מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בוריס אפשטיין- תולדות חיי

סבא בוריס ויובל בקשר הרב דורי
סבא בוריס בגיל 3
נערותו ותלאותיו של אבא - חיים בצל המלחמה

אני, אפשטיין בוריס בן יפים, נולדתי ב- 9 במאי 1946 בעיירה נרובליה שבבלארוס, שם התגוררה משפחתנו עד  לשנת 1963. ההורים שלי היו אנשים רגילים. אימא, קרפמן

ברכה, עבדה כרואת חשבון ראשית במחלקת הכספים המחוזית. אבא, אפשטיין פישל, עבד כחייט בהתאמת בגדי גברים ונשים.

תמונה 1

דיווחים על אבא:

כחודש אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה ב – 1939, אבא  שלי נמלט מפולין מהנאצים עם קבוצת צעירים, שהיו חברי תנועת בית"ר, לבלרוס. מהזיכרונות של אבא שאני מכיר -משפחתו גרה בעיר וiארקה, שליד וארשה, והיו לו שלושה אחים ואחות, שכולם גרו בוארקה. אימא שלו, ריבקה רובינוב נפטרה ב –1937 ואבא המשיך לגור עם אבא שלו ואחותו עד שברח מפולין לבלרוס. קרובי משפחה גם מצד אבא וגם מצד אימא גרו בוארשה. על פי כמה מקורות, האב ואחד האחים מתו באושוויץ, ושני האחים והאחות האחרים בטרבלינקה. ב – 22.6.1941  המלחמה הגיעה גם לפתחם – אל בלארוס. הוא שירת בצבא האדום – היה זה גיוס חובה. כך היה במשך כשנתיים.  ב -1943 שיחררו אותו והעבירו אותו לקווקז ושם הוא המשיך לשרת בגבול טורקיה  ואזרבייג'ן עד 1944. ב – 1944 בלארוס שוחררה ואבא חזר לעיר נרובליה ושם פגש את אימא. הם התחתנו ב1945 ושנה לאחר מכן נולדתי. המשפחה של אבי שהייתה משפחה ענפה הושמדה כולה על ידי הנאצים. עם תום המלחמה חיפשו הורי במשך זמן רב את קרובי המשפחה מצד אבא, אבל ללא הצלחה. אבא נפטר ב – 1990.

תמונה 2

 

תמונה 3
    
תמונה 4
   
תמונה 5

 

ילדותה של אימי

אימי נולדה בשנת 1919 בנרולביה בבלארוס. כשהייתה בת שנה, באופן פתאומי נכנסו לביתה בנדיטים ורצו להרוג את אביה.  אימה חיבקה את כל הרובים של הבנדיטים בזרועותיה כדי שלא ירו בבעלה. ואביה קפץ דרך החלון ונמלט. כתוצאה מכך,  הבנדיטים שכעסו עליה, היכו אותה באופן כל כך קשה שהיא הייתה חולה במשך שנה ובסופו של דבר אף נפטרה כשאימא הייתה בת שנה בערך. אימא שלי גדלה אם אימא חורגת. כשפרצה מלחמת השנייה בעולם המשפחה פונתה לעיר באקו ואחרי זמן מה לאוזבקיסטן,  אמא עבדה כרואת חשבון באירגון חקלאי. בשנת 1944 המשפחה חזרה לבלארוס, ובשנת 1945 אמא התחתנה וכעבור שנה אני נולדתי. אימא נפטרה ב – 1978 ממחלה קשה ותוקפנית.

ילדותי ולימודים

כל ילדותי עברה בעיר נרובליה, עיירה יהודית, שכמעט חצי מתושבי העיירה היו יהודים. בזמן ההוא לא היו גני ילדים ולכן גדלתי בבית בזמן שהורי עבדו.  גרנו בבית בו גרו שלוש משפחות. הדירה שלנו הייתה אמצעית, בת שני חדרים ובתוכה היה תנור עץ, שהשתמשו בו  לחימום  הדירה בחורף ולהכנת אוכל (לפעמים השתמשנו גם בפתיליה). גרנו בלי מים  בדירה כי מקור המים היה בחוץ (בור מים), לא  היה לנו גז וחשמל עד שנת 1956. כדי להכין   שיעורי בית בזמן החשוך ולהאיר את הדירה  השתמשנו  בנורת קרוסין (עששית).      בגיל 7, בשנת 1953, התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר המקומי.  אנחנו גרנו בשפת הנהר פריפט והרבה זמן בילינו שם עם ההורים ושיחקנו עם החברים.

