מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אשת אשכולות, מחנכת ושדרנית רות בקי קולודני

אני ונכדתי מוריה כרמי
בצעירותי
סופרת ועיתונאית, כלת פרס ראה"מ ליצירה ופרסים נוספים, מנהלת ההדרכה של רשות השידור

קולודני בשנת 1939, השנה שבה  פרצה מלחמת העולם השנייה. רוב  בני משפחות הוריי חיו בפולין וניספו ב-1942.

הוריי עלו לארץ בשנת 1936, תוך כדי מאורעות תרצ"ו, וחיו בחיפה.  היה זה בתקופת המנדט, כשהבריטים שלטו בארץ ישראל לפני קום המדינה. אמי  סיימה לפני העלייה  טכניון בצרפת, וקיבלה תואר של מהנדס כימאי.  אבי עבד בנמל חיפה כפקיד  משלוחי הדרים. אותן שנים  עיקר הייצוא של הארץ היה ייצוא הדרים.
הייתי הבכורה במשפחתנו וכשהייתי כבת שנתיים נולדה אחותי רחל (כיום פרופסור לארכיטקטורה  בטכניון בחיפה).  בהיותי כבת שנתיים וחצי התייתמתי מאבי שנפטר ממחלה. אימי נשארה אלמנה צעירה עם שתי תינוקות, והיה לה קשה מאוד. כדי לקיים אותנו עבדה אימי תחילה בחנות מכולת. שבדירה מאחוריה באותו מבנה  התגוררנו עם משפחה נוספת. אמי הייתה קמה בארבע לפנות בוקר, סוחבת ארגזי ירקות כבדים, ממלאת שקי קמח ואורז ועובדת מעל כוחותיה.
יום אחד החליטה אימי מלכה שעליה להשתמש במקצוע הוראת הכימיה ולא לעבוד כחנוונית, עיסוק שנאלצה לעבוד בו  כדי לקיים אותנו לאחר שאבי נפטר. היא החליטה להשתלם בפדגוגיה ולשמש מורה לכימיה. אותן שנים החלו להגיע לארץ ניצולי שואה, והתעורר צורך רב  במורים, ונערכו בסמינר דוד ילין בירושלים קורסים כאלה. אחיותיה שחיו בארץ, בכפר סבא ובצופית, סייעו לה, וטיפלו בי ובאחותי, כאשר נסעה לירושלים לסמינר דוד ילין.
אמי הייתה משכימה קום ובחמש לפנות בוקר כבר התייצבה בתחנת האוטובוס לירושלים. באחד הבקרים ראה אותה ראש מועצת כפר סבא. הוא נדהם לראותה בשעה כה מוקדמת ושאל אותה: "כיצד את יכולה ומצליחה לעזוב שתי תינוקות ולנסוע ללמוד"? אימי בנחישותה ענתה לו: "כשצריכים יכולים ומצליחים". מאז הפך משפט זה לפתגם ודרך חיים במשפחתנו. כשאימי סיימה את לימודיה  החלה ללמד כימיה וטבע בבתי ספר, וכשקמה המדינה, והוקם משרד החינוך, קיבלה את אחת מתעודות ההוראה הראשונות, והתפרסמה כאחד המורים הראשונים בישראל. במהלך השנים העמידה  אלפי תלמידים ברחבי הארץ בשכונת בורוכוב, בחולדה, בקרית טבעון, ובבתי ספר אחדים בחיפה.
בהיותי בת שמונה, בשנת 1937, עברנו להתגורר בקיבוץ חולדה הממוקם בשפלה, הקיבוץ הוקם בשנת 1930 סמוך לכפר הערבי ח'ולדה (כיום ליד מחלף לטרון). בקיבוץ חייתי בבית הילדים עם שלוש ילדות נוספות בחדר. חיי הקיבוץ היו שונים מחיים במקומות אחרים. בכל בוקר בשעה שבע התחיל יומנו בעבודה של שעה בשדה. עבדנו בהתאם לגידולים של העונה: בסתיו מסקנו זיתים, בקיץ קטפנו מלפפונים או שזיפים וכך הלאה. בשעה שמונה הוביל אותנו טרקטור מהשדה לחדר האוכל, ולאחר ארוחת הבוקר הלכנו ללימודים. גם הלימודים בקיבוץ נשאו סגנון שונה. למדנו לפי נושאים ולא לפי מקצועות. לדוגמא כשלמדנו על הזית עיינו בתנ"ך בפסוקים הקשורים לזית, גיאוגרפיה בהתאמה, מדע, טבע וחשבון הכל סביב נושא הזית.
רוב ילדי הכיתה לא היו מבני הקיבוץ אלא ילדים פליטי המלחמה וניצולי שואה מפולין, יוון, רומניה, צ'כיה וילדי טהרן. רוב היום בילינו בחוץ: ברפת, בפינת החי, ובמקומות נוספים מעניינים בחוץ. הבנים היו מטפסים על העצים, מורידים קינים של ציפורים, יורים במקלע אבנים על חתולים, ומטיילים בשדות ובכרמים. הייתה לנו פינת חי שרק הילדים טיפלו בה, ובה ארנבות, אווזים, חמור, ועוד בעלי חיים שאיני זוכרת, כי אני אהבתי יותר לטפל בגינה, ושתלתי פרחים ליד החדר של אמי. אז בקיבוץ לא היו דירות, אלא חדר למשפחה, והשרותים היו משותפים  להרבה משפחות.
בילדותי

