מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ביוגרפיה+

ריקי והבנות אשר עבדו יחד בתוכנית
שלושה דורות: סבתא, אמא ואני
החיים במכמורת

אני רבקה (על שם סבתי רבקה  מצד אבי). נולדתי  בשנת 1949 במושב  מכמורת, (כפר דייגים) להוריי – לאה ומשה הוכשטט (ניצולי שואה). דאז בישוב גרו כ-12 משפחות. הרוב התפרנסו מדייג.

במכמורת היה בעיקר חול וחול וים רחב ידיים, הבית שלנו היה למעשה צריף.

אמי סיפרה לי כי מצאה עכברוש במיטה שלי בהיותי תינוקת בת מספר חודשים.

אבא שלי בנה במחסן סוס מעץ ואתו שיחקנו.

תמונה 1
סוס מעץ שאבי בנה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבי התפרנס מעבודה בדייג. לאחר כשנה עברנו לבית בודד בחצר ענקית, כ-2 דונם גודלה. בחצר שתלו עצי תות ועצי רימונים. לאחר כשנה ורבע  נולדה אחותי מיכל הקרויה על שם סבא מיכאל.

הלכנו לגן במכמורת. אין לי זיכרונות כל כך מהגן, אני זוכרת רק נדנדה בחצר הגן וכמה עצי אקליפטוס.

נוף ילדותי זכור לי – עצי אקליפטוס, חולות וים.

בחצר הבית אכלנו רימונים. אהבתי לטפס על העצים ולאכול תותים ואמי היתה מושיבה אותנו על מדרגות המרפסת עם גופיות לאכול תותים טעימים, שהשאירו כתמים על הבגדים.

הלכנו הרבה לים. חוף הים במכמורת טבוע בזיכרוני: סלעים, ים נקי ומרחבים אדירים.

היינו מטיילים בגבעות של מכמורת, המון רקפות פרחו בחורף. היו גם עצי איזדרכת בחצרות של השכנים והיינו משחקים עם הפרי הירוק שלהם.

אבי היה יוצא לדייג עם ספינה של חברת יונה ובעזרת רשת הדייגים דגו דגים. זאת היתה פרנסתו.

הספינה הייתה מגיעה לנמל הקישון ואבי היה מגיע בקטנוע מהקישון למכמורת, הביתה.

אכלנו הרבה דגים, לא ידענו כמה זה בריא. עופות נחשבו אז כמעדן יקר.

תמונה 2

בגיל 6 הלכתי לכיתה א'. במכמורת באותה תקופה היו רק 2  כיתות – א' וב', ובכל כיתה למדו כ-12 תלמידים בלבד.

בחורף פרחו כלניות ורקפות. אני זוכרת שטיילנו בגבעות וחזרנו הביתה עם נעלים מלאות בחול.

עם השנים, כשגדלנו, אמי עבדה בבית ספר לדייג. כיום נקרא המקום "בית הספר לקציני ים במכמורת".

כדי לנסוע לכפר ויתקין נסענו על גשר אלכסנדר, שעבר מעל נחל אלכסנדר.

עם הזמן הוריי רכשו מקרר והיה מגיע רכב עם בלוקים של קרח "מוכר קרח". אמי הייתה שמה אותו בתוך המקרר.

בהיותי בת 7 סבתי רגינה אורנשטיין מצד אמי עלתה ארצה, היא הגיעה מברה"מ, היום אוקראינה. היא הגיעה עם בנה אריה אורנשטיין כשהוא בן 8.5 שנים.

הם גרו אתנו  בבית במכמורת. אריה דודי הלך איתי לבית הספר ולמד עברית. אני קלטתי רוסית ממנו ומסבתי.

כיום אני זוכרת מספר מילים בלבד.

תמונה 3

 

עם השנים אבי רכש ספינת דייג ושמה "קדש". הספינה הייתה מגיעה לנמל הקישון.

כשהייתי בת 9 הוריי החליטו לעזוב את מושב מכמורת ועברנו לקריית חיים. סבתי ודודי אריה עברו לקריית מוצקין.

בקריית חיים למדתי בבית הספר "נתיבים" יחד עם אחותי.

אבי המשיך לעסוק בדייג ואמי עבדה בגן ילדים.

