מאגר סיפורי מורשת

בין מלחמת העולם השנייה uימי המנדט הבריטי למלחמת העצמאות

שיח בין דורי: סבתא תמר מספרת לנכדתה עינת:

"נולדתי בירושלים בט"ו בשבט בתאריך 27.1.1938 להורים לאה ויוסף מנקר. הייתי הבת הבכורה במשפחה מבין שלוש בנות. באותה תקופה היה בארץ ישראל שלטון  המנדט הבריטי שהתחיל בשנת 1918 לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ונמשך עד לשנת 1948, כאשר קמה מדינת ישראל. הייתי תינוקת כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה אך תוצאותיה השפיעו על חיינו, כי ההורים שלי איבדו את רוב בני המשפחה שלהם בשואה.

אני זוכרת שלושה אירועים מתקופת המלחמה. בבניין שלנו לא היה חשמל ועששית נפט האירה את החדר בערב. האור החשוב ביותר בשבילי היה אור הירח והכוכבים שלאורם נרדמתי. ערב אחד אימא תלתה בד שחור על החלון ושאלתי אותה למה היא מסתירה לי את השמים ואת נוף הר הצופים שנראה מול החלון הגדול. התשובה הפתיעה אותי: "יש כעת מלחמה ואנשים רעים רוצים להרוס את הבתים שלנו. אם האווירונים יגיעו לכאן ויראו בלילה אורות מהחלונות, הם ידעו איפה כדאי לפגוע. אנחנו חכמים, מסתירים מהם את האור והם לא יוכלו למצוא אותנו."  מאז הוילון שנתלה כל ערב וכיסה את החלון נתן לי הרגשת בטחון שאני מוגנת מכל רע. באחד הימים אבא נפרד מאתנו ואמר לי שהוא נוסע לעבוד רחוק, בסוריה. פועלי בניין יצאו אז  לבנות מחנות צבא לבריטים מצפון לארץ ישראל, למקרה שהצבא הבריטי יצטרך לסגת בגלל התקדמות הצבא הגרמני למצרים. כאשר הגיע לחופשה ראשונה הוא היה מלא מרץ, שזוף, חזק, עם חיוכים והביא לי מתנה בקבוקון של בושם מלבנון (השמור אצלי עד היום).

הבושם שהביא לי אבי מלבנון

אחרי יומיים שוב נסע וחזר הביתה רזה, חולה ולא דיבר. זה היה אבא אחר. הוא שכב במיטה, פניו חיוורות רעד מקור ועליו היו הרבה שמיכות. פתאום נעשה אדום, היה לו חם, הוא הזיע וזרק את כל השמיכות על הרצפה. זה היה מוזר והפחיד אותי, אך אימא הסבירה לי: "אבא עבד ליד ביצות, ויתוש שעקץ אותו גרם לו להיות חולה במלריה – קדחת. הוא עבר התקפי קור וחום, קיבל תרופה ולאחר חודשים במיטה הבריא!  זיכרון נוסף מהמלחמה הוא חזרתו של דודי מהמלחמה, שבה היה חייל בצבא הבריטי, בבריגדה היהודית.

אני ובן דודי גרנו באותו בנין ובאותה קומה. שנינו לא זכרנו את אביו כי יצא למלחמה כשהיינו ילדים קטנים. כאשר הסתיימה מלחמת העולם השנייה, הוא התחיל לשלוח גלויות ומכתבים וידעתי שהוא יחזור בקרוב. באחד הימים הייתי בחוץ וראיתי אדם לא מוכר עם תרמיל צד נכנס לחדר המדרגות. אמרתי בלבי: "אולי זה הדוד שלי, אבא של אילן והוא בכלל לא מכיר אותי. ואולי זה לא הוא?". החלטתי לעלות אחריו בשקט.  הוא הגיע לקומה השלישית וראיתי שנכנס לדירתו. רצתי  לאימא ובהתרגשות סיפרתי לה שדוד שמואל חזר ואני רוצה ללכת אליו. היא הרגיעה אותי ואמרה: "נחכה בסבלנות ולא נפריע לו  להיפגש עם הדודה ובנה אילן". למחרת הוא נכנס לדירה שלנו והייתה זו התחלה של תקופה חדשה, כך בשבילי נגמרה המלחמה.

