מאגר סיפורי מורשת

ילדות בפולין

פרק א' – הרופא הרוסי מהצבא האדום או הבית בו נולדתי

"נאזדרובייה" לבריאות! הרופא הרוסי ואבא מרימים ומשיקים ספלי מתכת שבהן חלב חם. שני חיילי  צבא הביאו אולי פשוט "לקחו" את החלב מחווה סמוכה של פולני ליד העיר ז'מושץ.

שושנה בת ארבע עדיין רזה מאוד נצמדת לרגלו השמאלית של אבא. למרות האווירה השמחה היא חשה פחד מהאנשים במדי צבא.

"נו מישקה אתה יהודי 'מאלאדייץ, גיבור  גם שרדת את המלחמה הארורה עם אשתך ועם הילדה וכעת הבאת לעולם תינוקת". אבא דומע ספק צוחק ספק בוכה מהתרגשות.

"קחי עוד זלוטי והביאי עוד מגבת וסדין נקי", אומר אבא לשכנה שסייעה לרופא הרוסי בלידה.

"נו איך תקרא לבתך החדשה?" כבר באותו רגע אבא רצה לתת לי את את שם אמו: "פייגה" ובתרגום מאידיש: צפורה. "אקרא לה פאניה". פאניה הוא שם פולני נפוץ, קרוב לוודאי שעדיין לא הרגיש בטוח להעניק לי שם יהודי-עברי ולא ייפלא הדבר, גם כשהנאצים הגרמנים כבר מחוץ לפולין אין לסמוך על היחס של הפולנים כלפי יהודים.

הרופא הרוסי הציץ שוב ביולדת ובי התינוקת חייך ואמר: "דוסבידאניה אל תדאגו עוד נעשה כאן סעודה!

אבא נשם לרווחה סופסוף יכול היה לגשת אל אשתו לנשק את מצחה להביט בתינוקת ולומר: "שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה" אימא הזילה דמעות כמים הן מכאבי הלידה והן מתחושת אושר מהולה בעצב עמוק ואמרה: "ריבונו של עולם למה ההורים האחים והאחיות שלנו לא זכו ליום הזה?"

כאשר גדלתי בישראל ספרו לי ההורים שבבניין בו נולדתי היה ביתו של הסופר י.ל. פרץ, סופר ממשפחה שמוצאה ב"מגורשי ספרד" יליד 1850 שכתב ספורים ומחזות בשפת האידיש וגם בעברית.

את הספורים של יצחק לייב פרץ וחברו הסופר "שלום עליכם" ומנדלי מוכר ספרים הלא הוא שלום אברמוביץ' שמעתי מפי אבא. כתלמידה בבית ספר יסודי אהבתי את שעורי הספרות והייתי לוקחת לא מעט ספרים בהשאלה מספריית בית הספר.

"את רוצה לראות חוברת עבודה שלי שכתבתי כשהייתי מעט גדולה מגילך על הסופר הזה שנולדתי בביתו בפולין?"

אני שואלת את נכדתי איה. "כן, סבתא" היא עונה בקול מסתקרן, איה בת העשר.

הדפים בחוברת הישנה כבר הצהיבו בקצותיהם ואיה מתפעלת ואומרת: "קישטת יפה סבתא כתב היד שלך צפוף אבל ברור, אני רואה שהיית תלמידה טובה."

אני מחייכת ובראשי חולפת מחשבה: כיצד היו עוברות עלי שנות הילדות שלי, אם היו לי סבים וסבתות, דודים ודודות?

פרק ב' – Sevek – סבק

מבעד לחלון המרתף המסורג שצמוד למדרכה ניראה ספק ילד ספק כלב קשור למיטה בשרשרת ברזל. לפניו מונחת  קערה ובה מעין דייסה. הילד מרכין את ראשו לתוכה מלקק ושואב אל פיו כמות מן הדייסה.

גוון פניו כהה האם כך הוא מטבעו או מפאת הלכלוך שהצטבר עליו?

קיץ, אני בת שנה לערך יושבת בעגלת ילדים ואימא ואבא עוברים ברחוב ושומעים מעין נהמות קריאות מבעד לאותו חלון אבא מתכופף ורואה את הילד הכלוא פונה אל אימא ואומר:"אני מתערב איתך שזה ילד יהודי".

כל אותו יום ההורים לא מפסיקים לדבר על הילד ואיך ניתן לברר מי הוא? למחרת ההורים פנו אל קצין רוסי חברו של הרופא שסייע בלידתי שם בעיר זמושץ' ובקשו לבדוק באמצעותו מי הבעלים של דירת המרתף ההיא.

כמעט מידי יום אימא עברה שם כאילו לטייל איתי בעגלה ולפעמים זרקה ביצה מבושלת מבעד לסורג. כאשר הציצה פנימה ראתה שהילד נוגס בהנאה בביצה מבלי לקלף אותה. מאז לא הפסיקה לומר: "חייבים להציל את הילד!"

הקצין הרוסי הגיע בוקר אחד וסיפר: אתם צודקים זה ילד יהודי והאיש מצא אותו ביער לפני שלוש שנים והוא מעריך שגילו היה שנה או פחות כיוון שלא ידע לדבר.

