מאגר סיפורי מורשת

אשרי היום

שמי רינה נולדתי בעיר יפו, למשפחת שואף בשנת 1961, ואני הילדה הבכורה. ההורים שלי הגיעו לארץ בשנות ה-50  מטורקייה, וכל המשפחה כולל הדודים הדודות ובני הדודים גרו בשכונה אחת ביפו. זו זכורה לי כתקופה מאוד יפה משפחתית ומאושרת. לאחר מכן עברנו לבית חדש בבת ים, למרות שגרנו רחוק מהים הצלחנו לראות את הים בלי שום דבר שהפריע בנוף. לא היינו משופעים בכסף אולם הבית תמיד היה פתוח בפני אורחים ברוחב לב ובנדיבות.

בין הערכים שקיבלתי מההורים שלי, היו אהבת ארץ ישראל ואהבת האדם. אמא שלי, אסתר, לימדה אותי חמלה ותמיד לפתוח את הלב בפני אנשים אחרים. אבא שלי לימד אותי להיות מסורה למדינה הנפלאה שלנו, ושימש לי דוגמא אישית ליושר והגינות. האהבה שביניהם לימדה אותי אהבה מהי.

ביום חתונתי 

התחלתי לצייר בבית הספר היסודי והתאהבתי בזה בתקופת התיכון. בתקופה זו מאוד אהבתי לצייר את מה שאהבתי בחיים: פרחים, ציפורים ודמויות מצוירות. המשכתי לצייר גם בצבא בייחוד ציור של דמויות בעיפרון. אהבתי זאת מאוד ומהסיבות הכי נדושות, אך חשובות הפסקתי לצייר כשהתחתנתי והבאתי ילדים.

לראשונה התחתנתי בגיל 21 והבאתי לעולם את מעין בתי ושי בני. נישואים אלו לא צלחו ולאחר כעשר שנים התגרשתי. כיום ומזה 23 שנים אני נשואה לאסף, גם הוא גרוש שהביא איתו את נופר.

יחד הבאנו לעולם את רעות. הדבר שהיה לנו הכי חשוב, זה לעשות מהאיחוד הזה משפחה מאושרת. ואמנם הצלחנו.

הבת שלי הבכורה מעין, הייתה תלמידה מצטיינת,יפה וטובת לב, היא התגייסה לצבא לתפקיד מאוד מאתגר של פראמדיק  ועשתה חייל. לאורך כל השירות טיפלה בפצועים רבים ולקראת סוף השירות נחשפה למספר מקרים קשים שהשפיעו עליה מאוד. בנוסף לצערי, עברה אונס באחת מהחופשות מהצבא. מעין נכנסה לדיכאון קשה, למרות זאת היה לה חשוב לסיים את השרות בכבוד.

מאז ובמשך עשר שנים, מעין הייתה בדיכאון ואף חלתה במחלת נפש. לפני כשמונה חודשים מעין נפטרה.

אחד מהציורים שמבטאים את ההתמודדות שלי, הוא הציור: "מחברת את חלקיי". לאחר ארועים קשים סביב מחלתה, הרגשתי שהתרסקתי לרסיסים, ממש נשברתי…. לאחר מכן במשך שבועות ארוכים, ישבתי יום יום וציירתי לאט לאט חלק ועוד חלק ממני, בנסיון לחבר אותי שוב. בציור עצמו, מחטים וחוטים תקועים בבד, כמנסים לחבר אותי וסמל לכאב הרב שבחיבור שלי את עצמי מחדש.

כאשר פרצה מחלתה,ייעצה לי פסיכולוגית שהייתי בטיפולה, לעשות משהו שאני אוהבת ואז חזרתי  לצייר. הציור היווה עבורי מפלט, היו לי שעתיים לעצמי להתנתק מכאביי. לאחר זמן קצר גם גיליתי שבעזרת הציור אני יכולה להביע את רגשותיי וכאביי.

בציורים שלי ניתן ליראות ולזהות את תפיסת החיים שלי. יש בי אופטימיות למרות הקשיים שבחיי וזה בא לידי ביטוי בכך שהציורים שלי הם מלאים בצבעים מגוונים.

