מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי גדל ברעננה, למשפחה שהגיעה מווינה, אוסטריה. סבא רבא שמו היה ולטר, הוא היה מראשוני הרופאים ברעננה. מדי בוקר הביא את סבא שלי,רוני, לגן באופניים.

סבי מספר על חוויות ילדות ברעננה:

"בכיתה א' למדתי בבית הספר ממלכתי ב', היום נקרא בשם "ברטוב". הייתה לנו מורה בשם מינה, שלא הייתה אהובה עלינו, בלשון המעטה. יום אחד אחרי הלימודים עקבנו אחרי המורה, ליד בית החרושת לקרח השלכנו לעברה גולגלך (פרי האזדרכת). למעשה קונדס זה לא היו תוצאות ואנו, השובבים, התחמקנו מלתת את הדין על כך. אחר הצהריים הייתה לחבורה נקודת מפגש ב"מערת המכפלה" שנמצאה בשלד המבנה של בית הקולנוע "אורות", עד לסיום הבנייה הוא שימש אותנו למשחקים והחלטנו שזו מערת המכפלה שלנו". 

 

סבי הצטרף לתנועת מחנות העולים בכיתה ד'. בכל יום שלישי ושבת הגיע בקביעות לפעילויות השונות. היה זה המקום האהוב על סבי, מכיוון שאהב את המפגשים החברתיים בהם היו פעולות ספורטיביות, יציאות לטיולים ונסיעות לימי עבודה בקיבוצים. ימי שישי היו מוקדשים לריקוד, שירה ומשחקים, למשל פינג פונג, מחניים, קפא"פ (קרב פנים אל פנים – מחזיקים מקל מעל הראש  ומגנים על הראש ועל הגוף) וסימני דרך. סבי היה "חוגיסט" למופת ומעולם לא שללו לו את הסמל.

 

"התנועה חיזקה בקרבי את האהבה לארץ ובאמצעות הטיולים אף הכרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. עם גיוסי לצבא ביחד עם חבריי שירתנו בנח"ל ושובצנו בקיבוץ נתיב הל"ה. לאחר סיום השירות הצבאי יצאתי להדרכה במחנות העולים בחיפה למשך שנה אחת. כשהייתי  בן 11 בערך נסענו יום  אחד במכונית לסרט ברעננה. במכונית הסטודיבייקר היו אבא וולטר, אמא ליזה ואני. בסוף העלייה מרחוב סולד לרחוב מכבי התחלתי להקניט את אבי ולומר לו:  "עכשיו כשניכנס לקולנוע אורות כל האנשים והסדרנים יגידו: בבקשה ד"ר גוטפריד, תודה ד"ר גוטפריד, יסתובבו סביבך ויתחנפו אליך". השתררה דומיה קלה במכונית ואבא שלי ענה לי בתשובה שלא תישכח ממני לעולם – השיב לי מנה אחת אפיים, תשובת אדם נבון, שקול וטוב-לב – "אתה יודע רוני, אומנם להיות רופא זה לא כבוד כל כך גדול, אבל מאידך, זו גם לא בושה כל כך גדולה". אדם צנוע היה אבא שלי ובמקביל אדם רב יכולות, שעשה טוב  והועיל להרבה אנשים עם הידע העצום והשכל החריף שצבר בניסיון הרפואי שלו. אנשים רבים מאד אהבו  והעריכו את מקצועיותו ואנושיותו והיו לו אסירי תודה כל חייהם. פציינטית אחת של אבי חשבה שהיא הולכת למות, אבי כרופא קיבל אותה, הרגיע אותה ואמר לה שעוד נכונו לה שנים רבות של חיי בריאות. הדיאגנוזה שלו הוכיחה עצמה והיא, במשך שנים רבות, הייתה מביאה לנו כל שנה ביום הולדתה עוגה, כאות  חיבה והערכה לאבי."

 

סבא על הטיול באופניים:

"המדריך, אמיר יופה, החליט לאתגר אותנו בטיול אופניים לקיבוץ מעוז חיים. היינו בני 15 בכיתה ט'. יצאנו מרעננה השכם בבוקר ורכבנו על האופניים דרך ועדי ערה  ואום-אל-פחם. העלייה הייתה כל כך קשה, שעמדנו על הפדלים והתחרינו מי יצליח להימנע מהורדת רגליים לכביש. ערכנו הפסקה בסחנה ולאחר מכן המשכנו למעוז חיים. סה"כ  רכבנו כמאה ק"מ. הרגשנו הרגשה עילאית. לנו בצריפים בקיבוץ מעוז חיים ולמחרת העמסנו את האופניים על האוטובוס וחזרנו הביתה מרוצים מאד על שהצלחנו לעמוד במשימה הקשה. הטיול פיתח אצלי את כושר הסיבולת ולימד אותי שכמעט אין דבר שנבצר מיכולתי באם ארצה מספיק. זהו אחד מהאירועים, במבט לאחור של 69 שנות חיים, שעיצבו את אישיותי בחיים. הפנמתי והבנתי עד כמה אני יכול להביא את עצמי לעמידה בקשיים ובד בבד הפנמתי את כוחה של הקבוצה לבצע משימה ביחד ולהשלימה עד תום. במשך השנים הרבה הישגים אישיים שקרו לי ונראו גדולים וטובים דהו וירדו בסולם חשיבותם. טיול האופניים הזה חשיבותו הלכה וגדלה בסולם החשיבויות של הישגי בחיים ככל שעוברות יותר שנים."

