מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בית ההורים – ילדותה של סבתא נחמה

עפרי עם סבתא נחמה
ילדות שמחה למרות הקשיים
חיים של שיתוף ועזרה הדדית

שמותי נחמה וציפורה
שמי נחמה, אך יש לי שם נוסף: ציפורה. נחמה, קוראים לי משתי סיבות: הסיבה הראשונה שלסבתא שלי מצד אבא קראו נחה והסיבה השנייה קשורה לכך שנולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה וחלק גדול מהמשפחות של ההורים שלי נספו וההורים שלי קיוו שאני אהיה נחמה בשבילם, ציפורה קוראים לי על שם האחות התאומה של אמא שלי שנספתה בשואה עם בעלה וארבעת ילדיהם כך שבשמי יש סוג של זיכרון זה מסביר את כמות התאומים במשפחה שלנו (3 זוגות תאומים).
 
אני נולדתי במושב השיתופי שבי ציון על שפת הים  כבת זקונים ואחות צעירה לארבעת אחיי. היה לנו בית קטן חדר הורים, חדר ילדים, סלון קטן, שירותים קטנים ומטבחון פצפון והורי הוסיפו מין בקתונת קטנה כתוספת למטבח שם היו פתיליות, באותה התקופה בישלו על פתיליות מכיוון שלא היה גז בשנים הללו והכל היה מצומצם וצנוע רק מה שחייבים. גרנו קרוב לים, בכניסה לחצר שלנו הייתה מקלחת עם ריבוע בטון ובקבוק עם נפט וכשחזרנו מהים היינו מנקים את הזפת בסחבה טבולה בנפט ומורידים את כל ה"זיף זיף" שכיסה אותנו כדי לא לסתום את הביוב בבית.
 
אני זוכרת שהיו לנו אריחים לבנים סוג ב' והיינו מאוד גאים עליהם כי זה לא היה בכל בית ואחרי כל מקלחת הייתי צריכה לנקות אותם וביום שישי גם להבריק. כמובן שמכונת כביסה לא הייתה אז, אמא כבסה בבית, יום כביסה היה יום מיוחד ואמא הייתה עסוקה מאד, זכור לי שהיה אוכל מיוחד ומהיר ביום הזה. מאוחר יותר הקימו מכבסה במושב ופעם בשבוע הכנו את כל הכביסה בתוך ציפה ענקית והנחנו בכניסה לחצר וטרקטור היה בא לאסוף את הכביסה למכבסה, לכל משפחה היה מספר וכך לאחר הכביסה יבשו אותה העבירו במעגלה ולפי המספרים מיינו את הכביסה ושמו לכל משפחה את הכביסה בתא שלה.
 
כמובן שלא הייתה טלוויזיה, היה מכשיר רדיו גדול מאד, ספה, כורסא, שידה ובמרכז שולחן אוכל גדול, תמונה שזכורה לי בחדות רבה הייתה כשחזרתי מהגן או מביה"ס ואבא ישב צמוד מאד לרדיו והקשיב בקשב רב למדור לחפוש קרובים בתקווה רבה למצוא בן משפחה שאבד, איש לא העז להוציא הגה עד שנסתיימה התכנית. טלפון קבלנו רק כשכבר יצאתי מהבית  לאחר השרות הצבאי, ובינתיים בעת הצורך מסרתי את מספר הטלפון רק לצרכים דחופים, טלפון של הורי חברה שגרה די רחוק , אבל זה מה שהיה …
 
המושב השיתופי שלי
גרתי כאמור במושב שיתופי באווירה כפרית שאהבתי מאד, חורשה מול הבית, דשא גדול , כך קראנו לו : "הדשא הגדול" ושם התאספנו אחר הצהריים למשחקים. על יד הבית הים שאהבתי מאד ובו ביליתי שעות בשחייה, בטיולים לאורך החוף ובאיסוף צדפים ו"מתנות של הים" …לא רחוק היה אתר עתיקות ביזנטי ושם אספנו אבני פסיפס מרובעות, קטנות, צבעוניות כעין הזכוכית.. שחקנו גם בחמש אבנים ובקלאס במחבואים, בשני דגלים, בדודס,  בקלפים בניירות מסטיק ובסכינים חמש מקלות, סוס ארוך ועוד ועוד. לא השתעממנו אף פעם. כמובן שהלכנו לחברים ולפעילויות חברתיות במועדון. טיילנו הרבה ברגל ויצאנו למחנות – קיץ.
 
