מאגר סיפורי מורשת

הסיכום להלן מפרט את תמונת המידע נכון לתאריך כתיבת העבודה. תוצאות המחקר עד כה כוללות פירוט חלקי של בני המשפחה ושל המשפחה המורחבת (מחותנים) עד לסוף המאה ה- 18 או תחילת המאה ה- 19, וכן תמונה של תולדות העיירה ריבנישקי עד לחיסול הקהילה כחלק מהשואה, בשנת 1941.

מקור השם "אורליאן"

ישנה מסורת משפחתית, שהוזכרה הן ע"י מאיר אור והן ע"י אברהם אחיו, על פיה לפני דורות רבים הגיעה המשפחה מצרפת (העיר ORLEANS), אולם אין בידינו כל סימוכין לכך.

על פי מחקר שמות משפחה בבית התפוצות, השם ORLEANS הוא גלגול של השם ORLOV, המבוסס על ORYOL הסלובני (שפירושו "נשר"). המקבילה הגרמנית לשם זה הינה  ADLER (מקור השם בפרנקפורט, במאה ה- 16). הנשר סימל את התחדשותו של העם היהודי (הנשר קושר לעוף החול המיתולוגי). במשפחות כהנים ששם משפחתם ORLOV או ORLEANS, השם נבחר בשל הדמיון בין כנפי הנשר לבין הכהן הפורש את ידיו.

משפחות אחרות בעלות שמות משפחה דומים ניתן לשייך לעיירות בשם ORLIK באוקראינה וגליציה, ORLICZ ו-ORLINCE בפולין, ואחרות.

מכיוון שהתיישבות היהודים במחוז LATGALE בלטביה (המחוז בו נמצאת העיירה ריבנישקי),החלה במאה ה- 17, ע"י פליטים יהודים שברחו מפוגרומים באוקראינה, ביילורוסיה ופולין (ראה להלן), יתכן כי אכן קיים קשר לשמות העיירות לעיל.

העיירה ריבנישקי – גאוגרפיה

ריבנישקי נקראת גם RIEBENI או SILAJANI. היא ממוקמת בדרום מזרח לטביה, בקו רוחב 56.35 וקו אורך 26.8, בגובה של 150 מ' מעל פני הים. העיירה נמצאת במחוז LATGALE, אחד מארבעת המחוזות בלטביה, והמזרחי מביניהם. ריבנישקי שייכת לאזור PREILI בלטביה המודרנית, והיא מנוהלת על ידי מועצה כפרית (אחת מתוך 19 מועצות כפריות באזור פריילי). הערים הגדולות הסמוכות הן DAUGAVPILS (נקראה דווינסק בפי היהודים), ו- REZEKNE (רז'ניצה בפי היהודים). במאה ה- 19 השתייכה לטביה לאימפריה הרוסית, ומחוז LATGALE כולו היה חלק ממחוז ויטבסק הרוסי (VITEBSK GUBERNIA).

הקהילה היהודית בריבנישקי

העיירה רייבני (ריבנישקי) נוסדה כישוב כפרי בסוף המאה ה- 18, וההתיישבות היהודית בעיירה החלה בתחילת המאה ה- 19 עם התיישבותן של כמה עשרות משפחות יהודיות (אין בידי מידע באשר לזהותן או מקורן). על פי הידוע רובם ככולם של היהודים התגוררו על קרקעות של בעל אחוזה (בסוף המאה ה- 19 היתה האחוזה בבעלות מהנדס דרכים בשם קארבדזו). היהודים היו חייבים לבעל האחוזה דמי אריסות, ומשקצרה ידם לשלם הפכו לפועלי יום באחוזה.

עד שנות ה- 20 של המאה ה- 20 נחשבה ריבנישקי לעיירה נידחת שרק לעתים רחוקות היה אורח מבחוץ נקלע אליה. לכל משפחה יהודית היה בית עץ משלה ולידו חלקת אדמה, שעליה היתה המשפחה מגדלת ירקות ותבואה (בידינו שרטוט של מאיר אור המתאר את החלקה שבבעלותו של אביו, ראובן לייב). רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר (בתוצרת שגידלו בשדותיהם), ובכל יום א' היו יוצאים בעגלה וסוס לכפרים בסביבה, ושבים לעיירה בצהרי יום ו'.