על הטיול מרעננה לקיסריה:

"שוב משימה מאתגרת – הליכה לילית מרעננה לקיסריה. הלכנו 50 ק"מ על חוף הים. אחד החברים בשם זוכה מצא שלד של דג חרב, הרים אותו וזרק למים. כל היד שלו נחתכה, חבשו לו את היד והמשכנו בטיול. גם את המשימה הזו צלחנו.

 

לימים כשהייתי בצבא וערכנו מסעות קשים ומתישים (בניגוד לתנועה שבה המסעות היו מתוך בחירה חופשית, אולם לא פחות קשים), התעצמה אצלנו ההערכה העצמית שהיינו מסוגלים בנערותנו לעמוד במבחני מאמץ ורצון כה קשים."

מפעל תרשיש

"המדריך מאיר ארגוב החליט שצריך לגוון את המשחקים בקן התנועה. לכן אסף אותנו באישון לילה למשימה חשובה. הגענו למפעל "תרשיש" שייצר רשתות של דייגים ובחצר ניצבו להם עמודי כדור עף. התגנבנו לחצר המפעל ולקחנו את העמודים עם הרשת ומיקמנו אותם בקן. היה זה המשחק האהוב עלינו ביותר.

 

למדתי בתיכון חדש בתל אביב במשך ארבע שנים. הנסיעות לשם היו כשעתיים מדי יום. בכדי להפיג את השיעמום הייתי מסתכל  מבעד לחלון, מחבר את המספרים בלוחיות הזיהוי של המכוניות ומחשב את הממוצע. בסופו של דבר זה חידד לי את המוח ועשיתי זאת במהירות הבזק.

במקצוע ההיסטוריה תמיד קיבלתי 70 ובכל פעם המורה היה כותב לי אותה הערה, "לא העמקת מספיק, צריך להרחיב וכו'". אני החלטתי שהמורה לא קורא את הבחינה, ואמרתי לחברים בכיתה שבמבחן הבא אני כותב ומתאר משחק כדור רגל,  וכך באמת היה. ושוב קיבלתי 70 ושוב אותה הערה… השמועה עברה בתיכון כמו אש בשדה קוצים עד שהגיעה להנהלה. הזמינו את ההורים שלי וקיבלתי עונש.

 

עד היום רצתי 15 ריצות מרתון. רצתי במקומות שונים בעולם. המרתון הראשון שלי היה בתל-אביב ב-1992 יחד עם ניב בני. האתגר הקשה הלהיב גם את חברי הטוב מהתנועה, מאיר תושב. מאיר גר בניו-יורק, לכן רוב ריצות המרתון נעשו בניו-יורק. רציתי לגוון ורצתי ברומא, בברלין, בטבריה וביוון. ביוון רצתי בשנת  2010 בדיוק 2,500 שנה אחרי ריצת המרתון המקורית בשנת 490 לפנה"ס. ריצות המרתון קשורות בקשר גורדי, בלתי ניתן לניתוק, במסעות ובמשימות שלימדו אותנו בנערותנו בתנועת הנוער "מחנות העולים".

 

טיול האופניים לסחנה והטיול הלילי מרעננה לקיסריה הם שני האירועים שמהווים את אבני היסוד שלי בריצות המרתון. הקושי לרוץ ולסיים ריצת מרתון הוא לכאורה בלתי אנושי ובלתי נסבל, אך עם מולקולות הרצון והסיבולת שפיתחנו בצעירותנו למדנו להתגבר כמעט על כל מכשול".

 

לסבי היו ריצות מרתון קשות וקלות יותר אך כולן היו קשות מנשוא. סבא מספר שכשהוא מגיע לקו הסיום שנה אחרי שנה הוא חש הרגשת סיפוק עילאית שאין דומה לה ואין שווה לה.

 

"גם עסקאות של מיליונים לא תשתווינה להישג הספורטיבי ולכח הסבל שהתגלה כטמון בי".

 

משוב של סבא וסבתא: הפגישות בימי שישי היו פגישות מסוג שונה. בפגישות אלו ניתנה לנו הזדמנות לספר על העבר שלנו, על הילדות השונה כל כך מהילדות של הילדים היום. היה נעים להיזכר בתקופה הנפלאה שזכינו לגדול בה. היה ערך מוסף לפגישות בבית הספר, לפגוש את כל הקבוצה שעבדה על הפרויקט. שמחה ורוני גוטפריד. 

 

סבא וסבתא יקרים! אני אוהב ומודה לך שבאת לקשר הרב דורי ופינית לזה זמן. למדתי עליך ועל משפחתך דברים שלא ידעתי.  בהערכה, נכדכם נועם סדן. מורה מובילה: טל כהן

 

תשע"ה 2015