לאחר מספר שנים עברנו לקריית מוצקין. רכשתי חברים חדשים, למדתי בבית ספר "ויצמן" בכיתה ז'. הלכתי לתנועת הנוער "העובד והלומד". בימי שישי היו לנו מפגש בתנועה ובשבת פעולות וגם אש לילה לפעמים.

בערב היינו הולכים לאכול פלאפל אצל מריו ליד "קולנוע אורות". כמו כן רכבתי הרבה על אופניים, חלק מתחביביי.

למדתי בתיכון קריית מוצקין.

בהיותי בת 18 שנים התגייסתי לצה"ל, בחודש יוני 1967. בתאריך 5.6.67 פרצה מלחמת ששת הימים אשר תפסה אותנו במסגרת הטירונות .

רציתי לקבל את התפקיד של פקידה קרבית, אך מאחר והמלחמה פרצה לא ניתן היה, ולכן הושטנו יד בעבודות לקיבוצים ונשארתי שם בשירות של"ת בקיבוץ "אשדות יעקב מאוחד".

יצאנו לשדה בקיבוץ בשעות הבוקר המוקדמות 04:00  לקטוף חצילים בשדה, שתינו תה עם לחם וריבה, עלינו על הפלטפורמה ועבדנו עד השעה12:00 בצהריים בחום של 40 מעלות. לאחר מכן שובצתי בחדר האוכל. יש לי זיכרונות יפים מהתקופה הזאת.

המלחמה נערכה 6 ימים ולאחר מכן נשארתי בקיבוץ, עדיין במסגרת צבאית.

באותה תקופה החלו  פעולות טרור וירי מירדן לשטחי עמק הירדן, שפגעו בשטחים, בשדות של הקיבוצים בעמק הירדן.

נסענו לטיולים באזור קיבוץ גשר, תחנת החשמל בנחל ירמוך, וכן לשחות בחוף הכנרת.

באחד מן הימים, יום שישי בבוקר, החלה הפצצה של קטיושות על הקיבוצים וגם על אשדות יעקב. אני שמרתי על הילדים במקלטים. עד היום אני זוכרת את הילדים מפוחדים. באותו יום שישי נגרם  נזק בחדר האוכל. ראש הממשלה דאז לוי אשכול בא לביקור בקיבוץ.

אהבתי לחיות בתקופה זאת בקיבוץ, אהבתי את הנוף של העמק ואת מזג האוויר היבש. שחינו בכנרת וראינו גם הצגות כמו "קזבלן" של יהורם גאון.

יש לי תמונה למזכרת: בחדר האוכל הפגוע, כשרצתי להביא לילדים אוכל.

תמונה 4

לקראת סוף שירותי הצבאי הוצבתי בפיקוד הגמ"ר בנצרת, מפקד הגמ"ר היה אז אל"מ גדעון בנדל.

באותה תקופה, כשהייתי בצבא, החרמון ורמת הגולן היו חלק מטיפול תחזוקה לאחר המלחמה. לפעמים הייתי נוסעת למקום.

גדעון בנדל ז"ל נהרג בתאונה בכביש הסרגל בעפולה.

תמונה 5

לאחר שיחרורי מצה"ל התחלתי לעבוד במשרד התחבורה בחיפה. בשנת 1969 שירתי במילואים בסיני בביר-גאפגפה וכן הגעתי גם לסיור בתעלת סואץ במסגרת המילואים. באותה תקופה הייתה מלחמת ההתשה בסיני .

באותה תקופה גם גייסו את אבי משה הוכשטט למילואים כבעל הספינה וכך יצא ששירתנו שנינו יחד במילואים.

בשנת 1977 התחתנתי והקמתי משפחה. נולדו לי שתי בנות. עבדתי במשרד התחבורה כ-47 שנים, כמנהלת לשכה וחוקרת נהגי אוטובוסים ומוניות לתלונות של קהל, פונים בנושאי תחבורה ציבורית.

בגיל 67 פרשתי לגמלאות (לפני כשנה וחצי). אני סבתא ל-2  נכדות מתוקות שגרות בהוד השרון.

 

ברצוני לספר על הוריי

אמי לאה הוכשטט ז"ל נפטרה בגיל 70, בשנת 1972.

