מאגר סיפורי מורשת

סבתא מאשה נולדה ב- 22.3.1923 בדולגינוב ליהודה וציפורה חודס. דולגינוב בזמן המלחמה עברה לידי הרוסים.

סבתי מאשה הצטרפה לפרטיזנים ונלחמה איתם עד סוף המלחמה, אצל דודתי ציפי אחות סבי ישנו ספר בשפה הרוסית שמתעד את חלקה של סבתי מאשה במאבק נגד הנאצים.

סבא יצחק נולד ב- 22.12.1917 ביוורוב גלציה שבפולין, לברל ושושנה.

בזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה פרש בצבא הפולני "צבא אנדרסון", הם נלחמו על סוסים ואילו הצבא הגרמני נלחם בטנקים, לא היה להם שום סיכוי נגד הגרמנים.

סבא יצחק סיפר שבזמן המלחמה יחד עם הצבא הפולני הוא הגיע לרוסיה ושם הוא ברח ונותר לבד. משפחה של גויים הכניסה אותו לביתם, הם לא ידעו שהוא יהודי והוא שמע שהם מדברים וצוחקים על היהודים, ומתארים איך נראה יהודי כמו בסרטי תעמולה הנאציים.

סבא יצחק היה גבר יפה, נחול עיניים ומאוד פיקח, הוא ידע לתפור ובכדי להודות להם על האירוח שלהם הוא ביקש שייתנו לו שמיכת צמר והוא יתפור להם מהשמיכה מעיל. אחרי שהם התלהבו מהמעיל היפה שהוא תפר, הוא סיפר להם שהוא יהודי, הם לא האמינו שכך נראה יהודי, הם היו בשוק.

לסבא יצחק היו 10 אחים ואחיות, אביו נישא בשנית לאחר שהתאלמן.

לאחר השואה, רק לאחר מספר שנים נודע ליצחק שיש לו אח אחד שנשאר בחיים וגר ברוסיה.

סבא יצחק וסבתא מאשה

סבא יצחק וסבתא מאשה נישאו ברוסיה ונולדו להם שני ילדים, ציפורה ובוריס. סבי בוריס נקרא על שם סבו ברל.

יצחק ומאשה רצו מאוד לעלות לארץ ישראל, הייתה תקופה בפולין שנתנו לאזרחי פולין מלפני המלחמה לחזור לישראל (בזמן שלטונו של גומולקה שהיה נשוי לאישה יהודייה).

סבתי מאשה הייתה ציונית וגם ידעה להסתדר שיחדה הרבה מאוד אנשים ברוסיה בכדי שיוכלו היא ועוד הרבה יהודים לחזור לפולין ומשם התקווה הייתה לעלות לארץ ישראל.

סבי בוריס סיים ברוסיה 6 שנות לימוד, בפולין 4 שנות לימוד ובארץ כאשר עלו, הוא נשלח לקיבוץ "להבות חביבה" ללמוד עברית ובהמשך למד בבית הספר המקצועי "עמל" חשמל ומכונאות.

אחותו ציפורה סיימה בפולין את בית הספר התיכון ובארץ למדה באוניברסיטת "בר אילן".

אחותו ציפורה נישאה לשאול ולהם שלושה ילדים שגית אייל ויניר.

סבי בוריס נשוי לסבתי שלה ויש להם בת יחסידה, תמי שהיא אימי.

אהבה לישראל

נולדתי ברוסיה בשנת 1946. עוד בילדותי ההורים שלי כל הזמן דברו על ישראל וחלמו להגיע לכאן . הינו שומעים בסתר חדשות בקול ישראל.

בשנת 1955 עלה לשלטון בפולין ראש ממשלה בשם גמולקה. הוא  היה נשוי לאישה יהודייה ואפשר לפולנים שהועברו אחרי מלחמת העולם השנייה  לרוסיה לחזור לפולין.

ההורים שלי היו אזרחי פולין ובשנת 1957 התאפשר לנו לחזור לפולין  מרוסיה. כאשר שהינו  בפולין, הייתה לנו אפשרות לבחור לעלות לישראל או להגר לארצות הברית  או קנדה.

ההורים שלי לא שמעו בקול החברים שלהם והתעקשו לעלות לישראל. הוריי תמיד חלמו להגיע לישראל ומבחינתם זה היה הגשמת החלום.

מסע העלייה שלנו לישראל החל מהעיר דלגינוב שנמצאת ברוסיה הלבנה. משם נסענו ברכבת מסע עם כל רכושנו על משטח פתוח במשך שבועיים. לאחר שבועיים לא פשוטים הגענו לעיר ורוצלב שנמצאת בפולין. בפולין נאלצנו להתעכב כארבע שנים ורק לאחר מכן להמשיך לכיוון היעד, ישראל.

