מאגר סיפורי מורשת

שמי אמנון בסל, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי. הוריי הגיעו לארץ מתימן, בכך יעסוק סיפורי.

בשנת 1948 מדינת ישראל קמה, עקב כך היהודים שחיו בארצות ערב (ובהן גם תימן) החלו לחשוש מפוגרומים והתנכלות של ערבים נגדם. היהודים הגיעו להחלטה שעליהם לקום ולעזוב את תימן, ולעלות לישראל ארץ הקודש. במהלך עזיבתם את תימן, הוריי הלכו דרך ארוכה ברגל בכדי להגיע למקום בו התכנסו כל היהודים שרצו לעלות לארץ. במהלך דרכם לארץ ישראל היו הרבה מאוד קשיים: היה חם מאוד, לא היה מספיק אוכל ומים, לקשישים היה קשה מאוד פיזית. בשל המצב הזה, הרבה עולים חלו במחלות קשות וחלקם אף נפטרו בדרך וביניהם אחי הבכור, שהיה רק בן שנה. רוב העולים הגיעו למחנה עולים בארץ שנקרא עין שמר. שם שהו כשנה ולאחר אותה שנה עברו לישוב שנקרא זרנוגה. היום היא חלק מרחובות ונקראת שכונת קריית משה ברחובות.

השהייה בזרנוגה הייתה באוהלים. באותה השנה היה חורף קשה מאוד. המאהל הוצף במים ונאלצו להעביר את העולים לישוב כפר יבנה הסמוך היום לעיר יבנה. מאז ועד היום כל משפחתנו גרים ביבנה.

להורי נולדו חמישה ילדים, שלושה בנים: אברהם, ציון, ואני הבן השלישי, מספר הסיפור, אמנון (הסבא של עילי בסל). אחריי נולדו שתי אחיותיי, תמר ורינה. באותה תקופה הייתה תקופת "צנע"- מחסור באוכל בביגוד, לא היה חשמל בבתים, בכל בית היו עששיות שדלקו באמצעות נפט. מקררים לא היו בכל בית, ברחוב מכרו קרח ובעזרתו שמרו על החלב ומוצריו שהיו במקרר. קרח ונפט נמכרו בעזרת עגלה וסוס ועגלון שהיה מצלצל בפעמון כדי ישמעו שהוא הגיע. בגדים מכרו במעבר מדלת לדלת. הוריי קיבלו תלושי אוכל אותם קיבלה כל משפחה לפי מספר האנשים בבית. הבגדים עברו מילד לילד לא היה במה לקנות חדש. היום אנו צוחקים על התקופה הזאת ואומרים שכל ילד קיבל טלאי נוסף במכנסיים שעברו מילד לילד. משחת נעליים לא הייתה בנמצא וגם הנעליים עברו מילד לילד. בעבר כנראה הסחורה הייתה טובה – משום שהחזיקה מעמד למספר ילדים, גם נעליים וגם בגדים.

הזוית האישית

עילי ונועם: ריגש אותנו לשמוע מסבא וסבתא (של עילי) על העבר, הקשיים שהמשפחה התמודדה לאורך ההתיישבות בארץ וההצלחות. מאוד התעניינו גם בסיפור על חטופי תימן.