מאגר סיפורי מורשת

סבתא אילנה נולדה בשנת 1943 בבגדד עיר הבירה של עירק.

אבי אהרון היה סוחר והייתה לו חנות בשוק בבגדד. אימי, שמחה, הייתה מורה למלאכה ועברית בבית ספר אליאנס. אמי עבדה בהוראה עד לנישואיה, כשם שהיה נהוג בקרב היהודים בבגדד.

משפחתי גרה בבית גדול שכלל עשרה חדרים וחצר מרכזית בקומה הראשונה. לאימי הייתה עוזרת שעזרה בטיפול ילדיה, בבישול וביתר עבודות הבית. משפחתי חיה ברווחה כלכלית וכן חוותה חיי קהילה עשירים.

ההורים שלי

מסיפורים ששמעתי מהורי, לעיתים היו פרעות שהערבים יזמו כדי להציק ליהודים. זכור לי במיוחד סיפור על פרעות שהתחוללו ב- 1939 שהערבים הרגו יהודים והתנפלו על בתים: שדדו ורצחו יהודים. הורי סיפרו שהמשפחה הסתתרה בבית, נעלה את כל הדלתות והחלונות, וכשנשמעו דפיקות חזקות על דלת הבית כולם רעדו מפחד, ולמזלם הפורעים לא הצליחו לפרוץ את הדלת.

זכורות לי תקופות רגועות. למשל, בשבתות הייתי מתלווה לאבי לבילוי חברתי על גדות נהר הפרת.

לקראת הקמתה של מדינת ישראל גבר המתח בין הערבים ליהודים בעירק בעידוד השלטונות. משפחתי נהגה בלילות לשמוע חדשות ברדיו ולהתעדכן בנעשה בארץ ישראל.

משפחתי בבגדד, אילנה השניה מצד שמאל

בעידוד התנועה הציונית בבגדד החליטו הורי לעלות לארץ ישראל וחיכו להזדמנות מתאימה.

לאחר קום המדינה החליטה המשפחה לעלות למדינת ישראל, בשנת 1951.

זכור לי שהמשפחה הצליחה למכור חלק מרכושה לפני העלייה לארץ. לפי הוראות השלטונות בעירק אסור היה ליהודים לקחת איתם יותר ממזוודה אחת ואיסור מוחלט לקחת כסף או חפצי ערך. בשדה התעופה נערך חיפוש הן על הגוף והן במזוודות והשוטרים לקחו מה שניראה להם מתוך המזוודות.

הייתי בת שמונה כשעלינו לארץ. אני זוכרת את הטיסה כלא נעימה. כשהגענו למדינת ישראל -לשער העלייה, קיבלו אותנו נציגי הסוכנות, אשר ערכו רישומים ובדיקות ושלחו אותנו למחנה אוהלים שהוקם במקום.

לאחר חודש בשער העלייה נשלחנו להתגורר בפחונים (צריפים) בהר-טוב (בית שמש היום).

התחלתי ללמוד יחד עם אחי בבית ספר ושובצתי בכיתה א', בתחילה למדנו את השפה (אף אחד מהילדים לא ידע לדבר עברית). גדלתי ולמדתי בבית שמש עד כיתה י'. לאחר מכן המשכתי את לימודי בכיתות יא' ו יב' בבית ספר תיכון בבית הכרם בירושלים.

הכרתי את מאיר כשעבד כמדריך בתנועת הנוער העובד והלומד בבית שמש. הייתי בכיתה יא', ועבדתי יחד איתו בהדרכה במקביל ללימודיי.

נישאנו בשנת 1963 בירושלים, וגרנו בבית שמש, שם עבדנו שנינו בבית ספר יסודי במקום. שם גם נולד בננו גרי ב-1966 (שמו ניתן לו על שם אחיו של מאיר שנהרג בסיום קורס קצינים).

עבדנו כחמש שנים בירושלים ולאחר מכן ב-1969 עברנו לכפר הנוער בן שמן.

עם השנים המשפחה גדלה ונולד לנו בן נוסף בשם ירון (1969) ובת בשם אילה (1975).

בכפר הנוער בן שמן מאיר ואנו עבדנו במשך שנים רבות בחברת הילדים והנוער בפנימייה, בבית הספר היסודי והתיכון. מאיר היה מנהל בית הספר במשך 20 שנה ואני עבדתי כמורה מחנכת ויועצת. נהננו מאוד לעבוד במקום והיה לנו הרבה סיפוק. הילדים גדלו שם ולמדו בבית הספר היסודי, גרי וירון למדו גם בבית הספר התיכון במקום ואילה המשיכה את לימודיה בתיכון "רמלה לוד".

גרנו בכפר עד שנת 2000 ולאחר מכן עברנו להתגורר בשוהם. במהלך השנים מאיר ואני למדנו באוניברסיטה תואר ראשון ושני בחינוך בייעוץ ובהיסטוריה. מאיר אהב מאוד ללמוד והתעניין בתחומים מגוונים. הוא למד גם באופן עצמאי בקורסים של האוניברסיטה הפתוחה ובמכון שכטר בירושלים.

גם אני למדתי והשתלמתי במשך השנים בקורסים מקצועיים ולימודי העשרה. עד היום אני לומדת בין השאר במכון אבשלום נושאים מעניינים ומטיילת הרבה ברחבי הארץ והעולם. אני אוהבת ספורט, שחייה, אומנות, תיאטרון וסרטים.

שלושה דורות- אמי, אני וסבתי

הנכד גלעד על התהליך המשותף שלו עם סבתא בתכנית הקשר הרב דורי: "נהניתי מאוד לעבוד עם סבתי על העבודה ומאוד נהניתי ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית ועל חייהם של סבי סבתי ואבי כילד וגם נהניתי ללמד את סבתי את מיומנויות המחשב."

הסבתא אילנה על התהליך המשותף שלה עם הנכד בתכנית הקשר הרב דורי: "נהניתי מאוד לעבוד עם גלעד נכדי על ההיסטוריה המשפחתית. גיליתי בעצמי אירועים ומקומות חדשים מהעבר. גם גלעד התוודע לאירועים המשפחתיים שהיו חדשים עבורו. התכנית תורמת מעבר למידע, היא מחזקת את הקשר בין הסבתא והנכד. העבודה המשותפת מעשירה ומהנה. למדתי גם טכניקות חדשות במחשב והומחש לי עד כמה הדור הצעיר שולט ומיומן בעבודה במחשב. גיליתי שאני יכולה ללמוד הרבה מגלעד ואני מתכוונת לנצל הזדמנות זו. חשוב להמשיך את התכנית הזו שגם ילדים סבים וסבתות נוספים יחוו את החוויה הזו."

מצגת של סבתא אילנה והנכד גלעד