אני בילדותי

ימי המנדט הבריטי

בארץ הבריטים היו שנואים עלינו, בעיקר כי לא נתנו לפליטים יהודים לעלות באופן חופשי לארץ ישראל. חברי המחתרות (חברי ארגון ההגנה, הפלמ"ח, ארגון האצ"ל והלח"י) נלחמו בהם וקיוו שהם יעזבו את הארץ או שיאפשרו ליהודים עלייה חופשית. הם נלחמו בישוב היהודי שהתנגד לחוקים שלהם במעצרים ובחיפושים של נשק מוסתר של ארגוני המחתרות. כאשר היה "עוצר צבאי" אי אפשר היה לצאת מהבית, או לצאת מהשכונה ,שהייתה מוקפת בגדרות תיל. החיילים השנואים ביותר היו אלה עם הכומתות האדומות וקראנו להם "הכלניות". היו ימים שלא יכולתי להגיע לבית הספר, בשכונת מקור ברוך. בדרכי לבית הספר עברתי ליד "מחנה שנלר" שהיה בסיס בריטי גדול ובשער המרכזי שלו התנוסס דגל גדול של אנגליה. הסתכלתי על החיילים דוברי האנגלית ולא יכולתי  לדמיין שיבוא יום ויהיה שם מונף דגל ישראל.

זכור לי בוקר יום שבת אחד, בו היינו שקועים בשינה עמוקה. התעוררנו מדפיקות על הדלת ומצעקות של "הכלניות". לחדר התפרצו חיילים שצעקו באנגלית, הייתי משותקת מפחד ומחוסר הבנה – למה הם מפריעים לנו ביום שבת… הם הוציאו את אבא מהמיטה עם פיג'מה ולקחו אותו מהבית. עמדנו בשקט. הם הוציאו את כל הדברים מהארונות וחיפשו נשק, אבל לא מצאו ולכן עזבו, והשאירו אותנו המומות. אימא סידרה את הכל, אבל היינו מודאגות כי אבא לא חזר. עברו שעות מתוחות עד שנודע לנו שהגברים שנלקחו בבוקר נמצאים ליד בניין המשטרה הבריטית. העוצר הסתיים, אימא ארגנה אוכל ובגדים לאבא ויצאנו לחפש אותו. בשדה בקצה הרחוב כל הגברים הסתובבו בפיג'מות כשהם מוקפים בגדר תיל וחיילים אנגלים שמרו עליהם. צעקתי: "אבא!  אבא!". הוא שמע והתקרב אלינו. הוא היה במצב רוח טוב ואימא השליכה לעברו שקית אוכל ומעיל קל. הוא הרגיע אותנו וחזרנו הביתה. כאשר שקעה השמש  אבא חזר והייתי מאושרת.

בימים של עוצר ממושך לא יכולנו להגיע לבית הספר. ההורים התארגנו ונקבעה דירה בה תלמידי בית ספרי שגרו בשכונות המוקפות בגדר תיל יתאספו כדי ללמוד.  בעל הדירה – אביה של אחת התלמידות לימד אותנו.  היינו קבוצה קטנה של ילדים מגילאים שונים, אני הייתי הבוגרת בהם והיה לי משעמם, אבל זה היה ניסיון להעסיק את הילדים. במקרה אחר כאשר לא יכולתי להגיע לבית ספר בגלל עוצר על השכונה, הלכתי  לסניף של  "בית ספר בית חינוך" בשכונת הבוכרים. ביליתי שם ימים גרועים. אין לתאר את האומללות שלי. כולם הבינו שאני תלמידה זמנית, רק לתקופת העוצר ולכן אף מורה לא התייחס אלי ואף ילד לא דיבר איתי. הייתי מבודדת ושקופה והאשמתי בכל את האנגלים הרעים.