הנוף בעיירה ריבעני

העיירה היתה יהודית ברובה (91% ב- 1897, אם כי המספר ירד בתחילת המאה ה- 20), ומתוך 17 חנויות בעיירה, היו 16 בבעלות יהודים. עם זאת נוצרים החזיקו בין היתר בטחנת הקמח המקומית ובבית מלאכה לעיבוד צמר. כמו כן, בעיירה היו כנסיות אשר שימשו נוצרים מהכפרים בסביבה (הכנסיה הקתולית היתה מבנה האבן היחיד בעיירה).

הפרנסה היתה בדוחק, דבר שגרם לצעירים רבים לעזוב ולחפש את מזלם בערים הגדולות (בעיקר בריגה). בנוסף היתה פעילות ענפה של גמילות חסדים בתוך הישוב (כל יום חמישי היתה התרמה של כסף ומוצרי מזון לנזקקים, וכן היה נהוג להפריש מעשר מכל עסקה לטובת הנצרכים). בשנים 1920-1922 הוגש לעיירה סיוע מהג'וינט. למרות המצב הכלכלי הקשה, נהגו בני העיירה לארח על שולחנם תלמידים מהאזור שלמדו בישיבה שבעיירה.

חיי הדת ביישוב היו מפותחים וכללו שני בתי כנסת, בית מרחץ, שוחט ורב. בעיירה היה חדר (אחד המלמדים נקרא "מוטל דער שמש"), ובשנת 1921 קם בעיירה בית ספר יסודי ביידיש שלמדו בו גם עברית, אך הוא כלל רק 5 כיתות ועל מנת ללמוד בכיתה ו', היה על היהודים לשלוח את ילדיהם לבית הספר היהודי בפריילי הסמוכה. בריבנישקי היתה גם ישיבה, בה למדו תלמידים מהעיירה ומכפרים סמוכים.

בעיירה לא היה רופא והתנאים הסניטריים היו ירודים ביותר. אפילו כביש לא היה סלול בה.

משפחת אורליאן (ראה נספח א' בעבודה המצורפת מטה – עץ המשפחה)

בן אורליאן הראשון המוכר לי (ע"פ רשומות של משפחות יהודיות באזור דווינסק במאה ה- 19) היה אברהם אורליאן. אין בידי מידע אודות שנת לידתו, אך מכיוון שבנו היחיד המוכר לי בוודאות נולד ב- 1834, יש לשער שאברהם נולד בתחילת המאה ה- 19 או סוף המאה ה- 18. אין ברשותי מידע אודות מקום מגוריו של אברהם.

לאברהם היה בן ושמו כתריאל, (KASRIEL במבטא האשכנזי), אשר נולד ב- 1834 והתגורר בריבנישקי. כתריאל היה נשוי לרוחל'ה, אשר נולדה ב- 1836. לא ידוע לי מה היה שם נעוריה של אותה רוחל'ה. יתכן כי לאברהם היה בן נוסף בשם Selik Urlian (זליג) אשר נולד ב- 1854 והתגורר בדווינסק (עפ"י מפקד האוכלוסין הכל-רוסי שנערך בשנת 1897). שם אשתו היה חיה דובה (היא נולדה ב-1857). הקשר בין Selik לבין משפחת אורליאן מריבנישקי אינו ודאי, עם זאת יצויין כי Selik היה סנדלר וכפי שנראה בהמשך סנדלרות היה "המקצוע המשפחתי".

לכתריאל ולרוחל'ה היו ארבעה ילדים: שרה, ראובן ליב, יוחנן ואתל.

באופן כללי, נראה כי מרבית בני אורליאן התחתנו עם בני ובנות העיירה, ועל פי רשימת המשפחות ביישוב משנת 1941, ניתן לאתר חלק גדול מהמשפחה המורחבת (הכוללת מחותנים).

משפחתה של שרה (אורליאן)  סולביי

שרה היתה הבת המבוגרת (בשנות ה- 30 כבר היתה כבת 80 והתגוררה בבית בנה אברהם). שרה נישאה לזוסמן (זוסיה) סולביי, והיו להם לפחות שני ילדים: אברהם סולביי (התחתן עם בלומה, העמידו ארבעה צאצאים), וקריינה (עטרה?) (סולביי) זנגוויל (התחתנה עם יחזקאל זנגוויל, העמידו 3 צאצאים). משפחת זנגוויל היתה משפחה עניפה בריבנישקי, שמנתה 41 איש.

שרה וזוסיה התגוררו בריבנישקי. נראה כי בשנת 1941 שרה וזוסיה כבר לא היו בין החיים. אברהם וקריינה, על משפחותיהם, ניספו בשואה.

