מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1967הייתי בכיתה ח' בבית הספר "תל גנים", בת שלוש עשרה בערך, כשפרצה מלחמת ששת הימים. כולם היו עסוקים במילוי שקי חול להגנה על המקלטים (שלא היו מצויים בכל חצר או מקום) ובחפירת שוחות שהיו זמינות יותר להגנה ברגעי "מתקפה" אם תהייה. צברנו אוכל (לרב שימורים), נרות, נייר טואלט ושאר דברים שימושיים. איש לא ידע כמה זמן תימשך המלחמה, איך תהייה ומה תעלה?

השדרן ברדיו חזר והזכיר תנאים של האפלה מוחלטת, כך שהיינו עסוקים ילדים ומבוגרים גם בהדבקת קרטונים על החלונות ובצביעת הפנסים בשחור. בכל אזעקה שנשמעה היינו חייבים במהירות להגיע או אל אחת השוחות הקרובה אלינו ביותר, או למקלט הכי קרוב ולשהות שם עד שנשמעה אזעקת הרגעה. בביתנו שימש חדר הכביסה כמקלט. עשינו פתח בגדר עם השכנים כדי שיוכלו גם הם במהירות להגיע אלינו "למקום מבטחים" ולשהות עימנו עד חלוף זעם.

אבל, בביה"ס בו למדתי לא היה מקלט, ובוודאי שלא חדרי מיגון כפי שנהוג כיום. עם בית הספר גבל בית כנסת, ועזרת הנשים הייתה בקומת המרתף ששימש אותנו כמקלט ציבורי. עלינו, תלמידי כיתה ח', הבוגרים, הוטלה משימה. ברגע הישמע האזעקה, ירדנו בריצה מהקומה השלישית בה למדנו לקומה הראשונה, והתחלנו לפנות את ילדי כיתות א ו- ב ולהגיע איתם בריצה ל"מקלט" שבבית הכנסת. זה לא היה סיפור פשוט, כי הקטנים היו מפוחדים יותר מאיתנו. זה לא רצה לעזוב בלי החבר שלו, ההיא לא הספיקה לסיים את ארוחת העשר, ואנחנו הבוגרים כאמור היינו צריכים במהירות להשתלט על המהומה. בתוך המקלט, היו מקומות מסומנים לכל כיתה, וכך ידענו היכן למקם את הילדים. היינו אמורים להושיב אותם במקומותיהם, להעסיק אותם במשחקים והיה גם צוות נבחר של הבוגרים, ואני הייתי בתוכם, שקיבל על עצמו את האחריות לחלק לילדים עוגיות ושתייה ואחרי האזעקה ללוות את הילדים לבתיהם. האמת, ההתעסקות עם הקטנים השכיחה מאיתנו קצת את הפחדים שלנו.

למזלי הגדול, אבי (שמואל, הסבא רבה שלך זיו) לא הסכים בשום פנים ואופן שאני אלווה בעצמי את הילדים לבתיהם. באותה תקופה היה מגויס בהג"א – הגנה אזרחית, ודאג להשתבץ באזור רמת גן, וכך הצליח להגיע כל יום עם הסוסיתא שהייתה לנו אל בית הכנסת, העמיס הרבה יותר ילדים מכפי שהמכונית יכולה הייתה להכיל, ויצאנו ביחד להביא ילד ילד לביתו.

חווית ילדות זו היא אחת החוויות הקשות שחוויתי. בבת אחת בגרתי, שכחתי שאני עצמי עוד ילדה, ולקחתי על עצמי אחריות שלא מעט מבוגרים היו מוכנים לוותר עליה, מה גם שמרבית האבות היו מגויסים ולא היו בבית. למזלנו מלחמה זו נמשכה רק שישה ימים, ומכאן גם שמה שנרשם בדפי ההיסטוריה – "מלחמת ששת הימים".

למה אני מספרת לך סיפור זה?  כיוון שהחוויה המיוחדת שלי מובילה אותי לסיפור נוסף על בית כנסת, הפעם בעיר פיוטריקוב בפולין, במהלך מלחמת העולם השנייה.