כשהיינו ילדים לא היו לנו סבים וסבתות כמו לכם ,רב המשפחות נספו בשואת אירופה וכך נעזרו הורינו לעתים קרובות זה בזה כשנסעו למשל או היו חולים היינו עוברים לגור אצל חברינו או חברי ההורים. גם בית הכנסת היה קרוב ממש, הורי היו דתיים  והיו עוד כמה משפחות דתיות במושב. שם ההורים שלי : אסתר לבית נויבואר וראובן שינדלר זכרם לברכה.
 
משפחתי – האחים שלי
שרה הינדה  רוזנשטוק, חנה רות פרויליך ז"ל. שולה גפן, מיכה שמיר ז"ל ההורים שלי יחד עם אחי הגדולים עזבו את גרמניה ברגע האחרון ממש לאחר "ליל הבדולח" ולאחר ששבת אחת אספו את כל המשפחה ולקחו אותם לגבול פולין. שם הסתבר, שאיחרו את הרכבת האחרונה למחנות ואז שלחו אותם הביתה "והבטיחו" להם שיעלו אותם לרכבת הבאה. המשפחה שלי קיבלה באותו יום אישור עלייה לארץ ולארה"ב ומכיוון שהורי היו דתיים היה חשוב להם לעלות לארץ.
 
כשהייתי ילדה הייתה תקופת צנע בארץ ואנשים הסתפקו במועט והסתדרו עם מה שהיה וגם אלתרו הרבה ועדיין היו מרוצים בחלקם ושמחו, כולם היו פחות או יותר במצב דומה וזה כמובן עזר במיוחד שהעבר הנורא של השואה היה שחור כך שכל דבר התקבל בהבנה. אני זוכרת שקבלתי את בגדיהם של אחי הגדולים ממני בשנים רבות, וכמובן היו מזמנים אחרים וארץ אחרת… בגד חדש היה ממש נדיר כמו בספור גלגולו של מעיל/קדיה מולודובסקי. זכור לי שאפילו נעליים היו מעבירים מאחד לשני ובעת הצורך גוזרים את העקב ו/או את החלק הקדמי של הנעל כדי שיהיה מקום לאצבעות. וכמובן היו מתקנים כל דבר : גרביים, מכנסיים, חולצות ולפעמים היינו מקושטים "בטלאים". סבא אופה, אבא שלי עבד בלול, זכור לי שהייתי הולכת אתו ללול לבדוק שהכול בסדר שם, שלא נכנסה איזו חיה והתרנגולות שבעות וישנות. מאד הזדהיתי עם ספרה של פניה ברגשטיין/ "ויהי ערב".
 
לא היה דבר כזה שזורקים אוכל ומכל מאכל שלא אכלו ביום אחד אכלו למחרת או הכינו ממנו מאכל אחר, היו אוכלים רק ירקות ופירות העונה. מלון למשל כל אחד היה מקבל פרוסה אחת ולפתן סבתא הייתה מכינה… מקישואים, הייתה לנו מכולת קטנה ביישוב ושם קנינו מה שצריך הייתה גם סנדלרייה וספר שהיה מגיע פעם בחודש.   
 
תשע"ו

מילון

פתילייה
היא כירה ניידת הבנויה ממכל דלק נוזלי בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת.

ויהי ערב
ידוע גם כ"בשמי ערב כחולים") הוא עיבוד שירי בחרוזים לאגדת ילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן מתוך הסיפור "מה שראה הירח". את העיבוד כתבה הסופרת פניה ברגשטיין בשנת 1949 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ואייר חיים האוזמן, ובמרכזו ילדה שהלכה לומר "ליל מנוחה" לאפרוחים

ציטוטים

”לא היה דבר כזה שזורקים אוכל ומכל מאכל שלא אכלו ביום אחד אכלו למחרת“

הקשר הרב דורי