באחד ממצבי "המצב הצבאי" ניתקו הבריטים את שכונות  צפון ירושלים משאר העיר. הלכתי עם אימא לקניות בצרכניה שלנו בשכונת גאולה ונדהמתי לראות שהכביש חסום בתיל דוקרני ולא הייתה דרך לחצות את הכביש ולהגיע לחנות. חיכינו עד שמנשה, מנהל הצרכנייה, יצא ועמד לפני החנות. קראנו לו: "מנשה, מנשה!", הוא ראה אותנו ושאל את אימא: "מה את צריכה?" היא מסרה לו רשימת מצרכים. הוא נכנס לחנות, ארז חבילה ויצא איתה החוצה. אימא הכינה את עצמה לתפוס את החבילה, מנשה התכונן לזריקה מוצלחת, ואני התפללתי ששניהם יצליחו, כי אם זה נופל על גדרות התיל ידעתי שאף חייל בריטי לא יעזור. לשמחת כולנו התפילה שלי נענתה! היינו ילדים, ההורים היו עסוקים ובימים רגילים החיילים הבריטים לא הפריעו לנו ושיחקנו בחוץ. משחקי ילדותי נעזרו בדמיון ובטבע שסבב את בניין מגורי. משחקים בבית לא היו לי עד שיום אחד אימא הפתיעה אותי והגיעה הביתה עם ראש של בובה: "הפתעה! עוד מעט תהיה לך בובה יפה!". עקבתי בסקרנות אחרי אצבעותיה שתפרו והפכו חתיכות בד לגוף מושלם ובסוף התפירה והמילוי של הגוף חיברה את הראש. בובתי האהובה הייתה לבושה בשמלה דומה לשלי, שגם אותה תפרה אימא. כאשר מלאו לאחותי הצעירה ממני ארבע שנים, נוספה עגלת טיול ולבובה היו הרבה מאוד טיולים….

משחקי ילדות

גרתי ברחוב הצפוני בירושלים, רחוב שמואל הנביא, ומול ביתנו היו שדות עם סלעים ואבנים שהיו בשבילנו מגרש משחקים ענק. הסלעים שימשו למשחק ובעזרת הדמיון הפכנו אותם למכוניות, או לסירות, לחדרי מגורים, או לבטן של לוויתן שבלע אותנו…  כדי לשחק ב"חמש אבנים" חיפשנו ומצאנו חמש אבנים דומות בגודלן ובצורתן. ישבנו על הרצפה ושיחקנו לפי חוקים שדרשו ריכוז וזריזות. משחק זה היה קל יותר כאשר היו במקום אבנים 5 ג'קסים כפי שהיו לחברתי מרים. לימים היו ילדים שקנו חמש אבנים ממתכת.

חמש אבנים ממתכת

על יד הבית היה סלע גדול עליו אהבנו לטפס, ושם שיחקו הילדות ב"שכנות", כל אחת מצאה לעצמה פינה בסלע ויצרה מאבנים קטנות אוכל ועוגות. היה זה משחק "אימא ואבא" משוכלל שהתבסס על אימהות המקיימות יחסים של שכנות. כאשר הלכנו לבית הספר עברנו למשחקי חברה כמו תופסת, מחבואים, "אחת שתים שלוש דג מלוח"  וגם ב"ארץ" (קלאס). בקיץ סיימנו את משבצות המשחק באדמה, ועל המדרכה ציירנו את קוביות המשחק בעזרת אבן גיר. אהבתי במיוחד משחקי חבל. דילגתי לבד על דלגית בבית או בחוץ. קפצתי במקום או תוך ריצה קלה. במשחק חברתי של מספר משתתפים התאספנו על המדרכה. שתי ילדות היו "המגלגלות" – האוחזות בשני קצוות החבל – וילדה  אחת דילגה באמצע בעזרת שירים מיוחדים ששרנו כולנו. כאשר נגמר השיר היא יצאה ומיד אחריה נכנסה לדלג ילדה אחרת. היה גם דילוג בין שני חבלים המגולגלים על ידי שתי הידיים. המשחק משך ילדות רבות והיה תור ארוך של משתתפות. בחורף היו משחקי כדור טניס או גומי, שנזרקו על הקיר. בבית שיחקנו תחרות על מילים והיפוכן, מילים נרדפות והוצאת מילים מאותיות של מילה ארוכה, דוק או "מלחמה" – משחק זוגי של קלפים. מיום שלמדתי לקרוא, אהבתי הגדולה ביותר הייתה קריאת ספרים.

