מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

בבית היתומים היו הרבה ילדים מכול הגילאים

אני וספתא שלי
יהודית סגל
הספור של יהודית סגל

אני נולדתי בפולין בעיר סוקולוב בשנת 1936.
 
הינו 3 אחים ו3 אחיות.ב1939בזמן המלחמה ברחנו לרוסיה. שם נסענו ברכבות שבועות שלמים בצפיפות רבה.בדרך חליתי והעבירו אותי לבית חולים והמשפחה המשיכה לנסוע ברכבתכדי למצוא מקום להתיישב בו. בבית החולים ראו שלא באים לקחת אותי והעבירו אותי לבית יתומים. הייתי בסך הכול בת 5. ציפיתי כל יום שיבואו לקחת אותי ולא כך היה. כך נשארתי שם חמש שנים.
 
בבית היתומים היו הרבה ילדים מכול הגילאים, למדנו שם רוסית ועבדנו שם בשדות וגידלנו שם ירקות עבור בית היתומים. אחרי המלחמה אימא שלי הכירה קצינה רוסיה ושילמה לה כסף על מנת שתחפש אותי. אבא שלי גם חיפש אותי ולא חזר. לכן אימי חשה אחריות שנים למצוא אותי.
 
הקצינה נסעה לבית חולים ושם אמרו לה לאן העבירו אותי והיא היגיעה לבית היתומים לחפש אותי. בהתחלה נבהלתי מאישה שמסתכלתעלי ולא הבנתי למה, וברחתי למשרד של בית היתומים .פניתי למנהל בבהלה ואמרתי שמישהי עוקבת אחרי. האישה (הקצינה) סיפרה שבאה לקחת אותי לאימא שלי(שני האחים הגדולים חזרו לבד לפולין ושם נהרגו). אני והקצינה עלינו על הרכבת שהייתה מלאהחיילים שחזרו מהמלחמה. הייתי הילדה היחידה ברכבת והחיילים שרו ואני רקדתי. נסענו שבועות.     
 
הגעתי לבית. זה היה חורף. הייתי עם צעיף גדול על הראש עם שיער מגולח, (בבית היתומים היו נוהגים לגלח את ראשם של הילדים כדי לטהר אותם מכינים). הייתי נראית  קטנה לגילי, ועמדתי לפני אישה שלא זכרתי אותה. היא הסתכלה עליי ואמרה שזו לא הבת שלי, הבת שלי צריכה להיות אחרת. אבל היו לי שתי נקודות חן גדולות על הפנים. לאחר שהבחינה בנקודות החן שלי חזרה בה וטענה שאכן אני כן הבת שלה. כמובן שבכיתי. ההרגשה של היתה קשה מאד . הרגשתי דחויה על ידי אימי ורציתי לחזור לבית היתומים. הייתי בסך הכל בת 10.
 
בבית שלהם ,כלומר שלנו, היה חדר אחד עם מיטה .ישנו אמא ו-3 ילדים על אותה המיטה. אחרי זמן מה התחילו היהודים לנסוע בחזרה לפולין לחפש את יקיריהם. אמא באה לחפש את שני האחים הגדולים שלי שחזרו לשם והשאירו אותנו בדירה בפולין שארגנה הסוכנות היהודית. אנחנו מאד פחדנו להישאר בדירה שם לבד כי היו מסביב שיכורים. אחי סגר את הדלת ודפק מסמרים מסביב כדי שלא יוכלו לפתוח.
 
אחרי שאמא חזרה, אספו אותנו מהסוכנות כדי להעביר אותנו לגרמניה למחנות העקורים ומשם לעלות לארץ. הילדים למדו שם עברית ואמא עבדה במטבח של המחנה וחיכינו לעלות לישראל. בשנת 1949 החלו קבוצות קבוצות לנסוע. אותנו דחו כי אמא היתה חולת לב. כל פעם חשבנו הנה עכשיו, אבל בסוף לא. גילינו שיש לנו משפחה באמריקה אבל אני ואחי לא רצינו להגיע לשם. היינו בתנועת נוער עברית ורצינו להגיע לישראל. הרגשתי ציונית בכל רמ"ח אברי וציפיתי להגיע לארץ של היהודים.
 
העליה לארץ
 
סוף סוף הגיע הרגע שלנו לנסוע. קיבלנו ארגזים לארוז והתחלנו במסע. מגרמניה נסענו לצרפת, שם אחסנו אותנו באולמות גדולים .ישנו על הרצפה, משם עלינו על אונית "גלילה" לעלות ארצה. האנייה הייתה צפופה וכולם קיבלו מחלת ים, אולם, עד שהגענו ארצה כבר התרגלנו לים..
 
משם לקחו אותנו למחנה עולים בחדרה. היינו  4 משפחות באהל אחד, כל אחד תפס פינה. זה היה במרץ- אפריל. ירד גשם חזק ,האוהל התמוטט והכל נרטב. היינו בבית עולים חצי שנה, עד שהעבירו אותנו לבדונים,(בית עשוי עץ בעל גג משופע) שתי משפחות עם שני חדרים קטנים.משם עברנו לשיכון בחולון. היות ואמא הייתה אלמנה היא קיבלה אישור לפתוח מסעדה.
 
גרנו ליד אזור תעשייה. אני הייתי אז  בת 12 ונהגתי לנסוע  לתל אביב לקנות מצרכים עם תלושי המזון. המצרכים היו כבדים לילדה קטנטנה כמוני שדרך ארוכה היתה צריכה לעבור  גם ברגל. בחולון למדתי בבי"ס שנקר. וכן למדתי בתיכון קוגל בחולון.
 
אלמנת צה"ל
 
הייתי בצבא בנח"ל במפקדה שלהם במחנה בית דרס. אחרי הצבא הכרתי את בעלי בחולון. בשנת 1958 התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים : בן ושתי בנות. בשנת 1974 בעלי היה במילואים, והוא הסיע קצינים. הם נסעו לשטח שבו הטמנו מוקשים עם הגבול בין  ישראל למצרים אבל המקום לא היה מסומן במפות . הוא הוריד אותם מהרכב והסתובב והרכב עלה על מוקש. לצבא יש גב גדול וקיבלתי עזרה.
 
מאז אני אלמנת צהל. הבן הגדול היה בן 12 וחצי ובדיוק תכננו לו בר מצווה, והקטנה בת 6. גידלתי אותם היטב, היו ילדים טובים ותלמידים טובים. אנחנו בקשר קבוע, והם דואגים לי.
 
היום אני בת 79 מתנדבת במד"א 3 פעמים בשבוע ופעם אחד בספריה בקריית אונו.
תשע"ה

מילון

יתום
ילד שנישאר בלי ההורים

ציטוטים

”חשוב לשמור על המישפחה ביחד שעוזרת אחד לשני“

הקשר הרב דורי