משפחת ראובן ליב אורליאן

ראובן ליב, הלא הוא אביו של מאיר אור, היה נשוי לאישה בשם ביילה (בלהה), ולשניים היו שבעה ילדים: נחום פרץ, אברהם, כתריאל, אלחנן, מאיר, חיה ואתל. מהם, שלושה עזבו את לטביה בשנות השלושים (מאיר ואברהם לארץ ישראל, כתריאל לארה"ב), וארבעה נשארו בלטביה ונספו לאחר מכן בשואה על משפחותיהם. לנחום פרץ, חיה ואתל היו משפחות בעיירה (לנחום פרץ ואשתו מרה היו שלושה ילדים, לחיה ולבעלה, יהודה שקלאר, היו שלושה ילדים, ואילו לאתל ולבעלה, אליעזר זלטוקרילוב לא היו ילדים). אלחנן אורליאן לא היה נשוי, וידוע לנו שב- 1941, ערב הכיבוש הנאצי, התגורר עם אימו (ראובן ליב נפטר מזקנה בשנת 1936).

מעט על משפחות המחותנים: משפחת שקלאר היתה אף היא מהעיירה (נכון ל- 1941 ידוע לנו על 20 מבני המשפחה שחיו בעיירה, בהם אחיו של יהודה שקלאר, ראובן, ובני דודיו דוד ליב וחיים), וכן משפחת זלטוקרילוב (ב- 1941 חיו  בעיירה 34 מבני המשפחה). לא ידוע לאיזו משפחה השתייכה אשתו של נחום פרץ, מרה.

בניו של ראובן ליב שעזבו את לטביה: מאיר אור עלה ארצה ב- 7.11.1932 והיה בין מקימי קיבוץ טירת צבי. הוא נשא לאישה את חנקה זופוביץ' ויחד העמידו חמישה צאצאים (3 בנים, 2 בנות). אברהם אורליאן עלה אף הוא ארצה, נשא לאישה את חוה ויחד העמידו שני צאצאים. כתריאל אורליאן היגר לשיקגו שבארה"ב (שם השתמש בשם קארל), נשא לאישה את שרה, ויחד העמידו שני צאצאים (בן ובת). לכולם נכדים ונינים.

משפחת אתל אורליאן (בלאט)

אתל אורליאן נישאה לשלום בלאט, שהיה הדוד של גולדה זנגוויל (לעיל). נכון ל- 1941, נראה כי שלום לא היה בין החיים. לאתל ולשלום היו שבעה ילדים: כתריאל (התחתן עם ביילה, העמידו 3 צאצאים), חיים (התחתן עם חווה, העמידו 3 צאצאים), יצחק (התחתן עם שרה בוניה ממשפחת זלטוקרילוב, העמידו 2 צאצאים), חסיה (התחתנה עם בוריס גולדשמידט, העמידו 2 צאצאים), ברל (התחתן עם אידה, לא היו להם ילדים), חיה רוחל'ה (נשואה לשמואל, יש לה 3 צאצאים מנישואים קודמים) ונחמה קימלדורף (היתה נשואה ליעקב ז"ל, לה בן ובת).

שלום בלאט במקצועו היה סוחר בתוצרת חקלאית בכפרי האזור.

ארבעת הבנים שנשארו בלטביה נספו על משפחותיהם, ואילו שלושת הבנות ברחו לברית המועצות בזמן הכיבוש הסובייטי (בין 1939 ל- 1941), שם עברו את המלחמה. נחמה עלתה לארץ, ושתי אחיותיה נשארו בלטביה (ריגה) לאחר המלחמה, ובשנות השישים עלו ארצה בעקבות אחותם. לכל האחיות נכדים.

משפחת יוחנן אורליאן

יוחנן היה נשוי לאישה בשם מרים (שם נעוריה סולביי, כלומר היא מהמשפחה של זוסיה, בעלה של שרה אורליאן). הם העמידו ארבעה צאצאים (המוכרים לנו): כתריאל, רחמיאל, אברהם ומנחם מנדל.

כתריאל ורחמיאל היגרו למונטריאול שבקנדה בשנות ה- 20 של המאה ה- 20.  הם התחתנו עם בנות העיירה שהיו גם בנות דודות: גולדה ודורה (דובה) זנגוויל. יצויין כי אימה של דורה זנגוויל היתה אחותו של שלום בלאט (ראה להלן).