אחרי סיום בית הספר היסודי למדתי בחטיבת ביניים עד לשנת 1960. בין שנים 1960-1964 למדתי בתיכון. אהבתי ללמוד מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ושיעורי ספורט. שיחקתי בנבחרות ביה"ס בכדורסל, כדורגל וכדורעף. חוץ מזה השתתפתי בהרבה הופעות ואירועים כשחקן,  כרקדן וכזמר. אחרי סיומם  של הלימודים  בתיכון ב – 1964 ניסיתי ללכת לאוניברסיטה, אבל לא הצלחתי והתקבלתי לחטיבת ביניים בכפר רודניה  גורבוביצ'סקי בתפקיד מורה חינוך גופני ופיזיקה. גם באוניברסיטה השתתפתי בהרבה פעילויות חברתיות.

בשנת 1965 עברתי 5 מבחני כניסה לאוניברסיטה  בעיר גומל והתחלתי ללמוד בפקולטה של פיזיקה ומתמטיקה, אותה סיימתי בשנת 1969, והוענק לי תואר אקדמי שני בפיזיקה.

בסיומם הלימודים ב – 1969 התקבלתי כמורה לפיזיקה בבית הספר מס' 4 בעיר קלינקוביצ'י, שאליה עברה המשפחה ב-1963. עבדתי רק שלושה חודשים והתגייסתי לצבא הרוסי, שם שירתתי במשך שנה.  לפי החוק הרוסי בתקופה הזאת, מי שסיים את האוניברסיטה והתגייס יוכל לבחור אחד משני מסלולים: לפי מסלול הראשון לשרת במשך שנה כחייל, ולפי מסלול השני ללמוד בקורס צבאי ולאחר מכך לשרת שלוש שנים כקצין. אני בחרתי במסלול הראשון כי היה לי מקצוע ולא להיות איש צבא. סיימתי את השירות שלי בצבא  בנובמבר 1970 וחזרתי ללמד בבית הספר שבו עבדתי עד לשנה 1977 ואחר כך עברתי ללמד לבית הספר מס' 7 עד לעלייה לארץ. שנות עבודה בקלינקוביצ'י היו מוצלחות: כל שנות העבודה הייתי מחנך הכיתה, ראש האגודה השיטתית של מורי הפיזיקה בעיר קלינקוביצ'י, תלמידיי הראו תוצאות טובות בבחינות ובאולימפיאדות בפיזיקה. על עבודה טובה בשנת 1984 קיבלתי את התואר "מורה פדגוגי" בפיזיקה בין הראשונים בעיר.

בשנת 1971 התחתנתי ויש לי שני ילדים וחמישה נכדים.

