מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1947 מנחם היה בגיל 14 היה זה ערב החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

ערב ההחלטה היה במצב פוליטי מתוח בארץ ומנחם משפחתו וחבריו חשו בעוינות חיצונית ערבית. האום החליט על הקמת מדינה יהודית וברחובות שרו ורקדו. למחרת בבוקר היו ההרוגים הראשונים, נוסעים שנסעו מנתניה לכיוון ירושלים (דרך ג'נין). כשבצפת נקראו לכוננות מיוחדת, הנוער וביניהם מנחם התחילו בעבודות הביצורים, החברים של מנחם יחד איתו עבדו בחריכת הכבישים, יצירת חריצים בדרך ועשיית בורות לאורך הכביש על מנת להקשות על הערבים בכיבוש צפת, עד שנער בן שמונה עשרה צפתי, ירד לשוק לאסוף את בגדיו מגיהוץ ולא חזר אחרי שעות ואז התחילה המהומה של היהודים בצפת. הבוגרים התפזרו בערב לעמדות הגנה, והנוער היה מחליף אותם בשעות היום כדי שינוחו, לא עבר יום שלא ירו והתקיפו אותם. היו מקרים שכמעט פרצו לאזור היהודי אבל בגלל נחישות, המבוגרים הדפו את ההתקפות.

צפת הייתה במצוקה אי אפשר היה להביא מים. (באותם הימים לא היו מים בברזים) למזלם ליד ביתם היה מין בור, שממנו שאבו מים לשתייה, שלחו את מנחם לבאר להביא דלי מים, השובב בדרך לבאר נפל וסובב את פרק כף היד שלו, צווח מכאבים. מישהו מהמשפחה שמע את מנחם והלך להזעיק את ה- ווטרינר הערבי שמטפל בכבשים, הווטרינר לקח קנה סוף, מלח, קמח ומים ויצר סוג של גבס מאולתר כמו שהיו שמים לכבשים כאשר היו נפצעים וכך עברו להם חודשיים עד שהיד הבריאה.