עברנו דירה  כאשר הייתי בכיתה ד' ונוף ילדותי השתנה. גרתי ברחוב עם כביש ומדרכות סלולות, ללא שטח פתוח. השתתפתי במשחקי הבנים והמשחק האהוב עלי היה "שוטרים וגנבים" שהתפרש על כמה רחובות קרובים והתמחיתי בטיפוס על גדרות. שם הצרות עם האנגלים התרבו!   גרנו בבית עם שתי קומות ודירתנו הייתה בקומה שנייה. מול הדירה נראה המבנה הצבאי  הקרוב של הבריטים – "בית הדגל" ועל הגג תמיד הסתובבו שומרים, חיילים חמושים בנשק. ראיתי באופן קבוע חייל בלונדיני שמסתכל עלינו. ידעתי לשאול באנגלית שאלה, והעזתי לקרוא "מה השם שלך?". לשמחתי ענה לי: "ג'וני". מאז, כשראיתי אותו משקיף על דירתנו קראתי: "ג'וני!" ונפנפתי  ביד לשלום, הוא ענה בהרמת יד, וחשבתי שאני תורמת ליחסים טובים עם הצבא הבריטי והרגשתי שהוא חבר שלי. זה לא עזר לנו. כאשר היה מתח בין הישוב היהודי לאנגלים, השומרים על הגג נהגו בלילה לירות כדורים על הדירה שלנו והקיר בחדר המגורים היה מנוקב כולו בחורים. ביום מתוח במיוחד, אבי אמר שכדאי שנלך לישון אצל חברים, כי ידע מראש שהם יהיו עצבניים בלילה. בבוקר חזרנו הביתה והיו סימני יריות. עלינו ועל מרפסת הכניסה לבית הפניתי את הראש לכיוון הגג, ג'וני עמד שם, הרים את הרובה וכיוון אותו אלי. לא הבנתי למה הוא רוצה לפגוע בי וקיבלתי כאב בטן חזק. מאז לא היה גבול לשנאה שלי לבריטים, ביום שראיתי את דגל ישראל מתנוסס על הגג במקום הדגל בריטי, התחילה תקופה חדשה. ביקשתי מאימא שתכין עוגה והלכתי לשער בית הדגל ומסרתי אותה עבור השומרים שלנו. הרגשתי גאווה ובטחון וידעתי שיותר לא נסבול מיריות ישירות לדירה שלנו.

1948: התקופה הכי משמעותית בחיי המדינה ובחיי

הייתי בכיתה ה' והפסקנו ללכת לבית הספר. פרצה מלחמת השחרור/העצמאות ובארץ התכוננו למלחמה. מרתפים ומקלטים לא היו, ולכן הפכו את דירות הקרקע למקלטים עבור כל השכנים. הילדים והגברים אספו עפר ומילאו שקיות מבד שתפרו האימהות. את שקי החול ערמו על אדן החלון עד שהיה אטום כולו וזה הגן מפני רסיסים של פגזים ומכדורים טועים. לילדים הייתה זו תקופה מעניינת והבילוי המשותף של ילדי הבית בדירה המוגנת נתן לנו בטחון ששום דבר רע לא יקרה לנו. המים בירושלים הגיעו מצינורות שהובילו את הנוזל היקר מראש העין. הערבים פוצצו את הצינורות, ומאז לא היה לנו מים לשתייה. העיר הייתה מוקפת בחיילים ערבים וירושלים הייתה במצור ללא מזון ומים. שיירות עם חיילים במכוניות משוריינות ניסו לפרוץ את המצור ולהגיע לעיר, רבים מהחיילים נפלו. אך אם הצליחו במשימה והגיעה לעיר שיירה קיבלנו מעט אוכל: המאפיות קיבלו קמח לאפיית לחם לתושבים הנצורים ואנו קיבלנו במקום חלב אבקת חלב, במקום חמאה ומרגרינה קופסת קוקוזין (שומן קוקוס) ובמקום ביצים – אבקת ביצים, אך לא היו פירות וירקות. כאשר צמח ירק החובזה (חלמית) בשדות, כל הילדים יצאו למלא סלים בירק הטרי. אימא הכינה לפעמים קציצות מחובזה אך זה קרה בתנאי שהייתה הפוגה ואפשר היה לצאת מהבית במשך יומיים שלושה. בהפוגות עמדו התושבים על המדרכה בתור למוכר המים, למוכר הנפט, וכל אחד קיבל מנה קטנה לפי פנקס תלושים. באחת ההפוגות שמעתי צלצול פעמון ויצאתי מהחצר לבדוק מי מצלצל. ראיתי אדם חבוש כובע ובידיו מזוודה קטנה. הילדים  עמדו מסביבו ושאלתי "למה אתה מצלצל בפעמון?" הוא ענה בשאלה: "האם אנחנו מתגעגעים לאכול ירקות? ענינו לו: "כמובן". הוא פתח את המזוודה הקטנה שהיו בה שקיות קטנות של זרעים ואמר לנו: "כל אחד יכול לגדל בבית שלו ירקות. תטמינו את הזרעים באדמה, תשקו את הזרעים, ותזכו לאכול ירקות." רצתי הביתה, קיבלתי כמה פרוטות וקניתי זרעי בצל, פטרוזיליה, שמיר ועגבנית במבצע "מגן דוד ירוק".