תמונה 6

עלייה לארץ

בקיץ 1990 קיבלנו הזמנה מהסוכנות היהודית על מנת לעלות ארצה. כמעט חצי שנה לקח לנו להכין את המסמכים הנדרשים ולשלוח אותם למחלקת ויזות ורישום במשרד החוץ של בלארוס, כדי לקבל אישור לעלייה. באוקטובר 1990 קיבלנו את האישור והתחלנו להתכונן. התאריך המתוכנן היה באמצע ינואר 1991. אני ואשתי פרשנו מעבודה והתחלנו לאסוף ולארוז דברים ליציאה. בתחילת חודש ינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ ולכן דחינו את יציאתנו לתחילת חודש אפריל. ב-6 באפריל אנחנו ועוד כמה משפחות עברנו לבירת בלרוס מינסק ובערב נכנסנו לרכבת מוסקוה-ווארשה ובבוקר הגענו לבירת הפולין. שם חיכו לנו נציגי הסוכנות היהודית שהובילו אותנו למרכז לעולים בפולין. כמעט בחצות עלינו למטוס ולקראת בוקר נחתנו בשדה התעופה בן-גוריון. בירכו אותנו בחום רב: עם דגלי ישראל, מוסיקה, ריקודים והרבה ברכות. אחרי שעברנו את כל הבדיקות הביטחוניות, רישום וקבלת תעודת זהות ותעודת עולה, נסענו במונית לעיר רחובות. בן דודה של אשתי גר ברחובות ולכן  החלטנו לעצור שם. שכרנו דירה בת 3 חדרים והתחלנו להתרגל למציאות. בני, שחר, התחיל ללמוד בבית הספר דה שליט, ולבתי, לודה, המליצו אולפן קיבוצי לצעירים והיא למדה חצי שנה בקיבוץ ניר יצחק שבדרום, ואני ואשתי למדנו באולפן רגיל ברחובות. היו לי שתי אופציות לעלות ארצה. בשנת 1947, כשהייתי בן שנה, ליהודים שנולדו וגרו במדינות מערב, היה מותר לחזור למדינות שמהן ברחו ולעלות לארץ ישראל. אבא מאוד רצה, אבל אימא אמרה לא. בשנת 1972 המשפחה קיבלה הזמנה מישראל לעלייה ועכשיו אימא לא התנגדה,  אבל אבא סרב. עד היום אין לי הסבר להחלטות שלהם בתקופות האלה.

לימודים ועבודה בארץ

כמו שסיפרתי עלינו ארצה ב-אפריל 1991. בסוף חודש מאי התחלנו ללמוד באולפן איך לדבר עברית ו-לכתוב. בתחילת דצמבר סיימנו אולפן א' ופניתי למשרד החינוך כדי לברר האם יש מקומות עבודה למורה לפיזיקה. הסבירו לי שכדי ללמד בארץ צריך לעבור קורס מיוחד על מנת לקבל רישיון הוראה קבוע בארץ, שיתקיים בהקדם. התחלתי לחפש עבודה וכעבור חודש התחלתי לעבוד במוסך "צמד" שברחובות כאיש ניקיון. מנהל המוסך מאוד הופתע כאשר הסברתי לו שאני מורה לפיזיקה, בעל תואר שני וכרגע אין לי עבודה. עבדתי במוסך שלושה וחצי חודשים ובפברואר קיבלתי הזמנה לקורסים למורי פיזיקה באורט סינגלובסקי ובאוניברסיטה ת"א. עשיתי בחינות כניסה לקורסים בעברית ובפיזיקה ולפי תוצאות הבחינות קיבלתי הזמנות משני מקומות האלה. בחרתי באוניברסיטה ת"א כי הקורס שלהם היה מיועד רק לעולים חדשים – מורים לפיזיקה ובאורט הקורס היה לאנשים בעלי מקצועות שונים, שהם לא מורים לפיזיקה (מהנדסים, טכנאים וכו…). כאשר למדתי בקורס הייתי חייב יום אחד בשבוע להיות בבית הספר, לשבת בשיעורים של מורים לפיזיקה כדי להכיר את מערכת החינוך מבפנים. הייתי צריך למצוא בית הספר שבו אוכל לעשות את זה. פניתי להרבה מנהלים של בתי הספר שונים ברחובות ורק מביה"ס "קציר" (בניהולו של אברהם סלע) קיבלתי תשובה חיובית. בתקופת הלימודים השקעתי המון: כל יום יצאתי ללימודים ב -6.00 בבוקר וחזרתי  ב – 19:00 בערב ואחר כן הכנתי שיעורי בית, לפעמים עד 2 – 3 בלילה. בחודש אוגוסט 1992 סיימתי את הקורס וקיבלתי רישיון הוראה קבוע.

