מאגר סיפורי מורשת

האבא של סבתא (סבא רבא של בר) אברהם, השיג סרטיפיקטים (דרכוני מסע ואישור כניסה) שיאפשרו לבני משפחתו ומשפחת אשתו דורית, לעלות לארץ ישראל. השנה היתה 1939, ובאירופה נשמעו קולות המלחמה.

משפחת הסבא רבא עלתה לארץ, אבל את משפחת סבתא רבא קשה היה לשכנע לעלות  לארץ מרוסיה הקרפטית כי הם היו מאוד מבוססים במקומות מגוריהם, ולא חשו בסכנה אפשרית. לבסוף, החליט סבא רבא אברהם לצאת לדרך כי לא הצליח לשכנע את משפחת אשתו להצטרף אליו. הוא ודורית ארזו מזוודה קטנה, עלו על אופנוע, ונסעו במדינות אירופה השונות עד שהגיעו ללבנון ומשם נכנסו למדינת פלסטינה שהייתה אז בשליטת הבריטים. הנקודה המעניינת בסיפור זה היא, שלכל מקום אליו הגיעו אברהם ודורית, שלושה ימים לאחר מכן נכנסו הגרמנים, כך שהמסע באירופה לפלסטינה הפך ממש לבריחה מהמלחמה.

שלושה ימי הצלה אלה קבעו למעשה את העובדה שדורית ואברהם ניצלו ממאורעות השואה.

דורית ואברהם הגיעו לישראל חסרי כל, התיישבו בקיבוץ מענית, ואחרי שנתיים עזבו את הקיבוץ ועברו להתגורר בבתים שננטשו על ידי הבריטים בסמוך לכפר הערבי בקעה אל גרביה. שם נולדתי אנוכי, אבישג, ולמעשה אני ילידת המקום היחידה כי הבתים הנטושים הללו הפכו לסמינר הקיבוצים גבעת חביבה. לאחר מכן עברו אברהם ודורית למושב אביחיל לתקופה קצרה. בתקופה זו עבד אברהם זמן קצר בנמל חיפה, והוא סיפר לסבתא אבישג שבמלחמת השחרור הערבים הפציצו את הנמל בחיפה, וכאשר הוא רץ למצוא מחסה מהפצצות נפל עליו שק שעועית, וזה מה שהציל את חייו.

בשנת 1948 עברו אברהם ודורית עם שתי בנותיהם לבאר שבע שרק ניכבשה, ושם נולדה האחות השלישית לאבישג ושם התגוררו אברהם ודורית כל חייהם.

הזיכרון הראשון שלי מגיל שלוש הוא אמי, דורית, קוראת במכתב שקיבלה ופורצת בבכי. לאחר שנים, כאשר שאלתי אותה מדוע בכתה היא אמרה שבמכתב הודיעו לה שכל משפחתה, כ-40 איש, נספתה בשואה, ורק על אחות אחת שלה אין מידע. אותה אחות עלתה מאוחר יותר לישראל עם בעלה ובתה, והייתה השריד היחיד למשפחת אמי מהשואה.

דורית הייתה עקרת בית וגידלה אותי ושתי אחיותיי. אבי ,אברהם, היה יזם בנשמתו, ותמיד תכנן ובנה, שווקים, בתי מגורים בנייני ציבור ועוד. הוא שימש בתפקידי מפתח בעיר הצומחת, באר שבע, והקים מחלקות חינוך וארנונה בעירייה, היה סגן המושל הצבאי בעיר ולאחר מכן סגן המושל האזרחי, ומזכיר העיר, עד שפרש לעסקים פרטיים.

הצורך הרב שאבי חש לבנות ולהקים במדינה החדשה מובן על רקע ההרס הרב שגרמה מלחמת העולם באופן כללי, וליהודים ומיעוטים אחרים בפרט.

האם הגיעו היהודים במדינתם החדשה אל המנוחה והנחלה? ממש לא. אז אם סבתא אבישג נולדה עם תום מלחמת העולם השניה, כשמלאו לה שלוש וחצי פרצה מלחמת השחרור בה הותקפה ישראל על ידי מדינות ערב,ב-1956, כשהייתה בכתה ה', היא חוותה את מלחמת סיני ותרגילים שעשו הכתות בבית הספר שלה "נגד מסתננים", מאוחר יותר פרצה מלחמת ששת הימים ב-1967, וב 1973 מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון ועוד ועוד.

הזוית האישית

אבישג: אז יש אור בקצה המנהרה ? אולי. אחרי 70 שנים של מאבקים, נראה שלפחות חלק משכנינו מבינים שלא הגענו לישראל, בקשיים כה רבים, כדי לעזוב.