מאגר סיפורי מורשת

שמי טרז שמילה. קראו לי כך מכיוון שאימי אהבה את השם ואמרה שזה שם מאוד יפה. סבתי רצתה שיקראו לי על שמה ולכן לעיתים קראו לי אסתר. כשהגענו ארצה, אבי רצה שיהיה לי שם עברי וקראו לי תרצה בגן. בתיכון בקשתי  מהוריי להישאר עם השם טרז, וכך עד היום. נולדתי בקזבלנקה במרוקו בשנת 1951 להוריי, ניסים ורחל למשפחת אלבז.

כשנולדתי, הוריי שמחו מאוד וערכו לאחר כחודש מסיבה גדולה בשכונה. גרנו ארבע שנים במרוקו, במבנה גדול שבמרכז רחבה ענקית. מסביב היו דירות, כשבכל דלת היה פתח לבית של משפחה אחת. בכל דירה היו 4-5 חדרים גדולים, בתים בסגנון ערבי. אימי הייתה עקרת בית למופת: היא בישלה, אפתה, תפרה לנו בגדים ודאגה לנו לכל. אבי היה מנהל מפעל אריגה שבו עבדו כ- 120 עובדים, רובם ערבים. הוא הכשיר את העובדים והם אהבו אותו מאוד.

הוריי היו אנשים ערכיים, הייתה להם קבלת פנים טובה וחינכו אותי לתת כל הזמן רק חום ואהבה לאנשים הסובבים אותי, כל הזמן לעשות אווירה נעימה בבית, להעביר את השבת כמו שצריך ואת החגים. אהבתי את כל החגים והקפדנו לחגוג אותם לפי המסורת. לכל חג היה מאכל מיוחד, למשל בפורים אוכלים קוסקוס עם חלב ולחם עגול עם ביצה קשה באמצע (קראו לזה אוזן המן).  אהבתי את השירים בעברית שלימדו אותי בבית ספר "אליאנס": "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה"ו- "שאו ציונה נס ודגל".

העלייה לישראל

בשנת 1955 עלינו לארץ. באותה תקופה התפרסמה ידיעה במרוקו שחסן המלך אוסר על יציאת יהודים ממרוקו. אבי ארגן את הנסיעה בחשאי יחד עם שליחי הסוכנות כי פחד שהערבים יעכבו אותו (הפועלים הערבים שעבדו איתו בכו וביקשו שלא יעזוב). הגענו באנייה "ירושלים" לנמל חיפה דרך נמל מרסיי בצרפת. ההפלגה לא זכורה לי, אך הירידה לנמל חיפה כן זכורה לי היות וריססו אותנו בחומר שאיני זוכרת את שמו. הוריי מאוד נפגעו היות והם באו לבושים באופן חגיגי ולא ציפו לקבלת פנים שכזו. אימי הייתה בהריון בחודש שמיני וממש רצתה לחזור, אך אבי הרגיע אותה. מהנמל נסענו למושב בר-גיורא באזור בית-שמש. אבי עבד שם בטוריה והיה לו מאוד קשה, אבל תמיד אמר שהעיקר שהוא בארץ ישראל. גדלתי במושב בר-גיורא עם משפחתי. בילדותי דיברתי אך ורק בעברית, אך הוריי דיברו בשלוש שפות: עברית, ערבית-מרוקאית וצרפתית. לאחר שנה, אבי מצא עבודה בתחום האריגה בקיבוץ מצובה בצפון ועברנו לגור בחיפה יחד עם סבי וסבתי, היות ואבי היה מגיע רק לסופי שבוע.

הייתי מבלה בילדות את זמני הפנוי אם אימי ואחיי. יש לי ארבעה אחים (שמעון, דוד, אלון ואליעזר) ואחות אחת (שולה). אמי הייתה מלמדת אותנו איך לתפור ולסרוג והיינו מכינים ביחד בובות מגרביים. ואני וכל אחיי היינו יוצאים ביחד לשחק בחצר – בקלאס, בחבל ,בשבע אבנים ועוד כל מיני משחקים. התגוררנו  בחדר אחד עם כל האחים (6 נפשות). היו המון קטעים מצחיקים, שבאמצע הלילה כל האחים היו מתעוררים ופשוט מתחילים לקפוץ ולהשתולל, אפילו באמצע היום פשוט היינו מתחילים להשתולל בבית בצורה פראית ומצחיקה.

אחר כך עברנו  לנהריה וגרנו בצריף מפח. בקיץ היה לוהט מאוד ובחורף קר מאוד והשירותים היו מחוץ לצריף. בגיל 7 עברנו לדירה באחת השכונות בנהריה. הרגשנו כמו בסרט "סלאח שבתי". לאט לאט התאקלמנו והתחברנו עם שכנים מדהימים והתרגלנו לחיים בארץ. אבי היה מסתפק במועט ואמר תמיד שהעיקר שילדיו גדלים בארץ ישראל ולא במדינה ערבית. הייתי פעילה גם בתנועת נוער הנקראת "הנוער העובד והלומד". למרות כל הקשיים עדיין הצלחתי לעבור את הלימודים בצורה מבריקה. אני זוכרת שהייתה לנו תלבושת אחידה ומאוד הקפידו על התלבושת והצניעות. למדתי ביסודי בבית ספר "טרומפלדור" ובתיכון ב׳ "עמל" במגמת חשבונאות. לא שירתי בצבא.

אני זוכרת מתקופת התיכון את תקופת מלחמת ששת-הימים (שנת 1967). הייתה כוננות בכל הארץ ואני מאוד חששתי שזו תהיה מלחמה קשה ובה אאבד חס וחלילה את משפחתי, תמונות מהשואה תמיד התרוצצו במוחי ולכן לקחתי איתי תמיד לבית הספר את אלבום התמונות של המשפחה לבית הספר.

התחתנתי בשנת 1971, שנה אחת אחרי שהכרתי את בעלי, מנחם. הכרנו דרך חבר שעבד איתו ב"אגד" וזו הייתה החתונה הראשונה בשכונה – ההתרגשות הייתה גדולה. התחתנו באולמי ׳לב-הדר׳ בחיפה ושבוע לאחר החתונה נסענו לירח דבש באילת. בעלי עבד ב"אגד" ואני עבדתי  בהנהלת חשבונות עד שנולד בני הבכור, חיים.  לאחר החתונה גרנו בקרית אתא ומאז ועד היום אנו מתגוררים בקריית- אתא.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר ״הרב מיימון״ בשלומי, התשע״ט.