מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ביזד היו לנו רק נעלי בד

הכותל אז
החיים בבי"ס ביזד באירן
הסתפקו במועט, חיו בצניעות ובאמונה גדולה

שמי זהבה אליאב, נולדתי באירן בעיר יזד.
 
התלמידים היו מאוד עניים, היו באים לבית ספר בנעלי בד, סוודרים לא היו לאף אחד. ואז באו מה"ג'וינט" שרצו לעזור לתלמידים, צילמו אותם וראו שהם שאין להם נעליים מעור, מדדו להם את הרגליים והביאו להם נעליים מעור. את התמונה לקחו לארצות הברית וככה תמכו בתלמידים היהודים בעיר יזד שבאירן. התלמידים שמחו מאד שיש להם נעלי עור סוף סוף.
 
למרות המצב הכלכלי הקשה היתה שמחת חיים, כל המשפחות היו ברוכות ילדים, הסתפקו במועט, חיו בצניעות ובאמונה גדולה. כולם ציפו ליום שיעלו לארץ ולימדו אותנו לשיר בעברית וקצת לדבר בעברית. ההורים ידעו להתפלל ולכן דיברו והכירו את השפה וכשקמה המדינה כולם רצו לעלות לארץ אבל לא לכולם היתה האפשרות.
 
בשנות החמישים היתה עלייה המונית. מי שלא היה לו כסף היה צריך להמתין שנים בטהרן בתנאים לא אנושיים, גרו בבית קברות שלוש-ארבע שנים עד שעלו לארץ.
 
בעלי היה ארבע שנים במחנה בטהרן עד שעלה לארץ, ולקחו אותם למעברה בקסטל. אנחנו עלינו בשנת 1950 לארץ, ישר לשער עליה ואחרי חודש לצריפים בפרדס חנה, ושם נשארנו שלושה חודשים. אחר כך עברנו לירושלים. אבי הצליח לקנות דירה, הוא מכר 5 שטיחים שהביא מפרס ובמחיר זה קנה דירת 3 חדרים. הפרנסה היתה קשה לאבא, כי הוא היה רגיל לעבוד בבניין ולא בקרן קיימת. אמי יצאה לעזור והתחילה לעבוד בכדי לפרנס 10 ילדים.
 

תמונה 1
 
תשע"ו

מילון

יזד
עיר באירן

ג'וינט
ארגון אמריקאי שעזר לעניי יזד ונתן להם נעליים.

קרן קיימת
ארגון להקמת יערות בארץ ישראל

ציטוטים

”היתה חשיבות גדולה לעלות לארץ למרות המצב הכלכלי הקשה“

הקשר הרב דורי