כמובן, שאחרי סיום הקורס וקבלת רישיון הוראה, לא הצלחתי למצוא עבודה והתחלתי לקבל דמי אבטלה כי לפני הקורס עבדתי במוסך (הייתה לי זכות). בו זמנית פניתי לאברהם סלע וביקשתי ממנו לאפשר לי כל יום להגיע לבית הספר, לשבת בשיעורים, לעזור לכל אחד שזקוק לעזרה וכו… במשך ארבעה חודשים (ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר) השתתפתי בכל פעילויות של ביה"ס: הייתי משגיח במבחנים, עזרתי לתלמידים, השתתפתי בטיולים, סיורים, עזרתי ללבורנטית להכין ציוד בפיזיקה לניסוים ולהדגמות, תיקנתי מה שהיה לא תקין וכו ..  ב – 01.01.93 קיבתי ממשרד החינוך מכתב, שהוא נותן למורים עולים, שלא הצליחו למצוא מקום עבודה, חצי משרה עד סוף שנת הלימודים. מאתנו ביקשו למצוא את בית הספר, שהמנהל יכתוב מכתב למשרד החינוך שהוא מסכים לקבל את המורה לחצי שנה הזאת. באותו רגע, שפניתי לאברהם סלע, קיבלתי ממנו את המכתב וכעבור שעתיים הייתי במחלקת כוח אדם של משרד החינוך בת"א ו מ – 02.01.93 התחלתי לקבל משכורת ממשרד החינוך וביטלתי את האבטלה. היה זמן מאוד מעניין ומאוד חשוב בשבילי. בחודש מאי אברהם סלע הזמין אותי לשיחה אישית ושאל האם אני רוצה להמשיך לעבוד ב"קציר". אי אפשר להסביר מה אני הרגשתי ברגע הזה! הוא הציע לי חצי משרה לשנת הלימודים הקרובה עם פרספקטיבה בעתיד. כך אני החלתי לעבוד במערכת חינוך ישראלית.  בו זמנית אחד מהחברים שלי סיפר לי שצריכים מורה לפיזיקה, דובר שפה רוסית, לביה"ס חקלאי "עיינות". הסיבה היא  שבתקופה הזאת היתה תכנית של סוכנות היהודית בשם "נעלה 16". לפי התכנית צעירים/ות מברה"מ עלו ארצה ללא הורים והיו מפוזרים בין בתי הספר, שבהם היו פנימיות. פניתי למנהל "עיינות" וגם שם התקבלתי לחצי משרה. וכך מראשון בספטמבר 1993 אני התחלתי לעבוד חצי משרה בביה"ס "קציר" וחצי משרה בביה"ס חקלאי "עיינות". ב"קציר" עבדתי עד לשנת 2018 וב"עיינות" עבדתי עד לשנת 2010.

באפריל 2019 הוזמנתי למפגש עם בוגרי מחזור 1973 שזה היה המחזור הראשון שבו הייתי מחנך הכיתה. הפגישה הייתה מרגשת מאוד, נפגשתי גם עם צוות מורים וותיקים, שעבדנו ביחד בתקופה הזאת. היה נעים מאוד להיפגש עם המורים והתלמידים אחרי כמעט 30 שנים, שלא ראיתי אותם. למפגש הגיעו גם הרבה תלמידים מכיתות שונות שלימדתי אותם. ישבנו זמן רב, דיברנו, שיתפנו את רשמיהם, זכרנו הרבה דברים ומקרים שונים. האווירה הייתה מאוד נחמדה וחברותית, שמעתי המון משאלות ומילים חביבות וחזרתי הביתה עם הרבה רשמים וזיכרונות נעימים. עד היום אני יוצר קשר דרך רשתות חברתיות וטלפון נייד עם רוב משתתפי המפגש (גם מורים וגם תלמידים). חוץ מזה מצאתי ונפגשתי עם חברים שלי שביחד למדנו באוניברסיטה (השנה מלאו 50 שנים לסיום לימודי באוניברסיטה).

 

הזוית האישית

סבא בוריס זה היה כיף נוראי זה כיף ללמד את הדור השלישי שלנו על דברים שלא הכירו בכלל ולחפש יחד מידע על העבר והמורשת נהנתי להיפגש עם הנכד שלי מדי שבוע בבית סיפרו הלמידה המשיכה גם כשנפגשנו לא בבית הספר דיברנו על הנושאים גם במפגשים האישיים. יובל היה לי ממש כיף להיפגש עם סבא מדי שבוע ולהקשיב לסיפור של חייו מה הוא עבר ומה הוא עשה

מילון

עששית
מנורה ניידת שפעלה על נפט או על שמן.

מעברה
"יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50.

ציטוטים

”השפע שיש לנו היום בתקופת ילדותי לא היה, נאלצנו להסתפק במועט.“

הקשר הרב דורי