לכתריאל בת בשם מירה מילר שהינה כיום בת 60 ומתגוררת בקנדה. שני הבנים האחרים, אברהם ומנחם מנדל, נשארו בעיירה ושם נספו בשואה. אברהם היה נשוי לדבורה והיה להם בן אחד, ואילו מנחם מנדל לא היה נשוי, והתגורר בבית אביו יוחנן ערב הכיבוש הנאצי (אשתו של יוחנן אינה מוזכרת ברשימה מ- 1941, ככה"נ נפטרה קודם לכן).

נקודות נוספות

ידוע לנו על לפחות חמישה מבני המשפחה שהיו סנדלרים (ראובן ליב, יוחנן, כתריאל ורחמיאל הקנדים, וקרל משיקגו. כפי שראינו גם Selik Urlian מדווינסק היה סנדלר). נראה כי זה היה המקצוע המשפחתי.

יצויינו הקשרים המשפחתיים העקיפים בין כל המשפחות: מכיוון שריבנישקי היתה עיירה קטנה, היתה סבירות גבוהה למשפחות עם כמה קשרי נישואין ביניהן. כמו כן, תצויין התופעה של קריאת נכדים על שם סביהם או סבתן. כך חוזרים במשפחה השמות אברהם, כתריאל, ראובן, וכו'.

הכיבוש הנאצי והשמדת הקהילה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ב- 1939, עברה לטביה לידי הסובייטים. בשלב זה ברחו 36 יהודים מתושבי העיירה לברה"מ, מהם 21 התגייסו לאחר מכן לצבא האדום ונלחמו במלחמת העולם השניה  (2 מתוכם נהרגו, וה- 19 האחרים נפצעו בדרגות שונות, מהם גם 4 בני משפחת זלטוקרילוב, ושני בני משפחת שקלאר).

המתקפה הנאצית על ברה"מ החלה בשנת 1941. זמן קצר לאחר כניסת הנאצים לעיירה, בחודש יולי 1941, החלו מעשי רצח של יהודי העיירה על ידי לטבים מקומיים. מעשים אלו לוו בשוד רכוש ובהתעללות אכזרית, כאשר חלק מהיהודים הומתו בעינויים קשים בבית הסוהר בעיר פריילי. בסוף חודש אוגוסט 1941, בין התאריכים 23-26 אוגוסט (יב' מנחם אב תש"א, ע"פ הכיתוב על מצבותיהם של מאיר אור ואברהם אורליאן, שניהם ז"ל), ריכזה המשטרה הלאטבית המקומית את היהודים הנותרים בבית הכנסת. מכאן הם הובלו ליער איזופה (AIZUPE), מרחק 4 ק"מ מהעיירה, שם נטבחו ביריות ונקברו ככה"נ בקברי אחים. עם נסיגת הנאצים ב- 1944 נפתחו הקברים ונשרפו הגופות. בידינו רשימה של 274 יהודים, מבני העיירה ובני כפרים סמוכים (כולל כמה יהודים שניסו להתחבא אצל משפחות מקומיות), שנרצחו על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה הלאטבים. כפי שניתן לראות בנספח ב', אחוז לא מבוטל מהיהודים שנרצחו היו בני משפחת אורליאן ו"המשפחה המורחבת" (מחותנים).

באתר ההריגה ביער הציבו הניצולים יוצאי העיירה מצבה, עליה נכתב ברוסית: "לזכרון נצח ליהודי העיירה רייבני שנספו באורח טרגי בידי הכובשים הגרמנים הפאשיסטים, 23 באוגוסט 1941. קרובי המשפחה". ידוע גם על מצבות שהוקמו לזכר יהודים בודדים שנרצחו. מדי שנה נהגו שרידי יהודי ריבנישקי לערוך אזכרה במקום.

בשנת 1964 התקיים משפט של פושעי מלחמה לטביים שפעלו באזור רז'ניצה, כולל בעיירה ריבנישקי. בידי שמות המוזכרים בהקשר זה: Majkovskis Boleslav, Eichelis Albert, Puntulis Haraldis. ידוע לי כי  Haraldis נפטר בקנדה, ואילו ל- Boleslav יצא צו הסגרה מטעם ממשלת ארה"ב יחד עם 35 פושעי מלחמה נאצים נוספים.

האנדרטה במקום בו נרצחו יהודי העיירה

לעבודה החקר המלאה: 

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי עומר אור בשנת 2003, והובא אל מאגר המורשת על ידי רבקה אדרת, מנהלת מדור ימי קולנוע, השתלמויות וסדרות בבית הספר הבינלאומי על שם קורת ללימודי העם היהודי, מוזיאון אנו.