אבא בא ליום חופשה מתפקידו בצבא, הוריד מעלית הגג ארגזי עץ ומילא אותם באדמה, זרעתי את הזרעים. השקיתי אותם עם כפית מים. אימא נתנה לי רשות להשתמש בכוס מים אחת. עקבתי בשמחה אחרי כל נבט שצמח. הילדים בחצר תכננו להכין סלט ירקות גדול לארוחה משותפת. ההפוגה נגמרה, ההפגזות לא פסקו ונאסר עלינו לצאת מהדירה. ישבנו בשקט ופיצוצים נשמעו מכול הכיוונים. פתאום נשמע קול פיצוץ קרוב מאוד ודירת המקלט התמלאה בריח נורא. נפחדים ישבנו בשקט. אחרי כמה דקות אימא יצאה וחזרה בלי להגיד מילה. כאשר הגיעה ההפוגה הבאה עליתי הביתה ונדהמתי לראות בתקרת החדר חור גדול שדרכו נראו השמים. יצאתי למרפסת כדי לבדוק את מצב הירקות ונדהמתי שהם נעלמו. לא מצאתי ירקות. לא מצאתי נבטים. לא מצאתי אדמה ולא ארגזים. שאלתי בכאב: "לאן נעלמו הארגזים עם הירקות?" אימא ענתה: "הארגזים שלך הצילו את הבית שלנו משריפה. פגז תבערה נפל על הגג, נכנס לדירה שלנו ופרצה שריפה. מכבי האש הגיעו ,עלו לעליית הגג והשתמשו באדמה כדי לחנוק את האש." הבנתי אך הצטערתי שלא זכיתי לגדל ירקות. מאז, אני אוהבת לאכול סלט ירקות.

עברו הרבה שנים, היינו בארצות הברית וקיבלתי מכתב מגיסתי שרה, מורה בבית ספר בכפר ויתקין. היא סיפרה את הסיפור שלי "מגן דוד ירוק" לקראת יום העצמאות. תלמיד הכיתה ביקר את סבתו בירושלים וסיפר לה את הסיפור. הסבתא התרגשה ואמרה לו ש"האיש עם המזוודה" הוא הסבא שלו וכתבה מכתב לכיתה. המכתב נשלח אלי. על פי העובדות, הכל התחיל ביום הפגזה קשה ברחוב שלנו. אותה סבתא  גרה בדירה בקומת קרקע ששימשה לשכנים כמקלט. פתאום איש מבוהל פתח את הדלת ונכנס. הוא ביקש מקלט עד שההפגזה תיפסק. התפתחה שיחה בינו לבין הסבא. בעל הבית שאל: "איפה אתה גר?" ונענה: "ממול הבית שלכם בקומה שנייה." שאל בעל הבית: "האם אתה בעל הדירה שיש בה גג עם הרבה עציצים?", "כן" ענה האורח,  אני אגרונום ומגדל לעצמי על הגג פירות וירקות. בעל הבית התלהב והציע לו: "בירושלים אין ירקות וכולם יכולים כמוך לגדל ירקות בפחים, עציצים, ארגזים וקופסאות". האגרונום שאל אותו: "במה אתה עובד?" ונענה: "אני עובד במגן דוד אדום". האגרונום סיכם: "נארגן מבצע מגן דוד כי אתה בעל הרעיון ונוסיף את המילה "ירוק".אני אדאג לזרעים, את מה שאמצא ונחלק אותם לתושבים. כך נולד מבצע "מגן דוד ירוק." ברחוב שלנו ועוד ילדים שזכו להשתתף בו נהנו בתקופת המצור לאכול קצת ירקות.

