מאגר סיפורי מורשת

שמי רעיה, נולדתי במושב רשפון לפני 64 שנים, בת בכורה ונכדה בכורה. להורי היה משק חקלאי :רפת, לול, פרדס, וגן ירק לגידולים חקלאיים. גרנו על יד סבא יוסף וסבתא ציפורה, שאהבו אותי ופינקו מאוד כי הייתי נכדתם הבכורה. סבי יוסף היה חזן בבית הכנסת ובזכותו נחשפתי לאהבת השירה והמוזיקה. היו לו פטיפון ותקליטים והייתי יושבת איתו ומקשיבה לשירי חזנות, שירים ישראלים ושירים ביידיש. כשהייתי בת 12 סבא קנה לי את הגיטרה הראשונה ושלח אותי ללמוד גיטרה בנתניה. נסעתי כל שבוע באוטובוס לשיעור גיטרה וזה לקח לי חצי יום: נסיעה באוטובוס, הליכה ברגל של חצי שעה עד הקונסרבטוריון, שיעור גיטרה של חצי שעה וחזרה הביתה באותה דרך. חשוב לזכור שבימים ההם לחכות לאוטובוס היה לוקח לעיתים שעה ויותר. היום החוגים קרובים לבית ואימא ואבא מסיעים ומחזירים, אבל כל יציאה מהמושב הייתה אז רק בתחבורה ציבורית. בגלל שידעתי שעלות שיעור גיטרה ונסיעה באוטובוס היה ענין מאוד יקר לא הרשתי לעצמי להתפנק בגלידה או כל דבר אחר, למרות שלפעמים הייתי ממש רעבה או צמאה, כי ידעתי להעריך את המאמץ של הורי וסבי ואת ערך הכסף. ראיתי כמה קשה הם עובדים בשדות ובמשק, בקיץ ובחורף, בימי גשם וסערה או בחמסין כבד. במשך שלוש שנים נסעתי לנתניה לשיעורי גיטרה. אהבתי מאוד את הגיטרה והתחלתי לשיר וללוות את עצמי בגיטרה. לאט לאט הצטרפו גם אחיותיי יפה וורד אלי לשירה והפכנו להיות "האחיות המזמרות". היינו מבלות שעות בשירה ונגינה משותפת, ועד היום אנחנו יכולות לחזור ולשיר את אותם שירים ולזכור את כל המילים.

במקביל לשנים אלו ,למדתי בבית הספר נגינת חליל ושרתי במקהלה. כבר מגיל שמונה עמדתי על בימה בהצגות מוזיקליות בהדרכתו של המורה למוזיקה בבית הספר היסודי בו למדתי, "כפר שמריהו-רשפון", ושמו אפרים מרכוס. בדיעבד, הבנתי ש׳נפלתי בידיו׳ של אחד המורים הטובים בארץ. בזכותו למדתי לשיר נכון, לעמוד על במה ללא פחד קהל ובעיקר לאהוב את תחום המוזיקה על כל גווניה. כשבגרתי היו לי כלים ואהבה גדולה לעסוק במוזיקה ותמיד מצאתי זמן להתפנות לאהבה הגדולה שלי – מוזיקה. השירה והנגינה מילאו את חיי שמחה, הנאה וסיפוק גדול. כשנולדו ילדי ונכדיי הגיטרה והשירה המשיכו להיות חלק משמח בחיינו. שרתי להם, ניגנתי להם וחשפתי אותם לצלילים ולשירים. כתינוקות הם היו פורטים על הגיטרה ומשמיעים צלילים ראשונים וכך גם עם שירי ילדות ראשונים, ובכלל

העלייה לארץ

ובחזרה לסבא יוסף וסבתא ציפורה. הם עלו לארץ מפולין בשנת 1924 כי חיפשו מקום בטוח לחיות בו. סבא סלל כבישים באזור הרצליה וכשהכיר את סבתא ,עלו להתיישב במושב רשפון בשנת 1936. הם היו בין שלושים המשפחות הראשונות שהקימו את המושב. אבא שלי פנחס, היה בן 7 בזמן העלייה על הקרקע. הוא מספר: "הגענו בלי כלום כמעט, היה לנו מיטה, ארון וכמה כלי מטבח". הם קיבלו בית קטן של שני חדרים, מטבחון ושירותים שהיו בחוץ! סבא יוסף קנה בחמש לירות של פעם (זה בערך כמו 500 ש״ח כיום) פרה ערביה שאוכלת צמחי בר ומסתובבת בטבע כדי שלא יעלה כסף להחזיקה. היא הייתה פרה די שדופה. מהחלב שלה הכינה סבתא ציפורה גבינה ומהביצים של התרנגולות שקנו הצליחו להאכיל את המשפחה שמנתה ארבע נפשות: סבא יוסף, סבתא ציפורה, אבא שלי פנחס ואחיו אברהם. סבתא ציפורה שהיתה אישה מאוד חרוצה  טיפחה גן ירק קטן שבו גידלה חצילים, צנון, גזר וכרוב ומהם היתה מבשלת מעדנים.

סבתא רעיה בזרועות אמה

קרוב לבית של סבא שלי חיה "חמולה" (משפחה ערבית מורחבת) שהיו להם אדמות בסביבה והם  גם עבדו בחקלאות. יחסי השכנות עם הערבים היו טובים. הם היו מוכרים וקונים אחד מהשני תוצרת שחסרה להם ועזרו אחד לשני. שנת 1936 ידועה כשנה של פרעות, כאשר הערבים פורעים ביישוב היהודי כדי לשבש את החיים של היהודים בארץ. הם שרפו שדות, עקרו עצי פרי, רגמו באבנים עוברי אורח וגם רצחו אנשים חפים מפשע. אך למזלו של סבא שלי לא היו עניינים חמורים כאלה ביניהם לבין החמולה בשכנותם.

אבא  שלי ואחיו למדו בהרצליה, הם היו נוסעים כל יום באוטובוס ישן של אגד שהיה אמצעי התחבורה היחידי שעבר במושב ואסף את התלמידים בבוקר ומוריד בצהריים . עלות נסיעה הייתה כ- 5 מיל… זה כחצי שקל. פעם לאבי  היה חסר מיל אחד ולא נתנו לו לעלות על האוטובוס.. – יש עוד סיפורים רבים, אבל זהו סיפורי לעכשיו.

הזוית האישית

סבתא רעיה: אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לספר לך את סיפור המשפחה והרגשתי שהתכנית הזו חיזקה את החיבור בנינו.

הנכד הלל: נהניתי מאוד מהמפגשים של הקשר הרב דורי, למדתי להכיר מקרוב את סיפור ילדותה של סבתי וגם אותה עצמה.