אולם, לפני הכל, אני חייבת לך הסבר על שם הסיפור "בית כנסת כמקלט".  מאז ומעולם בית כנסת נחשב מקום קדוש ומקודש בו היו יהודים מתרכזים לתפילות, ללימוד תורה, וגם למפגשים לצורך שמיעת דרשות ואירועים חברתיים. תמיד היה ביה"כ במקום מרכזי, ושם גם יכלו האנשים לשמוע מה נעשה במקומות אחרים, ולהעביר בו את זמנם. ברור שאני מדברת על תקופות שבהן לא היו צריכים להסתיר את בתי הכנסת ואת היהדות בכלל בגלל פוגרומים ומעשי איבה אחרים. בית כנסת היה מקום שהיה לאנשים מקום להיות בו וידעו שבגלל קדושתו גם ישמור עליהם. הם בטחו במקום, וכל התנהגותם בו הייתה אחרת מהתנהגותם הרגילה בחיי היום-יום.

למקלט בעברית שלוש משמעויות : 1. מקום מחסה, מחבוא, מבנה מבוצר המוגן מפני הדף אויר ומפני רסיסי פצצות. 2.מהמילה לקלוט, וזה מתקשר עם מה שאמרתי קודם – מקום לריכוז ואיסוף של אנשים, ותמיד בית כנסת בכל מקום היה פתוח לקלוט לתוכו את כל מי שרצה. 3. כבר מימי התנ"ך היו ערי מקלט – מקום לנוס אליו ולברוח מסכנות.

ועכשיו הסיפור האחר על בית כנסת כמקום מקלט, כפי ששמענו את סבא שלמה מספר על אביו – סבא הנייק, הסבא רבא שלך:

"נכדתי היקרה זיוי, הנינה של סבא הנייק, שהסיפור הוא אודותיו. בעיר פיוטריקוב שבה גרנו היה בית כנסת יפה גדול ומפואר עם קישוטי חלונות יפים וספסלים מחוטבים מעץ משובח. הגרמנים ניצלו את בית הכנסת הזה כמקום ריכוז היהודים לפני גירושם למחנות ההשמדה. (בדרך כלל לטרבלינקה, אבל גם למחנות אחרים. מטרבלינקה- שהיה גם מחנה הסגר וגם מחנה השמדה, אף אחד לא יצא חי). בסופו של התהליך, שרפו את בית הכנסת עם כל היהודים שרוכזו בו קודם ולא הצליחו לברוח או להינצל. זה קרה אחרי שהגרמנים החליטו שאין להם יותר צורך בבית הכנסת הזה, ושהגטו כמעט חוסל לגמרי. אגב זיוי, מעטים הם היודעים שדווקא בפיוטריקוב היה הגטו הראשון ולא במקומות אחרים….

לסיפורנו ולענייננו. הגרמנים ריכזו את היהודים דווקא בבית כנסת משום היותו מקום קדוש, בגלל היותו מבנה יפה ו"לא מחשיד לבאות", ובגלל הסמליות של הדבר: הרג היהודים ודתם על כל מה שקשור בזה: ספרי תורה, טליתות ושאר תשמישי הקודש. לאנשי פיוטריקוב לא לקח הרבה זמן להבין שבית הכנסת הוא "תחנה אחרונה" לפני המוות. אנשים שהצליחו איך שהוא להינצל העבירו את הידיעה הלאה. גם אבי היה שם. הוא נתפס ברחוב אחרי שיצא ממקום המחבוא של היהודים, והובל לבית הכנסת. הוא ידע מה צפוי לו, ולא חשב לרגע שיינצל בזכות אחיו מנדל .

דוד מנדל עסק ברצענות, ונחשב בעיני הגרמנים עובד נצרך לטובתם. על פי דרישתם, החל לייצר מגלבים – שוטים עם ראשי פלדה, איתם היכו את היהודים לפעמים עד מוות גם ברחוב. הם באו לדוד מנדל בדרישת הספקה של כמות מגלבים גדולה. דוד מנדל שידע שאבי כבר בבית הכנסת, אמר שאינו יכול לספק את דרישתם בזמן כי העובד שלו, הפועל הכי טוב שלו בשם הניג הנריק נתפס בלילה הקודם על ידם ומצוי בבית הכנסת… הגרמנים שרצו בדחיפות את המגלבים "קנו" את התירוץ של דוד מנדל, לקחו אותו בליווית שוטר גרמני ושוטר יהודי ושמו דרכם אל בית הכנסת. (השוטרים היהודיים היו שוטרים בכפייה שנבחרו כדי לשמור על הסדר בגטו. מאחר שדאגו קודם כל לחייהם ולחיי בני משפחתם, אבל היו צריכים למלא גם מכסה לגרמנים- היו לא פעם גם לא נחמדים, אבל אי אפשר לשפוט אותם).

