאחר שהוא עזב וחזר לאשקלון. הוא התחיל לשלוח לי מכתבים. באחד המכתבים הוא הזמין אותי לבקר באשקלון. התייעצתי עם חברתי הקרובה, והיא אמרה לי "אין לך מה להפסיד גם אם לא ילך, לפחות תיהני". ואכן, נסעתי, ונהניתי מאוד. הלכנו, טיילנו ובאחת מהיציאות הוא הציע לי נישואין והתחתנו בשנת 1971.

כעבור שנה, כשהייתי בת 23 וסילבן, בעלי, היה בן 29 נולד לנו הבן הראשון שלנו, ירון. אחרי שלוש שנים בערך נולד לנו הבן השני, רותם, ואחר כך אחרונה חביבה, יעלי, אימא של נכדתי המראיינת, היא הייתה מקסימה בתור תינוקת, כשהייתי מעירה אותה היא הייתה מתעוררת עם חיוך שובה לב. כשהייתה בבית הספר, הייתה ילדה מאוד טובה תלמידה מחוננת, סיימה לימודי תואר ראשון ותואר שני – לי ולבעלי יש המון נחת.

כיום יש לי אחד-עשר נכדים ונין. אני אוהבת לבלות עם נכדי וניני. אני נוסעת, אוכלת ועורכת איתם קניות, שרה להם שירים ומספרת סיפורים, מחבקת, מנשקת והדבר שאני הכי הכי אוהבת זה שהילדים הנכדים והנין שמחים רוקדים ומאושרים.

כיום אני בפנסיה, גמלאית של משרד החינוך. אני קמה בבוקר מודה לה' על קיומי, מתפללת, אומרת תהילים, מארגנת קצת את הבית, יוצאת לסידורים, קניות ומכינה ארוחת צהריים, נחה קצת ושותה קפה או תה של אחר הצהריים עם עוגה והולכת לישון. מידי פעם יוצאת לחופשות. אני מאוד אוהבת להכין קוסקוס ומרק קוסקוס ומאכלים מסורתיים!

הזוית האישית

טוהר ברכה בנו: נהניתי מאוד לדבר עם סבתא ולשמוע את סיפור חייה, לגלות פרטים חדשים, ולדעת על השורשים שלי. אני מקווה שסבתא גם נהנתה.

סבתא ברטה ברכה נתיב ניהלה את בית הספר "עליזה בגין" במגדל העמק.

מילון

גמלאי
אדם שהגיע לגיל פרישה מהעבודה ומקבל קיצבה כספית באופן קבוע.

הכנסת אורחים
הכנסת אורחים היא ערך חשוב בתרבויות שונות הנוגע לאירוח אדם שהזדמן למקום זר ביהדות, הכנסת אורחים היא מצווה חשובה שהוקדש לה בתורה פירוט מיוחד ושעליה נאמר בתלמוד: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה"

ציטוטים

”אני מתגעגעת להוריי וסבתא שלי. לצניעות, הפשטות, הענווה ויחסי הרעות, שנבעו מהרבה אהבת חינם.“

הקשר הרב דורי