מאגר סיפורי מורשת

שמי עיני שולמית ( שולי ) בת 65 נשואה + 4 ילדים  ו 9 נכדים.

 

ארץ המוצא של אימי שרה ז"ל, עדן, אזור בתימן וארץ המוצא של אבי מרדכי ז"ל, מצרים על אף שהוריו באו מתימן. אני נולדתי בישראל ולי עוד שני אחים מהוריי ועוד שני אחים רק מצד אימי. אני הבכורה מבין אחיי. כשמלאו לי 3 שנים הורי החליטו להתגרש וכל אחד פנה לדרכו ואנחנו נשארנו לגור עם אימי בדירת חצי חדר בכרם התימנים. ביתנו היה צנוע אך שוקק שמחת חיים.

 

אימי חינכה אותנו לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ולהודות על מה שיש כי מה שאין ממילא אין.אימי בישלה על "פתיליה" בישול איטי ו"מהביל" (מעלה אדים) כיוון שלא היו לנו כיריים על גז, ה"פרימוס" שימש להרתיח את הכביסה ואף לחימום המים באמבטיה ובמטבח היה לנו מקרר מעוגל שמראהו כ"ארון מתים" ועל מנת שהאוכל לא יתקלקל נאלצנו לקנות מידי יום רבע בלוק קרח כדי להניחו בחלק העליון. כיוון שהיינו משפחה שומרת שבת היינו הולכים כל יום שישי משלמים מראש חצי גרוש (שנראתה כחתיכת נייר צהבהב עם ציור של מגן דוד אדום) ובתמורה היינו מקבלים ממוכר הקרח תלוש כהוכחה לתשלום שאותו היינו מחזירים בשבת בבוקר כאשר היינו באים לקבל את הקרח.

 

כדי לשחק בכדור הכנו כדור מסמרטוטים, בנוסף שיחקנו בחמש אבנים והקפות מקל. אם נשווה את התקופה הזאת לתקופה של היום עם כל הטכנולוגיות המתקדמות של המחשב, הטאבלטים והאייפונים אפשר לחשוב שאולי בתקופה ההיא סבלנו וחווינו חיים קשים אבל ההפך הוא הנכון. קודם כל כי לא ידענו משהו אחר ובראייה לאחור צברנו המון חוויות שהילדים היום לא יכולים לחוות. אני באופן אישי מאוד מתגעגעת לתקופה ההיא. בכרם התימנים, השכונה שבה נולדתי היו המון בתי כנסת פרטיים בחצרות הבתים, אחד מהם היה של שכננו משפחת שרעבי. תפילות השבת וזמירות החגים עד היום מתנגנים באוזני. המשפחה שלי גרה בחצר משותפת עם עוד שלוש משפחות נוספות. חדר האמבטיה היה משותף ושימש את כל דיירי החצר. היה בו דוד שמתחתיו דלק "פרימוס" ובצד מונחת לה כוס גדולה עם ידית ששימשה אותנו במקלחת . היינו יוצקים לתוכה מים חמים מהדוד ומשלימים מהברז מים קרים.

ברחוב שלנו הייתה מאפיה של לחם ולחמניות וכל בוקר אימי הייתה שולחת אותנו להביא לחם שחור חם וטרי. ברחוב הסמוך הייתה מאפיה של בייגלה רומני שלפני שאופים אותו מטביעים אותם בתוך אמבטיה גדולה של מים חמים עם תה לקבלת צבע. כשהיינו מתנהגים יפה היינו מקבלים בייגלה.