בילדותי
בהיותי בת תשע פרצה מלחמת השחרור. בקיבוץ שלנו התאספו המוני חיילים, וממנו יצאו רוב השיירות לירושלים הנצורה. הקיבוץ היה ממוקם בנקודה המזרחית ביותר אשר היה לה קשר גיאוגרפי ישיר עם היישוב ומוסדותיו וכך היא הפכה לתחנת התארגנות ויציאה של שיירות וכוחות לירושלים. אני זוכרת שהיה אז חורף קשה והאוהלים של החיילים התמוטטו בגשם. לכן החיילים באו לישון  במרפסת של  בית הילדים, שהייתה מוגנת בגג, וגם בימי חורף עזים בין המיטות שלנו. פעמים רבות ראינו חיילים פצועים, ופעם, בעקבות שיירה שנפגעה, ראינו חיילים שוכבים מכוסים על הדשא. היינו ילדים קטנים ותמימים, וכששאלנו את החיילים שהיו שם "למה הם לא קמים?" הם נמנעו מלענות לנו. היו אלה כמובן חללים מהשיירה.
בהיותי בת עשר אמי החליטה לעזוב את הקיבוץ, כיוון שחששה שאנחנו בנותיה, לא נגדל להיות מספיק מלומדות באווירה של הקיבוץ. עברנו חזרה לגור בצפון תחילה בקריית טבעון, ולאחר מכן בנווה שאנן בחיפה.
השתתפתי בתנועת נוער. למדתי בבית הספר היסודי בנווה שאנן ובתיכון בבית ספר תיכון חדש בחיפה. הייתי תלמידה טובה, ערכתי את עיתון הכיתה ואף כתבתי סיפורים לעיתון הילדים "דבר לילדים", שם כתבתי רשימות קצרות במדור "קוראים כותבים", ואליעזר שמאלי התכתב אתי מעל דפי העיתון.
בתיכון בחיפה זכיתי בפרס ראשון על חיבור בנושא "איך קולטים עליה". בשנים ההן הגיעו הרבה עולים חדשים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. הם חיו במעברות ורבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב. עולים התקשו במיוחד בקליטת השפה העברית. אני כתבתי חיבור שכותרתו "גשר", הכתבה עסקה בנושא העלייה ובתפקידם של בני הנוער בסיוע לקליטת העלייה ולשמש גשר להתאקלמות ראויה, ועל כך זכיתי במקום הראשון בארץ.
מגיל צעיר עזרתי לאמי בעבודות הבית, ואחותי תיקנה בעיות חשמל ואינסטלציה, זאת משום שלא היה לנו אבא. לכן כינינו את אחותי "שר החוץ" של הבית. אמי חינכה אלפי תלמידים ואני זוכרת שרבים היו באים אלינו הביתה להתייעץ איתה בעניינים אישיים.
בצבא שירתתי בפיקוד צפון תחת פיקודו של יצחק רבין. כמו כן  בלשכת הגיוס בחיפה. בשעות אחר הצהריים למדתי בסמינר צה"ל למורות, כי באותן שנים נקלטו הרבה עולים בארץ והיה צורך במורים רבים להורות את השפה העברית.