בשנת 1961, עזבנו את פולין ברכבת ונסענו לוינה שבמדינת אוסטריה. שהינו שם כחודש ימים במחנה עולים בתנאים של מחנה. מוינה המשכנו לנאפולי שבאיטליה. נאפולי זאת עיר נמל לחופי הים התיכון וחיכינו במשך שבועיים לאונייה שתוביל אותנו לארץ ישראל אליה כל כך השתוקקנו להגיע. המסע באונייה ארך כשבוע ימים בתנאים קשים, צפיפות וים גלי מאוד. שם האונייה היה "מספייה". ב 15 בנובמבר 1961 סוף סוף הגענו לנמל חיפה. לאחר שעלינו על הרציף אספו אותנו והעלו אותנו למשאיות ומשם לירושלים. הנוף שנשקף אלינו היה שונה ממה שהיינו רגילים אליו באירופה. מבחינתנו ירושלים היתה שיאו של המסע והגשמת חלומותינו. הורי ששרדו את מלחמת העולם השנייה היו ציוניים ואוהבי ישראל. אני ואחותי גדלנו סביב הסיפורים והכיסופים לארץ. הקליטה בארץ הייתה מלווה בקשיים רבים כמו שפה, כלכלה, תרבות ועוד. מעולם לא שמעתי את הוריי מתלוננים שהגיעו לכאן או שהצטערו שלא היגרו למקום אחר. מבחינתי הרצון העז של הוריי להגיע לישראל ולהשתקע כאן זאת אהבה אמתית.

ישראל

הגענו לישראל לאחר תלאות רבות, לנמל חיפה בנובמבר 1961. נשלחנו על ידי הסוכנות היהודית במשאית לירושלים, לקריית יובל. בקרית יובל שיכנו אותנו ואת יתר העולים בצריפים זמניים  מאסבסט  הורי גרו בירושלים במשך בערך שנה ואני נשלחתי כשבוע לאחר עלייתי לקיבוץ להבות חביבה על מנת להתאקלם וללמוד את השפה העברית. הכל היה במסגרת עליית הנוער. אחותי ציפי נשלחה לקיבוץ אחר, קיבוץ חפציבה באותה מסגרת. בקיבוץ קיבלתי חדר ביחד עם עוד חמישה עולים מרומניה. היו איתי בערך 40 נערים וכולם היו רומנים, אני הייתי היחיד מפולין.

בקיבוץ למדתי עברית ועבדתי בכל מני עבודות כמו קטיף בפרדס, ברפת ובמטבח. עם הזמן קודמתי וקיבלתי סוס עם סוס בשם ג'ינו והייתי אוסף חלב מהרפת למטבח. תפקיד זה היה נחשב וכולם רצו להתחבר איתי כי החזקתי בכל המפתחות למחסני המזון. בתום התקופה חזרתי להורי שבינתיים עברו לגור ברמת גן בשכונת "רמת עמידר". שכונה זו איכלסה אוכלוסייה חלשה מבחינה סוציואקונומית. לכן, הורי עשו מאמצים רבים על מנת ששהותנו שם תהייה קצרה ובעזרת חברים שהיו ותיקים בישראל הם רכשו דירה אחרת ברחוב הררי 16 ברמת גן, שם גרו עד יומם האחרון. הסיבה שחזרתי להורי יחסית מהר מהקיבוץ היתה כלכלית, הורי היו זקוקים לעזרתי ומיד התחלתי לעבוד. עבדתי כחשמלאי ובערבים למדתי בבית ספר מקצועי "עמל". ברמת גן הכרתי חברים רבים שעד ליום זה הם חבריי הטובים. השנת 1967, לפני מלחמת ששת הימים הכרתי את אשתי שולמית.

חברי הטוב חיים פלטה כותב על החברות בנינו: סבא בוריס ואני נפגשנו לראשונה כשהיינו בערך בני 16. בוריס גר עם הוריו ועם אחותו ברמת גן בדירה קטנה במושגים של היום, אך בגודל שהיה מאד נהוג ומקובל באותה התקופה.

נפגשנו דרך חברים משותפים, מצאנו שפה ורקע משותפים ומאז אנחנו לאורך כל השנים שעברו חברים קרובים.

בילינו יחד, בעיקר בסופי שבוע ובחופשות. אלו היו זמנים שונים מאד. לא היו עדיין שידורי טלוויזיה, כמובן שלא היו פלאפונים ולא לכולם היה טלפון קווי בבית.

הבילויים היו בין השאר משחקי קלפים תמימים, ישיבה על מעקות ברזל או אבן ושיחות. אנו ממשיכים להיפגש עד עתה, לבלות יחד ולהתעדכן טלפונית לעיתים קרובות. כאשר היינו מגיעים לבלות אתו ואצלו נהגנו לשבת במקלט המרווח באופן יחסי ולשוחח.

הלכנו יחד למסיבות בימי שישי בערב (המוסיקה נוגנה על ידי תקליטים ופטיפון) כנערים וכבחורים צעירים, נסענו יחד לטיולים בארץ במכוניות שהיום לא כל כך ברור איך עשו את הדרך. היום כשאנו נוסעים יחד לטיולים בארץ ובחו"ל, כמובן שהתנאים שונים. בוריס  היה הראשון מבין החברים הקרובים אשר התחתן אחרי שפגש את שולמית. תמי הייתה התינוקת הראשונה אשר נולדה לחברים.

לסבא יש תכונות חיוביות רבות. הוא איש משפחה חם ומסור, אדם חכם, ישר ונוח לבריות, היה ונשאר חבר טוב, קרוב ונאמן.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.