מאגר סיפורי מורשת

באתי לקצת ונשארתי כל החיים!

קוראים לי אבריל סמברג בת לג'וזף ופיי סילברמן. נולדתי באנגליה בשנת 1949 במנצ'סטר.

ילדות

היינו משפחה של ארבעה ילדים ואני הייתי הכי קטנה. אח שלי צ'ארלס היה הכי גדול, אחרי אחותי הגדולה הלן, אחותי ג'ון, ואני.

אני רוצה לספר על סבתא מיני.

סבא שלי נפטר לפני שנולדתי וסבתא מיני הייתה אלמנה צעירה.היא הייתה באה אלינו כל יום לעזור לאימא שלי ואנחנו אהבנו אותה מאוד מאוד, היא תמיד ידעה להקשיב לנו ולהעניק אהבה ותמיכה, ואם אני היום סבתא טובה זה רק בזכות הדוגמה שקבלתי ממנה.

סבא וסבתא מיני

אנחנו גרנו בשכונה יהודית בבית נחמד, לאבא שלי הייתה חנות למעילי פרווה. גם סבתא וסבא שלי נולדו באנגליה ההורים שלהם הגיעו בערך בסוף המאה ה-19 מרוסיה.

אני זוכרת בתור ילדה הלכתי לבית ספר והשלג היה מגיע עד הברכיים שלי. בילדותי היה מקובל להפליק לילדים על הידיים אם סרגל אם הם עשו משהו לא בסדר וזה היה כואב מאוד.

בתיכון לבשנו מדים שכללו כובע קש בקיץ (אפילו שבמנצ'סטר היה קר בקיץ) וכל יום עניבה. ביום הראשון של בית הספר היה טקס לכל הילדים החדשים לקשור אותם עם העניבה לפסל "ארוס" שהיה בחצר בית הספר, עד תום ההפסקה. אני נכנסתי ללחץ כי לא ידעתי איך לקשור בחזרה את העניבה והיה אסור להיכנס לכיתה ללא עניבה. למזלי אחותי ראתה אותי ובאה להציל אותי, בתור ילדה מעד אהבתי ללכת לבית הכנסת. כל החברים שלי הלכו לאותו בית כנסת כולל המשפחה וזה היה המקום למפגש עם כולם.

בבית ספר שלי בחגים רוב התלמידים למדו כי הם לא היו יהודים אבל אנחנו קיבלנו אישור ללכת לבית הכנסת ובאמת הרגשנו מיוחדים. קיבלנו בגדים חדשים, ואחרי התפילה היה מפגש באולם הצמוד להרים כוסית ולאכול עוגות.

בשנות השישים באנגליה הייתה תקופה מאוד תוססת מבחינת אופנה ומוזיקה. אח שלי הקים להקה בשם "Herman's Hermits" שזכו להצלחה רבה, כל פעם שהם הופיעו בטלוויזיה או ברדיו אני הייתי הולכת אתם, היה ממש כיף. אגב בשנות השבעים הלהקה הגיעה לארץ ואני עשיתי את הסיבוב איתם ביחד.

למרות שהיה כייף באנגליה היו גם מקרים של אנטישמיות, למשל יום אחד הלכתי הביתה ועברו על ידי שני נערים מהבית ספר הקתולי בשכונה ואיך שעברו אותי אחד הבנים נתן לי סטירה הייתי בהלם.

דוגמא נוספת: ביום הראשון בחטיבה

ישבתי על יד בחורה נוצריה דיברנו ושיחקנו ופתאום נכנסה בחורה יהודיה לכיתה והבחורה הנוצריה אמרה לי זוזי אני לא רוצה שהיא תשב לידנו, שאלתי אותה למה והיא אמרה בגלל שהיא יהודיה אז אמרתי לה גם אני יהודיה והיא אמרה את נחמדה, היה ברור לי שהיא שמעה בבית שאסור לדבר עם יהודים והיא בכלל לא ידעה על מה מדובר.

בגיל 15 הצטרפתי לתנועת הנוער "הבונים" שהייתי תנועה ציונית ולמדו אותנו המון דברים על הארץ למשל: ריקודי עם, יצאה למחנות  וקצת לימוד השפה. בגיל 16 רציתי לעלות לארץ אבל אמרו לי שאני צריכה לחכות עד גיל 18.

העליה לארץ

בשנת 1968 אני עליתי לארץ מאנגליה. שלחו אותי לקיבוץ "מעגן מיכאל". בגלל שלא ידעתי מילה בעברית עשיתי אולפן אבל לא למדתי הרבה בגלל שרוב התלמידים דברו אנגלית. נתנו לי משפחה אומנת אבל הם לא ידעו אנגלית בכלל והיה מאוד קשה לתקשר.

אני גרתי בקיבוץ בצריף מעץ עם גג מפח עם עוד שלוש בחורות בחדר בלי מזגן ובלי מאוורר. בקיץ היה כל כך חם במיוחד לבחורה שבאה מצפון אנגליה שחשבתי שאני אמות. לילה אחת היה בלתי נסבל אז לקחתי סדין נכנסתי למקלחת וישנתי עם הסדין ספוג מים כל הלילה.

