מאגר סיפורי מורשת

השנה 1988 המקום מוזיאון תל אביב. 

אני נכנסת למוזיאון ורואה על הקיר מולי תמונה גדולה של אבא שלי ז"ל. 

מה זה ??? 

תערוכת צילומים של רוברט קאפה, (צלם יהודי, שנולד בהונגריה ב 1913 עבר לפריס ואת רוב חייו חי בארה"ב. התפרסם כצלם מלחמות מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השניה, המלחמה בהודו סין ועוד). קאפה, הצלם, עמד על הרציף בחיפה בשנת 1949 וצילם את העולים החדשים המגיעים לארץ. ניצולי שואה, חלקי משפחות, שהחליטו לבנות את החיים מחדש בארץ החדשה, ארץ שבה "קם העם היהודי" והקים מדינה.

ושם, על האניה הזו היינו גם אנחנו: אמא ואבא שלי, סבא וסבתא שלי, ואני ילדה בת שנה וחצי, עם סרט גדול בשיער.         

 

  

אמא שלי והמשפחה שלה גרו בקרוסנו, עיר לא גדולה בפולין.

אבא שלי והמשפחה שלו גרו בעיר אחרת, צאנז, ליד קרקוב. 

הגרמנים פולשים לפולין. היהודים נשלחים למחנות ריכוז, בורחים ליערות, ומנסים למלט את עצמם בכל דרך  אפשרית.   

המשפחה של אמא שלי, (משפחת ולך), בורחת מזרחה, ומסיבות שונות מוצאת את עצמה על רכבת בדרך לסיביר, למחנה עבודה. באחת התחנות עובר בחור צעיר בין הקרונות. הוא מחפש את אמא שלו, מרים. עובר וקורא בשמה….. מצא אותה!  היא ישבה בקרון אחד עם המשפחה של אמא שלי, (סבא אהרון, סבתא גניה, אמא לושה ואחיה יהודה). הבחור, (יעקב), מצטרף לקרון וכולם מובלים למחנה עבודה בסיביר. החיים היו קשים. עבודות קשות חטיבת עצים…….בשלג הסיבירי. קשה, אבל שרדו.

המלחמה נגמרה.

אפשר לצאת מהמחנה. 

מתחילים לנסוע בדרכים לא דרכים לכיוון הבית בפולין. בינתיים מנסים לברר מה קרה לבני המשפחה האחרים. לסבא וסבתא שלי היו אחים ואחיות, דודים ודודות, בני דודים. משפחה עניפה. חלקם נשואים עם ילדים. מה קרה לכולם?

השמועות מתחילות לטפטף. אין. רובם לא שרדו. הגרמנים הרגו אותם!!!

אחות אחת של סבתא שלי, (צילה), הצליחה לעלות לארץ לפני המלחמה. אחיינית אחת ניצלה, (הניה), נמלטה מרכבת שהיתה בדרך לאושוויץ והגיעה עם משלוח של ילדים ללונדון. אחות של אבא שלי התחבאה אצל בעל חווה עוד אחיינית של סבתא שלי ניצלה .

כל בני המשפחה של סבא שלי ורוב בני המשפחה של סבתא שלי נספו בשואה!!!!!! 

בדרך , בחיפוש אחרי בני משפחה ובחיפוש הבית נקלעו לפוגרום שארגנו הפולנים נגד היהודים הבודדים שנצלו מהמלחמה ורצו לחזור לבתים שלהם, (פוגרום קלצה). 

מרכבת לרכבת ברחבי אירופה התגלגלו למחנה פליטים בלינץ, אוסטריה.לשם הגיעו ניצולים מהרבה מקומות. שם ניסו לחזור לחיי קהילה ולהשתקם. חיפשו מידע על בני משפחה, ניסו ליצור קשר עם בני משפחה שעזבו את אירופה לפני המלחמה. התחילו לעבוד.שם, במחנה הפליטים נולדתי.  

    

 

          אני תינוקת בעגלה במחנה פליטים בלינץ

 

 

 משפחה וחברים במחנה הפליטים בלינץ

 

בינתיים קמה מדינת ישראל. 

לאט לאט הפליטים התחילו להתפזר ברחבי העולם החופשי. כל משפחה ודרכה. ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, צרפת, דרום אמריקה ישראל ועוד.  

 

לאן ממשיכים? 

יש לנו אשרות כניסה לקנדה.אבא שלי החליט: לא מחליפים גולה בגולה.

אנחנו עולים לישראל. 

השנה 1949. אנחנו על האניה בדרך לארץ. 

הגענו לנמל חיפה. לא ידענו שהצלם רובורט קאפה צילם אותנו. 

היום המשפחה על רוב חלקיה חיה בארץ : בחיפה, במודיעין, באורנית, בנס ציונה, ברמת גן ועוד. 

 

אמא לשלושה, סבתא לשמונה, (בינתיים). מסלול חיי כמו הרבה בני גילי היה מובנה וברור. בית ספר, צבא, אוניברסיטה ועבודה. (כן, חתונה וילדים, כמובן). לא נסענו לטיול אחרי צבא ולא "חיפשנו את עצמנו".

סיימתי תואר ראשון ושני, עבדתי ולקחתי חלק בקליטת עולים במשך 40 שנים. הייתי מורה ומנהלת אולפנים לעולים חדשים.

ספגתי מהורי ומהסבים שלי את התחושה שאין לנו ארץ אחרת. מה שמובן לילדים בדורות הצעירים יותר, עדיין נחשב לפלא בעיני: " בארץ ישראל קם העם היהודי…" .למרות הכול, ואף על פי מדינת ישראל חזקה ובטוחה וממשיכה לקלוט את היהודים שרוצים לחיות כאן.       

                               

וזה סוף סיפור העלייה!!!!!!!