אמי נולדה בצרנוביץ-בוקובינה באוקראינה, בשנת 1932.

בהיותה בת 6 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה, היא הייתה בת יחידה, אביה גויס לצבא הרוסי.

היא ואמא שלה נלקחו לגטו, סבלו מרעב ומקור ופחד. לאחר כשלוש שנים של הישרדות הבריחו את הנוער לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. היא הגיע לארץ באונייה. סבתי רגינה ידעה כי אמי עלתה לאונייה בשם פאטריה, שהגרמנים הטביעו, ומבחינתה בתה לינה (לאה) היחידה טבעה בים.

תמונה 6

בינתיים הגיעה אמי לארץ, נקלטה בכפר יהושע ושם הכירה את אבי משה הוכשטט. הם התחתנו ועברו לגור במושב מכמורת.

אימא שלי, לאה, במהלך השנים חיפשה את אמה רגינה אורנשטיין ברוסיה ולא ידעה אם היא שרדה את המלחמה. השערים בברית המועצות היו סגורים ולא ניתן היה לעלות ארצה. לבסוף בסיוע קשרי חברים ועמותות נודע לאמי שסבתי חיה וחזרה לביתה באוקריאנה. בשנת 1957, לאחר מלחמת סיני, סבתי רגינה אורנשטיין עלתה ארצה יחד עם בנה אריה אורנשטיין.

אבי משה הוכשטט הוא כיום בן 90.

הוא יליד 1928, להורים רבקה ומיכאל הוכשטט, בסרביה שזו עיר ברומניה. המצב הכלכלי והאנטישמיות באותה תקופה הביאו אותם לעזוב, ובהיותו בן שנתיים ההורים עברו לדרום אמריקה (לוונצואלה) לעיר קארקאס. שם הם התפרנסו וחיו חיים יפים. לאחר שנתיים נולד אחיו שלמה.

לאחר כחמש שנים נפטרה סבתו של אבי ולכן אמא שלו – רבקה – ואחיו שלמה נסעו לביקור המשפחה ברומניה. אביו מיכאל נשאר בוונצואלה. בזמן שהותם ברומניה פרצה מלחמת העולם השנייה והם כבר לא יכלו לעזוב את רומניה ולחזור לוונצואלה.

אמו ואחיו נקלעו למלחמה, התחבאו, ברחו, ושרדו בתנאים מאוד קשים: רעב, קור, מחלות ופחד.

סבתי רבקה נתפסה על ידי הרומנים בעת שחיפשה מעט לחם והוכתה קשות. היא עברה בנהר במים קפואים, חלתה בדלקת ריאות ולא נרפאה מכך ולבסוף נפטרה. אבי ואחיו שלמה נשארו לבד ברחוב. הם עבדו באורוות סוסים שם הוסתרו ובתמורה אכלו וישנו במקום וכן הסתתרו בערמות של קש, במצבים מסוכנים. וכך שרדו את המלחמה. בשנת 1945 במסגרת של עליות הנוער הם עלו ארצה.

סבי מיכאל נשאר בקראקס בוונצואלה ועלה ארצה בשנת 1954. הוא היה חולה  ולאחר כשנתיים נפטר פה בארץ ונקבר בתל אביב.

אבי, עם עלייתו לארץ, נקלט בכפר יהושוע ושם הכיר את אמי לאה אורנשטיין-הוכשטט שגם היא הגיעה כניצולת שואה במסגרת עליית הנוער. אבי נקלט בכפר יהושוע כשהיה בן 14 ובגיל 16 התגייס למלחמה בדרום הארץ ונלחם בבית אש"ל ליד באר שבע.

בגיל 16 התגייס לפלמ"ח ונלחם בבית אשל בשנת 1947.

כיום אבי בן 90 וסבא ל-7 נינים.

 

תמונה 7

 

הזוית האישית

ריקי השתתפה בתכנית הקשר הרב-דורי במרכז להב"ה קריות, יחד עם תלמידי כיתה ה' מבית ספר ויצמן הסמוך.

מילון

ישוב מכמורת
כפר דייגים דאז

ציטוטים

”באחד מן הימים החלה הפצצה של קטיושות על הקיבוצים, ביניהם באשדות יעקב “

הקשר הרב דורי