 

בתקופה ההיא, לפני 50 שנה ויותר, טלוויזיות היו מצרך חדשני ונדיר שמצבן הכלכלי של משפחות בודדות אפשרו מותרות שכאלו. למשפחה אחת בשכונה שלי הייתה טלוויזיית שחור-לבן "טלוויזיה סילורה" (שיוצרה בכפר מסריק) ובאותו זמן נהגו לשדר בטלוויזיה בחג העצמאות את מצעד צה"ל שצעד בחוצות ירושלים. כל השכנים הוזמנו אל חצר ביתם כדי לצפות יחד במצעד. ברחוב ממול הייתה חנות קטנה ושם היה מוכר בשם אַייזֶן שמכר דברי חלב של תנובה. בכל יום היינו זוכים לביקור של אייזן כשהיה מניח בפתח ביתנו בקבוקי חלב מזכוכית. כאשר הדלת הייתה סגורה היה מקיש בקבוק עם בקבוק כדיי שנשמע שהגיע ונשלם עבור החלב.

 

גם העיתונים היו מגיעים עד פתח הבית לא לפני ששמענו כבר את כל החדשות מפי בְחָנִי, מחלק העיתונים שהיה מכריז בקולי קולות את ידיעות הכותרת. שמשון, מוכר הנפט היה עובר עם עגלה וחמור שגורר אחריו מכלי נפט ששימש אותנו לעששיות, פתיליות פרימוס ותנור חימום. בכל פעם שהיה עובר ברחוב היה מצלצל בפעמון ידני כדי שנדע שהגיע וכך היינו יוצאים עם דלי מברזל כדי להכיל בו את הנפט. 

 

העדה התימנית ידועה כעדה שאוהבת מוסיקה וריקודים כאילו נולדה לתוך זה. עובדה שרבים מבניה זמרים טובים , מוכשרים וידועים. ביניהם הזמר יוסי לוי הידוע בכינויו "דקלון" אשר קיבל את כינויו מפני שכשהיה צעיר היה רזה ודק כמו מקל. דקלון הוא דודי, אח של אמא שלי, והוא הקים את להקת "צלילי הכרם". כמו כן, גם אהובה עוזרי וזוהר ארגוב נמנו עם משפחתנו.אימי שרה ז"ל הייתה עובדת לפרנסתה כתופרת ובערב הייתה מופיעה עם להקת "עַלִי האש" בשירים וריקודים ממיטב שירי המסורת התימניים בחתונות וחינות ברחבי הארץ. אימי תפרה לה ולבן זוגה את בגדי ההופעה שלהם וכאשר הלכה לעולמה מסגרתי את הבגדים בשתי תמונות מיוחדות וגדולות שגובהן 2 מטרים ורוחבן 80 ס"מ והן תלויות בסלון ביתי. דקלון, דודי, ולהקתו "צלילי הכרם" היו מתכנסים בחצר ביתנו כל מוצאי שבת עם הגיטרה והדרבוקה, אימי הייתה פותחת שולחן עם מאזטים והשירה הקולחת והמוסיקה המתנגנת זימנה אלינו את כל השכנים מסביב וכל ערב כזה היה הופך באופן ספונטני לחפלה ולחוויה בלתי נשכחת.

 

כשמלאו לי 10 שנים נשלחתי מטעם עליית הנוער לקיבוץ יד מרדכי. יד מרדכי הוא קיבוץ של ניצולי שואה שם הייתי עד גיוסי לצה"ל. אימי בחרה לפזר אותנו לקיבוצים כיוון שהמצב היה קשה והיה לה חשוב שנקבל חינוך טוב ולא נצא לתרבות רעה. אותי אימצה משפחה מדהימה של ניצולי שואה, דבורה ושלמה בקר ז"ל שלצערי אינם עוד איתנו. משפחת בקר הייתה משפחה חמה ואוהבת שידעה להכיל ולקבל כל אדם כמו שהוא. מאוד אהבתי את חיי הקיבוץ ורכשתי המון חוויות וחברים טובים. כשהייתי בת 12 אהבתי מאוד את חיי הקיבוץ, הייתה הרגשה של חופש, לינה משותפת בבתי הילדים, גיוסים של קטיף פירות וטיולים בטבע.