(איזה כיף).

כעבור שנה עברתי לגור בחיפה ומצאתי עבודה בתוך מזכירה באנגלית. הייתי שמונה שעות ביום בחדר עם בחורה בגילי שלא ידעה אנגלית והיא נורא רצתה שנדבר, אז היא הביאה מילון עברי-אנגלי וכל פעם היא הייתה מצביעה על המילה שהיא רצתה להגיד לי, וככה לאט לאט למדתי עברית. לבחורה הזאת קראו טובה היא ממוצא עיראקי והמשפחה שלה אמצו אותי, זאת אומרת ששבתות וחגים עשיתי אצלם.

פעם ראשונה שהייתי אצלם וטעמתי את האוכל חשבתי שהפה שלי עלה באש מרוב חריפות. אפילו שאימא שלה סיפרה לי שהיא עשתה את האוכל לא חריף בגללי! אני חייבת להגיד שבהתחלה קיבלתי קצת הלם תרבותי בארץ, בתור ילדה היה לנו אסור לאכול ברחוב ובארץ כולם אכלו מה שבא להם ברחוב כולל גרעינים!

גם לפני שבאתי לארץ אימא שלי קנתה לי בגדים חדשים ושהלכתי ברחוב בארץ אנשים ממש היו בוהים בי, עד כדי כך שאני התחלתי לבכות כי לא הבנתי למה מסתכלים עלי ככה. יום אחד נגשה אלי בחורה בגילי ושאלה אותי אם יש לי בגדים למכור (אז בארץ לא היה מבחר גדול של בגדים) ואז הבנתי למה מסתכלים עלי והפסקתי לבכות.

אני זוכרת בתוך נערה בת 18 אני הייתי מסתכלת על החיילים וחשבתי איזה גברים יפים. היום בתור סבתא אני חושבת מה הילדים האלה עושים בבגדי חיילים!

אחרי ביקור קצר באנגליה, נסעתי לבקר חברה בקיבוץ "כפר הנשיא" וכל כך אהבתי את המקום שבקשתי להישאר ושם פגשתי בחור בשם  דני סמברג שבהמשך היה בעלי. כעבור שנה דני ואני עברנו לגור בתל אביב בדירה קטנה ליד שוק הכרמל.

דני היה חייל סדיר וביום כיפור בשנת 1973 היינו בבית ובשעה שתיים היינו מאוד רעבים אז אמרתי לדני שנאכל משהו ואז נלך לטיול, ראינו מלא אוטובוסים אז הבנו שמשהו לא בסדר. דני החליט לחזור לבסיס. אנחנו קבענו עם אימא שלי (שגם גרה בתל אביב) שאחרי שיגמר יום כיפור נלך ביחד ונאכל משהו. אז היא באה ושאלה אותי איפה  דני ואיפה הולכים לאכול ואני עניתי לה שדני הלך לצבא ואנחנו במלחמה!

הדירה שלי הייתה קומת קרקע ושאלתי את בעלת הבית איפה המקלט אז היא אמרה שבגלל שאין מקלט בדירה שלי היא קומת קרקע אז הבית שלי המקלט. אני די פחדתי כי זאת הייתה המלחמה הראשונה שלי. לילה אחד ישנה אצלי חברה ובאמצה הלילה הייתה אזעקה אז היא אמרה לי בואי נלך למקלט, אמרתי לה שהיא יכולה לחזור לישון כי אנחנו  כבר במקלט.

בשנת 1974 התחתנתי עם דני.

כשהייתי בחודש שלישי להריוני הראשון נסענו לאח של אבא של דני שגר במנצ'סטר במקום שאני גדלתי. התברר לנו שהדוד הכיר את אבא שלי. הבן שלו שיחק כדורגל עם אחי ועשה עסקים עם גיסי. (איזה עולם קטן). בשנת 1975 נולד הבן הבכור שלנו עידן ובשנת 1978 נולד הבן הקטן טל. כיום יש לי 4 נכדים מופלאים: גיל לי, ירין, יונתן ורז הקטן.

אני לא חלמתי שהייתי נערה במנצ'סטר, שיום אחד כל המשפחה שלי ידברו עברית ואני אגור בישראל (החיים מלאים בהפתעות).

אני אוהבת לעזור כל מי שצריך עזרה במשפחה ולבשל להם ארוחות שישי. בזמן החופשי שלי אני אוהבת מאוד לקרוא ספרים ללכת לסרטים עם או בלי הנכדים, ללכת להצגות, לשחק שבץ נא במחשב, לבשל ולאפות.

הזוית האישית

סבתא אבריל: חזקנו את הקשר הנפלא ביני לבין נכדתי, היה מהנה במיוחד לספר את הסיפור.

גיל לי: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור של סבתא, לעבוד איתה ובנוסף חיזקנו את הקשר המדהים שיש בינינו.