"אני אקח אותו ואטפל בו!" אמרה אימא בקול נחרץ. "רגע,רגע, הוא רוצה תמורה עבור החזקתו." אמר הקצין. "איזו תמורה הוא מתעלל בו אפילו לכלב לא מתייחסים כך!" אמר אבא בכעס.

"נו הוא החזיק אותו כדי להרוויח מזה כסף הוא סומך על כך שיהודים ישלמו כופר עבורו ובקשר ליחס הוא טוען שהוא לא נימצא בבית לעיתים שבוע או יותר מפני שהוא עובד בכפר במרחק 50 ק"מ."

"נפנה לצלב האדום!" אמרה אימא. "דווקא זה לא יועיל מפני שהמנוול אמר לא לפנות לשלטונות או לגוף רשמי כי אז יעלים את הילד באחד הכפרים." אני אפנה אל הוועד היהודי פה ובינתיים ננהל איתו משא ומתן." הציע אבא.

"אני רוצה שתשלמו עבור סבק את משקלו בזהב!" כך דרש אותו איש. אבא ניסה לפנות לליבו ולהסביר שאין אפשרות כזאת. "אתם היהודים נישארתם מעטים וכל ילד חשוב לכם ומלבד זאת לכם תמיד יש כסף! טען הרוכל.

אינני זוכרת בדיוק אך האירגונים היהודיים שילמו לאיש. אמא החלה לטפל בסבק שהיה בעצם כמו חיית-פרא. לאט לאט לימדה אותו לדבר ולאכול בעזרת כף, אבל  מה שלא הצליחו ההורים לעשות זה לאמץ אותו. בסופו של דבר הוא נילקח על ידי אירגון כזה או אחר לבית יתומים.

לאחר זמן ההורים ואנו הבנות עברנו לעיר לודז' שם היו פעילים אירגונים של חיפוש קרובים ושם ניתן היה לברר ולבדוק מי מבין המשפחות והקרובים נותר בחיים לאחר השואה הנוראה.

הקשר עם סבק הילד נותק לתמיד.

פרק ג' – התגלות או חיזיון בדירת השכנים

דפיקות רמות נשמעו על דלת דירתנו בקומה השלישית ברחוב "זווצקה" מס' 40 בעיר לודז' שבפולין. אל הדפיקות נוספה גם קריאה נירגשת אפילו היסטרית : "אדון מישה בלה מהר מהר  אתם חייבים לעלות אלינו, אתם לא תאמינו למראה עיניכם!"

אבא פתח את הדלת ושאל:"גברת זושה מה קרה?", "בואו מהר אבל תכנסו ממש ממש בשקט".

השכנה הנמיכה את קולה לכדי לחש והניחה את האצבע על פיה להורות על שתיקה. אימא ושושנה החלו לעלות במדרגות העץ החורקות בזהירות ואבא נעל את הדלת בעוד הוא נושא אותי על ידו השמאלית.

"ש..ש..ש.. " מהסה אותנו זושה על כל פסיעה במעלה המדרגות.

השכנה פתחה את דלת ביתה בעלה ובנה עמדו דוממים מול תמונה גדולה שהייתה תלויה שם בחדר המגורים. הייתה זו תמונה בה מצוירת דמותו של ישו הנוצרי לבוש גלימה אדומה. שיער ראשו ארוך וגלי ומבט עיניו עצוב משהו. בידו הימנית גביע בגוון זהב ומתוכה ניראה יין אדום.

"הביטו היטב לוחשת אלינו זושה, אתם רואים איך הוא מביט אלינו ושפתיו נעות לאט לאט והיין בגביע שבידו רועד".

קרן שמש ניצנצה מבעד לחלון בצד הימני של החדר ושיוותה לתמונה מראה קסום. ההתרגשות, ההשתאות והפליאה, היו ניכרים היטב על פני בני הבית. ההורים שלי עמדו דוממים והנהנו בראשם. אני הקטנה כבת שנתיים בעודי על ידיו של אבא הפרתי את הדממה ואמרתי בקול שקט אמנם מתוך תחושה בה הדממה כנראה הפחידה אותי:"אבא, אבא אני צריכה פיפי!"

אימא מיד אספה אותי אל ידיה ולחשה: "סליחה סליחה" ונעה בזריזות אל הדלת שנותרה פתוחה. אבא ושושנה נשארו על מקומם כדי לכבד את המעמד עם השכנים שפניהם הביעו כעת מעין מורת רוח או אפילו כעס על הילדה שגרמה "לחרדת הקודש" להתפוגג.

כאשר שושנה וההורים היו נזכרים באפיזודה הזאת ומתארים בהומור את זושה הנפעמת, תמיד הוסיפו ואמרו שביום הזה גמלה בהם ההחלטה לעזוב את פולין.

את המשך סיפורה המרתק של סבתא ציפורה תקראו בקבצים המצורפים:

פרקים ד'-ו': (פרק ד' – החיים יפים, פרק ה' – ההורים מתחתנים, פרק ו' – המגפה)

פרקים ז'-ט': (פרק ז' – תעודות לידה, פרק ח' – אמריקה או ישראל?, פרק ט' – שלח את עמי!

הזוית האישית

סבתא ציפורה: נכדים נוטים לחשוב שסבתא היא סבתא מאז ומתמיד ואינם מכירים את סבתא כילדה ומה היה מהלך חייה. התכנית מאפשרת לגלות ולהתרגש יחד מחוויות ילדות של זמן אחר ומקום שונה.