מפקד התושבים הראשון

לקראת סוף מלחמת העצמאות הוחלט לערוך מפקד תושבים ראשון של תושבי ישראל כדי לדעת כמה תושבים יש בארץ ופרטים כמו: שם, אזרחות, ארץ מוצא, שפת הדיבור, ידיעת קריאה וכתיבה, מקצוע, מצב משפחתי ועוד. כל התושבים התבקשו באותו יום לא לצאת מהבית .זה היה "עוצר מרצון" וכאשר יצאתי למרפסת ראיתי שהרחוב ריק מאדם ונהניתי, כי כולם עשו זאת מרצון לעומת העוצר הצבאי השנוא מימי המנדט הבריטי. פוקדים מתנדבים עזרו למבצעי המפקד ועברו עם פנקסים גדולים מבית לבית. אבי היה אחד הפוקדים. גרנו במרכז ירושלים וזכינו לקבל מספר זהות בן ארבע ספרות. מספר חודשים אחרי המפקד המוצלח החלו לחלק לתושבים תעודות זהות ישראליות.

המשפחה שלי

המשפחה שלנו קמה בזכות פגישה נחמדה ומקרית, ביני – מורה חיילת מירושלים – ואריה, חקלאי מכפר ויתקין וסטודנט באוניברסיטה של תל אביב. חברתי לדירה בבית שמש, בה היינו מורות לילדי עולים, הזמינה אותי לבקרה בכפר. לא היו אז טלפונים וכדי לברר על בילוי חברתי בערב שבת הלכנו שתינו למרכז הכפר. הרחוב היה ריק עד שעבר שם מושבניק וצעיר, אריה, שסיפר לה שעומד להיות ערב נחמד עם קומזיץ ליד שפך הנחל לים בשעה תשע. הוא חייך, הסתכל עלי ושאל: "למה את לא מכירה לי את החברה הנחמדה שלך?". לחצנו ידיים, חייכנו זה אל זו ובאותה שבת בילינו יחד כל רגע פנוי. במוצאי שבת אריה הצהיר ואמר: "את תהיי אשתי!" וכך היה. נישאנו כעבור חצי שנה. אריה היה סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בבוקר לימד היסטוריה בתיכון רופין בעמק חפר והיה מורה אהוב ונערץ על תלמידיו. בערב לימד  באוניברסיטה וקיבל תואר דוקטור.

אני ובעלי אריה ז"ל

במשך השנים הגיע לדרגה הבכירה ביותר – "פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של עם ישראל". הוא כתב ספרים ומאמרים רבים, היה חוקר חשוב של תקופת הבית השני וזכה בתואר: "חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל". אני הייתי מורה, אימא ,הקמתי וניהלתי ספריה פעילה במסגרת שיקום שכונות, כתבתי סיפורים לילדים ,למדתי ועסקתי באמנות – ציור והדפס בארץ ובארה"ב. בשנות שבתון אריה התעמק במחקריו ואני ניצלתי את הזמן כדי ללמוד אמנות ופעלתי בהתנדבות בקהילה.

באחת השנים למדתי באקדמיה לאמנות בעיר סינסינטי. כמקובל התבקשתי לדבר על ציור שהכנתי. סיפרתי לכיתה שציירתי בעקבות קריאת הספר "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן, בן לניצולי שואה. תלמיד בן 27 שאל: "למה את מתכוונת במילה 'הולוקוסט' (שואה באנגלית)?" שאלתי את תלמידי הכיתה: "מי מכיר את המושג שואה?" ואין תגובה. "מי יודע על מלחמת העולם השנייה והנאצים?", "מי יודע מה זה גטו, מחנה השמדה?", "מי שמע ששישה מיליון יהודים הושמדו?". אף אחד לא ידע, לא שמע ולא למד. את השם "היטלר" כולם שמעו אבל כבר לא שאלתי מה הם יודעים עליו. בחורה חביבה בת עשרים שאלה: "מה את מתרגשת, מה לך וליהודים? הרי את מישראל!". הבהרתי להם שישראל היא מדינת היהודים. הסטודנטיות הנחמדות התלחשו וחייכו חיוך רע. מאז נעשיתי שקופה והן התעלמו ממני. כך (ולא בפעם האחרונה) הרגשתי טעם של אנטישמיות, שהיא שנאה ליהודים כתוצאה מדעות קדומות. כך גם למדתי על עובדה עצובה: שלא מלמדים את נושא השואה ויש בורות אצל בני הדורות שנולדו אחרי המלחמה. לראשונה הבנתי רגשית ואישית שמקומי רק בישראל הציונית והדמוקרטית – כי זה הבית היחידי שלנו – של עם ישראל בארץ ישראל.

