מאגר סיפורי מורשת

סיפור עלייה

שמי אסתר נחמיאס ואני בת 72 וחצי. אני נשואה ליוסי נחמיאס יש לנו ארבעה ילדים ואחד עשר נכדים.

נולדתי ביוון בעיר פלורינה שליד סלוניקי בשנת 1945 לאחר מלחמת העולם השנייה.

ההורים בתקופת המלחמה הצטרפו אל הפרטיזנים שהסתתרו ביערות ונלחמו בגרמנים. בגלל שהם ברחו ליערות הם ניצלו מהשמדה, כי המשפחה שלא הצליחה לברוח הושמדה במחנה הריכוז באושוויץ. הם הסתתרו בבתים של יוונים טובים שנתנו להם אוכל. אמי הייתה בהריון מתקדם וילדה את אחי באורווה של סוסים. המשפחה הזו הוקרה כחסידי אומות העולם.  אבי היה סנדלר והוא תיקן ליוונים נעליים תמורת אוכל ואמי תיקנה להם בגדים. לאחר המלחמה הם חזרו אל הבית שהיוונים השתלטו עליו. והיו מאבקים קשים על החזרת הרכוש. לבסוף ההורים וויתרו על כל הרכוש על הבית הפרטי, וגם על החנות.

ההורים החליטו לעלות לארץ ישראל לאחר מלחמת השחרור. כשהייתי בת שלוש וחצי עלינו לארץ  לחיפה ואיך שנחתנו נישקנו את האדמה בהתרגשות רבה. אחר כך לקחו אותנו במשאיות למחנה אוהלים בעתלית. שם היינו באוהלים כל משפחה באוהל קטן בלי חשמל ובלי מים זורמים ויישנו במיטות "סוכנות" מאוד לא נוחות, אבל אני כילדה זוכרת שמאוד נהניתי והיה לי כיף גדול.

אחרי כשלושה חודשים עברנו למעברה ליד לוד. שנקראה מחנה ישראל המחנה היה בסיס של הצבא האנגלי ששלטו בארץ ישראל לפני מלחמת השחרור. במעברה גרו משפחות עולים מכל הארצות. כל משפחה קיבלה חדר והמטבח והשירותים היו משותפים לכול המשפחות. ואנחנו הילדים מאוד נהנינו כי היו המון ילדים ושיחקנו ביחד בחצר, הרבה משחקים שלא משחקים בהם היום כגון קלס, קפיצה על חבל, פורפרות ועוד.

אבי עסק בכול מני עבודות דחק כמו סלילת כבישים, שתילת עצים וכדומה, אך היה לו קשה, ואז קיבלנו עזרה מדודתי שגרה בארצות הברית ובזכותה קנינו דירה בשכונת פלורנטין בתל אביב. בשכונה זאת היו הרבה עולים מיוון ופולין והיו הרבה משפחות שעלו מבוכרה. שם גרה גם אחות של סבתא, מצד אבא, שאנחנו אימצנו אותה כסבתא משום שלגדול בלי סבתא וסבא זה לא היה נעים. אני למדתי בבית הספר יחיאלי שהיה בית הספר רק של בנות. היום בית הספר משמש למרכז אומנות ומחול על שם סוזן דלל. היא תרמה כסף כדי לשמר את המבנה לדורות הבאים. ושאני מבקרת במקום אני נורא מתרגשת. בשכונת פלורנטין היו בתי כנסת שבהם חגגו את כול המסיבות ביחד (בר מצווה, ברית, חתונה ועוד) וכול השכונה השתתפה במסיבות. לילדים הייתה ילדות מקסימה, שחקנו משחקי רחוב, בעיקר מחבואים, תופסת, גוגואים, קפיצה על חבל ועוד.

לא היה חשמל בבתים, היה מקרר על קרח וכל יום צריך היה לסחוב גוש קרח כבד. בחורף שהיה קר היינו מחממים את הבית בתנורי נפט שמילאנו במכלים גדולים (שנקראו ג'ריקנים) את הנפט קנינו מעגלון שעבר בשכונה וצלצל בפעמון. הייתה בשנות ה-50 תקופה קשה של צנע במדינה, שכל משפחה קבלה תלושי קנייה לרכישת מוצרי מזון בסיסים כגון חלב, לחם, ביצים ועוד.

כשהייתי בת 14 העיר תל אביב חגגה 50 שנה להקמתה והיו חגיגות מדהימות. באותה שנה הייתה עדלאידע בפורים ומצעד צבאי ביום העצמאות. אחרי זה למדתי בתיכון על שם "סוקולוב לאור" ביפו הייתה תקופה מפתחת ומאתגרת. לאחר התיכון למדתי בסמינר לוינסקי בתל אביב אבל לא סיימתי את הלימודים כי נישאתי ליוסי ועברתי לגור בירושלים. התחלתי לעבוד במשרד האוצר בנציבות מס הכנסה ושם נשארתי במשך 42 שנים. עברנו לבאר שבע בעקבות עבודתו של בעלי במפעלי פוספטים בנגב, כגאולוג ראשי של המשרד. נולדו לנו 4 ילדים: צחי, עודד, אלעד ואפרת. כיום ארבעתם נשואים ויש לנו 11 נכדים.

בשנת 1982 הוחלט על הקמת ישוב יהודי באזור שבין רהט ללקיה. נרשמנו לתוכנית זו וקנינו מגרש ושילמנו במשך 3 שנים על השטח. התחלנו לבנות וסיימנו בפברואר 1987. היינו המשפחה מספר 100 שהתאכלסה בישוב. היה רק טלפון ציבורי אחד ולא היו כבישים, כיכרות, עצים ופרחים. בט"ו בשבט כל ילדי הישוב נטעו עצים מסביב שקיימים עד היום. אנחנו נהנים לגור בלהבים עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

דניאל – היה לי כיף ומעניין נהנתי מאוד להיות עם אתי. מאחלת לאתי בריאות ואושר יושר ושמחה. אתי מאחלת לדניאל הצלחה בלימודים נהנתי להיות עם דניאל ילדה רצינית חכמה ומדהימה.