 

ביד מרדכי היו המון עצי אורן ובכל פעם אחרי הגשם היו צומחות להן פיטריות שנקראו אורניות, נהגנו לקטוף אותן ולהכין חביתות  עם בצל ופיטריות במטבח הקיבוצי. מאוד אהבתי גם את קבלת השבת  שנערכה בחדר האוכל ולא פעם הופעתי בקטעי נגינה על מנדולינה או שירה במקהלת הקיבוץ. לאחר סיום הארוחה היינו מפנים את חדר האוכל והאולם היה הופך לאולם ריקודי עם כשאריה מנגן באקורדיון. לחילופין פעם בחודש היה הופך חדר האוכל לאולם הקרנה לסרט טוב. לימים כאשר המשפחות בקיבוץ רכשו טלוויזיית שחור לבן מדגם "סילורה" החיים השתנו. כל אחד נשאר בביתו ומשהו מה'ביחד' נסדק והחוויה החלה להתפוגג.

 

השתתפתי בשיעורי העשרה של אומנות עם המורה נורית ובשיעור היו מספר נושאים שהתבקשנו לצייר. אני בחרתי לצייר 2 ציורים, אחד על השואה והשני את הסוס הטרויאני. בציור על השואה ציירתי אישה מבוגרת עם שיער פרוע, לבושה בשמלה בלויה שהולכת בשביל עפר ומאחוריה ילדה שאוחזת בשולי שמלתה וברקע גדרות התיל ורכבת האימה. בציור השני היה הסוס הטרויאני ובבטנו חיילים.לימים באה משלחת לקיבוץ וכאשר ראו את הציורים שלי ביקשו להציג אותם בתערוכה בחו"ל. כמו כן, זכורה לי חוויה נוספת של מסיבות בני המצווה המשותפות שנערכו ברחבת חדר האוכל ואורחים מכל רחבי הארץ הגיעו כדי לחגוג יחדיו. בני המצווה הכינו הופעות של קטעי שירה ,ריקודים, נגינה ומחזה. גם החתונות היו קולקטיביות, כמה זוגות יחדיו. שיא הערב היה מופע של רקדני הקיבוץ שנקרא "שֶרַלֶה" כאשר הרקדנים לבשו טליתות שטריימל וקפוטות לראשם.

 

התגוררתי בקיבוץ עד גיוסי לצה"ל. התגייסתי לחיל השלישות ושירתתי בשלישות הראשית ברמת גן. לאחר שנה נישאתי לבעלי ניסים  והקמנו משפחה לתפארת. נולדו לנו 4 ילדים מקסימים ומוכשרים. בתי הבכורה, מעיין, אמנית ויוצרת תכשיטים. בני שימי צלם טבע חובב שזכה במספר פרסים. בני רועי אמן בתחום השיפוצים שמתמחה בעבודות גבס ופרקטים ובני הצעיר, נועם, מסיים השנה את שנתו הרביעית והאחרונה בלימודי הרפואה הסינית שבמסגרת לימודיו דיקור סיני, צמחי מרפא סיניים, שיאצו, ועוד…

 

כרם התימנים: "כרם התימנים היא שכונה הממוקמת בדרום-מרכז תל אביב, בין הרחובות אלנבי, גאולה, הכובשים והכרמל. בבתיה הראשונים אשר נבנו מצפון לעיר יפו בשלהי המאה ה-19 התיישבו יהודים שהגיעו לארץ מתימן בגלי עליית אעלה בתמר (1881-1882).‏[1] היא מאחת־עשרה שכונות מגורים נפרדות שנבנו לפני "אחוזת בית – תל אביב" "בין השנים 1903 ו-1909".

קיבוץ יד מרדכי: "יד מרדכי הוא קיבוץ השוכן במישור החוף הדרומי כעשרה קילומטרים מדרום לאשקלון. הקיבוץ נוסד על ידי חברי תנועת השומר הצעיר מפולין. הקיבוץ שייך למועצה אזורית חוף אשקלון. קיבוץ יד-מרדכי עלה להתיישבות בדצמבר 1943. כמה חודשים קודם לכן פרץ מרד הלוחמים היהודיים בגטו ורשה". ויקיפדיה 

 

תשע"ו