מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי יוסי ברוכאל. נולדתי ב-8.12.47 במצרים. בשנת 1949 עלתה משפחתי לארץ ישראל.

סיפורי מתחיל כילד שגדל בקרית חיים מתקופת המעברה ועד היום. אני רוצה לספר לכם על העבודות שלי בתור נער.

התחלתי לעבוד בגיל 13, לאחר סיום בית הספר היסודי עממי. לא הייתה לי ברירה והייתי חייב לעזור להורים. היינו משפחה גדולה, היו לי ארבע אחיות ואני הייתי הילד החמישי במשפחה. אבי היה היחיד שפרנס את המשפחה. יש לזכור שמדובר על תקופת צנע קשה מאוד. היה צורך לדאוג לכלכלת המשפחה כשבנוסף למשפחה המצומצמת, תמכנו גם בהורים של אבי ואמי שהיו מבוגרים ולא עבדו.                                                                         

 

זכורים לי אותם ימים בהם נאלצתי לעמוד בתור בצרכניה השכונתית על מנת לרכוש מוצרי מזון מוזלים בעזרת כרטיסים, אותם הנפיקה ממשלת ישראל לכל אזרחי המדינה.

 

באותם ימים  מבחר העבודות היה מצומצם, ואני בחרתי במקצוע נגרות שנראה לי אז מעניין. על מנת להגיע לעבודה,השתמשתי בתחבורה ציבורית, אוטובוסים של אגד שהם למעשה היו התחבורה היחידה אז. באותה תקופה הייתי חלק ממיעוט של ילדים שנאלץ לעבוד. אני לא זוכר שהרגשתי סיפוק מהעבודה מאחר  וזה היה צורך השעה. בהתחלה שימשתי כעוזר לעובדים מבוגרים יותר, עבדתי בניקיון, סדר וכל מה שהתבקשתי. בשלב מאוחר יותר התחלתי לעסוק במקצוע הנגרות עצמו עד שהפכתי אחראי על מחלקת הרכבת כיסאות. באותה תקופה דאגנו יותר לפרנסת המשפחה ולא היינו בררנים בסוג העבודה אותה עשינו, מאחר והייתי חייב לעבוד ולמלא את רצון אבי. העבודה באותה תקופה הייתה קשה ולא היה פיקוח של משרד העבודה כפי שיש היום. הקושי הגדול ביותר היה לקום בשעה חמש בבוקר כל יום על מנת  להגיע מוקדם לתחנת האוטובוס כדי להתחיל לעבוד בשש בבוקר. לפעמים הרגשתי שאני רוצה להיות כשאר חבריי אך זה לא התאפשר לי ונאלצתי להמשיך לעבוד. בעבודה הכרתי אנשים חדשים שבדרך כלל היו מבוגרים ממני שם גם נחשפתי להכרות עם מוסלמים ונוצרים ודתות שונות וזה היה חדש לי. אך היה מעניין מאוד ללמוד את מנהגיהם ואורך חייהם השונה משלנו,שם גם יצרתי חברויות שונות. כשאני משווה את אורח חיי של אז למציאות הקיימת היום תמיד אפשר למצוא דמיון ביניהם אך היום חלו שינוים בעקבות הקידמה והאפשרויות ולכן לא הייתי רוצה לחזור לאותה תקופה וגם לא הייתי רוצה שילדים בגיל צעיר יתנסו באותו אורח חיים של אותה תקופה. 

 

לאחר שהפסקתי ללמוד בבתי ספר נחשפתי ל"בית הספר של החיים". למזלי הצלחתי להתמודד עם אותה תקופה ולהקים משפחה בת  4 ילדים  ו 14  נכדים שאני מאוד גאה בהם. התחלתי את דרכי כבעל נגרייה ולאט לאט התפתחתי. בשלב מסוים ילדיי השתחררו מהצבא בזה אחר זה, והצטרפו אליי ולקחו חלק בניהול העסק. כיום ילדיי ואני מנהלים את "ברוכאל" מפעלי רהיטים הכולל שני מפעלים ומספר חנויות ו אנו משווקים סחורה לכל חלקי הארץ. עליי לציין שללא עזרתם של ילדיי לא הייתי יכול להקים את כל העסק בנושא הנגרות.