אחרי הצבא התקבלתי לאוניברסיט ההעברית בירושלים וזכיתי במלגה. סיימתי b.a.במהלך שנתיים ובשנה השלישית התחלתי לימודים לתואר שני. במקרה שמעתי ברדיו שנפתח קורס שדרנים ב"קול ישראל". עברתי קורס עורכי תכניות רדיו וכשסיימתי אותו התחלתי לעבוד ב"קול ישראל". במהלך עבודתי כשדרנית הקלטתי הרבה מתושבי הארץ, בין השאר תושבים מקרית מלאכי, יישובי לכיש (נוגה, עוצם, נהורה ועוד). כמו כן ראיינתי חיילים, מפקדים, חברי קיבוצים ומושבים, נוער בסיכון, עבריינים שניסו לחזור למוטב ועוד. ביו היתר ערכתי במשך שנים רבות את המישדר "בית הורי" בו סיפרו רבים מתושבי הארץ על חייהם ובתי משפחותיהם, והמישדר עורר קשרים בין בני משפחה שלא ידעו זה על זה. זכיתי להרבה מאד תגובות חיוביות מכל הארץ ואהבתי מאוד את העבודה.
בשנה בה התחלתי לעבוד ב"קול ישראל" התחתנתי ובמשך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים: אורה, אבישי, תמר ונועה. גרנו ביישוב מוצא שליד ירושלים, שם הייתה לנו חצר גדולה, הילדים עבדו בחצר וגדלו בטבע.
במשך השנים זכיתי בהרבה פרסים על השידורים שלי ומוניתי למנהלת "מרכז ההדרכה" של רשות השידור. מחלקה זו הכשירה קריינים, מפיקי חדשות, כתבים ובמאים ברדיו ובטלוויזיה.
תמיד אהבתי להתבטא בכתב, ותוך כדי עבודתי ב"רשות השידור" התחלתי לכתוב ספרים. במיוחד התמקדתי בכתיבת ספרי ביוגרפיה ורומנים היסטוריים. ביניהם את "זהו טדי", הביוגרפיה של טדי קולק (ראש עיריית ירושלים לשעבר); "רולטה רוסית" על חייה  של מניה שוחט, שהביאה לארץ את שיטת החיים בקבוצה, על חייה של אולגה חנקין שהייתה מיילדת וסייעה לבעלה, יהושע חנקין לגאול קרקעות  ("אם תלכי עמי"), על הציירת אירה יאן ("הכניסיני תחת כנפך") ועוד ועוד.
יש לי תודה להשם נכדים רבים, ואני מאד אוהבת אותם.
תמונה 1
העשרה
רות בַּקי-קוֹלוֹדְנִי (תוספת המערכת להרחבה):  "רות בַּקי-קוֹלוֹדְנִי (נולדה ב-1939) היא סופרת וחוקרת תולדות היישוב. רוב ספריה הם רומנים היסטוריים וביוגרפיות, ובעיקר ביוגרפיות של דמויות חשובות ובולטות בתולדות היישוב. כמו כן עבדה כעיתונאית ושדרנית ב"קול ישראל". כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת תש"ס (1999)". ויקיפדיה.
תשע"ו

מילון

רות בַּקי-קוֹלוֹדְנִי
רות בַּקי-קוֹלוֹדְנִי (נולדה ב-1939) היא סופרת וחוקרת תולדות היישוב. רוב ספריה הם רומנים היסטוריים וביוגרפיות, ובעיקר ביוגרפיות של דמויות חשובות ובולטות בתולדות היישוב. כמו כן עבדה כעיתונאית ושדרנית ב"קול ישראל". כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת תש"ס (1999).

מעברות
מחנה עולים או יישוב קליטה זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

ילדי טהרן
קבוצת ילדים ניצולי השואה מפולין, שהגיעה לישראל בשנת 1943 יחד עם צבא אנדרס.

ציטוטים

”"כשצריכים - יכולים ומצליחים" - זה המוטו ודרך חיים של משפחתנו.“

הקשר הרב דורי