בקיצור, הם הגיעו לבית הכנסת, והתחילו לקרוא בקול בשם של סבא: הנייק. הנריק. הניג… אבי, כנראה נרדם ולא שמע, והתעורר רק מטלטולים של אנשים שאמרו לו שקוראים לו מבחוץ, והפצירו בו לקום ולצאת. סבא סרב,  ואמר: אני ממילא הולך למות, אז למה אני צריך לעשות זאת בחוץ? אבל האנשים בבית הכנסת האיצו בו לקום ולצאת…

הוא לקח איתו את שק הבגדים שהיה בידיו ויצא החוצה, וראה את האנשים שקראו לו, וביניהם את אחיו דוד מנדל, ואז שיחררו אותו מבית הכנסת, וכך ניצל מהמוות. אם לא זה, או שהיו שורפים אותו בבית הכנסת עצמו כמו שעשו מאוחר יותר, או שהיו מובילים אותו לטרבלינקה, שכאמור, משם איש לא ניצל… יום אחרי זה, הובילו לטרבלינקה את כל מי שהיה בבית הכנסת בסבב הזה, כולל את רב הקהילה, הרב לאו – אבא של הרב לאו שחיתן אותי ואת סבתא אלישבע. הרב לאו עצמו- הספיק לחתן את סבא הנייק וסבתא צ'שה בערב הקודם שסבא נתפס והוכנס לבית הכנסת. מטרנספורט זה לא שרד איש. מזלי שהדוד שלי היה "עובד נצרך" לגרמנים. הוא הציל את אבי ממוות בטוח. מי שבכל זאת הצליח לברוח, נתפס שוב ונשרף חיים בתוך ועם המבנה של בית הכנסת. בית הכנסת היה גם כמקום "מבטחים" ומקלט, אבל לדאבוננו יותר כמקום ריכוז ותחנה סופית בדרך אל המוות של אנשים חפים מפשע, בדרך כלל גברים, שהגיעו לבית הכנסת מתוך תקווה שהמקום הזה ישמור עליהם. הנשים רוכזו ונשלחו ממקומות אחרים.

שנים אחרי המלחמה הנוראית ההיא, בית הכנסת שופץ על ידי הקהילה היהודית הבינלאומית, היה לספרייה וכיום משמש מוזיאון לזכר היהדות המקומית. בבית הקברות בחולון, באזור של הנצחת יהודי קהילות הערים השונות נבנתה ע"י ניצולי פיוטריקוב מצבה, שהיא תעתיק מדויק של מבנה בית הכנסת ההוא."…. לסיכום, בכל דור ובכל תקופה – בית כנסת נחשב כמקום מיוחד וקדוש לכל הזרמים ביהדות. כל זמן שהיהדות תתקיים יהיו גם בתי כנסת ויהוו מקום לתפילה ולליכוד. אבל, מעצם תפקידו  ומעצם היותו מקום של ריכוז הוא יכול לשמש גם מקום של חנק ומוות… אנחנו צריכים תמיד לשמר את המסורות והסמליות של יהדותנו, אך צריכים בראש ובראשונה לשמור על חיינו, בתקווה שיותר לא יהיו מיתות על קידוש השם, ולא תקרא עוד תפילת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" במצבים כאלו כמו שהיו.

הזוית האישית

זיו: בתכנית הקשר הרב דורי מאוד נהניתי לשבת עם סבתא ולתעד סיפור מהעבר עם הרבה לקחים לעתיד. סבתא עשתה שילוב בין הסיפור האישי שלה לבין סיפורו של הסבא רבה שלי מצד סבי. אני רוצה לאחל לסבתא ולעצמי שנמשיך להיות תמיד בקשר הדוק. אוהבת,זיו.

סבתא: לבקשתה של זיו נכדתי האהובה, שמחתי לקחת חלק בפרוייקט "הקשר הרב דורי" בבית הספר "בית אור" בקדרון. הייתה לי הזדמנות בלתי רגילה ומיוחדת להכיר את ילדתי גם מצדדים שלא הכרתי קודם. ילדה סקרנית למשפחתה, מלאת הבנה ואהבה אין סופיים. בעדינותה, ידעה לנווט את השיחות למה שעניין אותה וראיתי אותה מתמלאת כרימון. אני רוצה להודות לך זיו יקרה שביקשת ממני לקחת איתך חלק בתכנית, ולאחל לך רק ימים טובים. מי ייתן, ותזכי גם את לשבת עם נכדייך ולספר להם סיפורך. אוהבת אותך מאוד מאוד סבתא אלישבע (גם בשם סבא שלמה).