שלוש הבנות שלנו הביאו לנו אושר ושמחה. הן למדו, בגרו, נישאו ונולדו גם נכדים. החיים היו טובים, מלאי תוכן ועניין, עד לאותו יום שבו השתנה  הכל , כי הבת הבכורה שלי חלתה בסרטן השד. אורנה (הבת הבכורה שלנו) הייתה חכמה, מצחיקה, חברותית ומוכשרת. כחיילת שירתה כשדרנית בגלי צה"ל, בגיל 22 נישאה והחלה לשדר בקול ישראל כאורנה יקיר. היא כתבה שני ספרי ילדים יפים, טובים ומרגשים "העולם שבקצה החוט" ו "כך נרקם סיפור אהבה". בנוסף, כתבה מחזה בשם "גילי" שהוצג במסגרת תחרות התאטרונטו וזכה במקום הראשון!המחזה הוצג לקהל הרחב ב"תאטרון הבימה" ולמחרת החלה לקבל כימותרפיה כדי להילחם במחלה הקשה. בימים טובים, נסעה  לתחנת השידור של קול ישראל. בימים קשים שידרה מהבית ואפילו מבית החולים. התכנית האחרונה שלה הייתה לכבוד חג המימונה  בשנת 2008 וחודש מאוחר יותר, אחרי שלוש שנות מאבק, כגיבורה, המחלה ניצחה אותה והיא נפטרה. אבל כבד ירד עלינו. ספרו האחרון של אריה היה "הורדוס, מלך רודף ונרדף" שזכה ב"פרס בהט" של אוניברסיטת חיפה על "ספר העיון הטוב ביותר של השנה". הוא עסק כעשר שנים במחקר היסטורי על הורדוס ולאחר שסיים את כתיבת הספר, צירף אליו פסיכיאטר כדי לדייק מקצועית בניסוח ההגדרות והתופעות הנפשיות של המלך. שלוש שנים אחרי מותה של אורנה ז"ל נפטר גם אריה ז"ל ממחלת הסרטן.

לאור הזיכרונות אנו ממשיכים בחיי משפחה מאוחדת, אוהבת, מחבקת, עליזה ופעלתנית. כיום יש לי שבעה נכדים חכמים, מתוקים, טובים ויפים. אני סבתא פעילה, חברה ותיקה בעמותת אמנים, משתתפת בתערוכות, חברת ועד ודוברת העמותה. בנוסף אני מתנדבת במוזיאון לתולדות העיר ועוסקת בתיעוד ומחקר, ואחראית על טיפול בספרי המוזיאון.  בזמן שנותר אני מבלה שעות בכתיבה, קריאה, מפגשים חברתיים. נוצרת את העבר, מעריכה את היש ואוהבת את חיי.

הזוית האישית

סבתא תמר: המפגש הבין דורי חשוב מכמה היבטים: 1. הפגישה השבועית ביני הסבתא לנכדתי, חיזקה את הקשר בינינו. 2. למדתי על בית הספר בו היא לומדת וזה שימח אותי. התרשמתי מהאווירה הנעימה בהפסקה בחצר בית הספר, יצרתי קשר עם חברותיה, פגשתי מורות אכפתיות ואני יודעת כעת בביטחון שהיא מקבלת חינוך יסודי ערכי וממוקד מטרה. 3. השיח הבין דורי העלה בי זיכרונות ונכדתי למדה עלי ועל המשפחה עובדות שישפיעו על עיצוב השקפת עולמה והערכה לדורות שקדמו לה. 4. רבים בארץ מקבלים דברים כמובן מאליו, בלי מודעות לעובדה שהמדינה שלנו צעירה ונולדה בעקבות סבל, צער, גלות ומלחמה. אם עדות של זיכרון אחד תעורר מחשבה, תוסיף ידע ותגרום גם לשינוי יחס בעקבות עובדה – דייני. 5. אני מודה לליאת שדה, מורה בבית הספר, שהדריכה, כיוונה, התרגשה, והתעניינה בזיכרונות של סבתא בנועם הליכות, סבלנות ולבביות. 6. אחרונה חביבה היא נכדתי עינת שגרמה לי נחת ביכולות שלה, ברצינות לשאול, לכתוב ולסכם ולהיות אסרטיבית בצורה מאופקת. תודה לבית התפוצות על הרעיון, לבית הספר על הביצוע! תרומה צנועה היא, לספר על העבר למען העתיד, כדי שכל אזרח ידע להעריך ולשמור על מדינת ישראל כדמוקרטיה בטוחה שוחרת צדק.