לפני כשמונה שנים, בשנת 2010  חליתי בסרטן השד. וכשחזרתי לצייר לאחר שהחלמתי מסרטן, לאחר שנלחמתי על חיי במשך שנה, היה לי סוג של צורך לצעוק לעולם "תיראו אני חיה!" וזה התבטא בציורים שלי; אני אוהבת לצייר על בדים גדולים עם צבעים שיש בהם ניגודיות לפעמים, צבעים בוהקים, שימוש באלמנטים של קרוב רחוק, וממש אפשר לחוש שיש בהם אמירה.

בנוסף, מחלתה הקשה של ביתי הביאה איתה כאב ותובנות על החיים, שהחיים הם מסע ויש בהם הכל, שיש לקבל את החיים כמו שהם, שיש לאחוז את האופטימיות בכח ולשמוח על מה שיש.

שיש הרבה אנשים שהם שונים ומיוחדים בדרך שלהם ויש לאהוב את כולם ושה"לא מושלם" הוא המושלם אליו התכוון אלוהים…

דוגמא לציור שכזה, הוא פורטרט של אישה אינדיאנית, בהסתכלות על השפתיים, בולט שחצי שפה מעוגל וחצי כמשולש. כל כך יפה בעיניי, כמו החיים עצמם! זה המושלם בעיניי.

כל הדברים האלו באים לידי ביטוי בציורים שלי. אין לי סגנון ציור אחד, אלא מגוון. בציורים שלי אני לא מחפשת את השלמות והדיוק, אלא היפה בעיניי הם אי הדיוקים, היוצא דופן ואני מרבה לצייר ציורי אבסטרקט. בנוסף הציור הוא מעין תרפיה עבורי, לדוגמא בחודשים האחרונים אני מתמודדת עם הפחד שלי מהים על ידי ציורי ים.

גם מוסיקה משמשת השראה עבורי; ציורים רבים, בייחוד האבסטרקטים, האמוציונאליים. אני מציירת כשאני שומעת מוסיקה. אחת היצירות הראשונות שלי, בהשראת שירתה של אתי אנקרי את שירי יהודה הלוי, ציור זה נקרא: "אלוה עושני".

תחביב נוסף שלי-כתיבת שירים. בימים אלו אני מציגה ציור ושיר בתערוכה בשם "אור גדול". שם הציור כשם השיר – "אשרי היום". השיר מברך את השגרה מתוקה, את היכולת לברך ולהנות מהדברים הכי קטנים ויומיומיים שעושים את החיים שלנו.

השיר נכתב לפני שנים רבות, כעשר שנים, והציור צויר בשנה החולפת, עת יצאתי להליכה בשכונה, העץ שבחצר שלי היה מלא בקלמנטינות, והנה גם ברחובות מפוזרים עצי קלמנטינה שופעי פרי, כל כך התרגשתי מהיופי הכתום הזה, קטפתי שתי קלמנטינות והלכתי עוד ועוד. אפופה באוויר רך ונעים מביטה בצמרות העצים, האוויר צבוע ואור השמש מתגלה מבעד לעלים. הייתה לי תחושה של התרוממות רוח. הגעתי הביתה וביקשתי מאסף אהובי, לצלם אותי מעבר לגב שלי, אוחזת את הקלמנטינות, כמו לשמור את הרגע, מתוך ידיעה שיש לי צורך עז, דחף עצום לצייר את הבוקר הקסום שהיה לי.

מקור השראה נוסף, הינו לימודי ועיסוקי בטיפול הוליסטי. שיטת הטיפול היא עוצמת הרכות. אני טופלתי בשיטה זו במשך חמש שנים, בעת שהתמודדתי עם מחלתה של מעין. טיפול הוליסטי משלב טיפול בגוף ובנפש מתוך ראיה שמדובר בשלם אחד. הייחודיות של עוצמת הרכות שפותחה על ידי ד"ר טובי בראונינג, היא בטיפול בגוף על ידי הפעמתו בקצב לב עובר (נענוע עדין של הגוף). מתרחשים ניסים בטיפול, השאיפה היא להגיע למקום המוגן של עובר ברחם אימו, לרוגע ולאיזון. לפני כשלוש שנים, הבנתי שהיעוד שלי בחיים הוא להיות מטפלת בשיטת עוצמת הרכות, והתחלתי ללמוד את השיטה. כאשר אני מטופלת אני רואה לנגד עיניי צבעים זוהרים, הגוף מתנועע מצד לצד בהרמוניה מושלמת ואני מרגישה שיש בי שמש פנימית בנוסף לשמש החיצונית. אחד הציורים שאני ממש אוהבת בהשראת עוצמת הרכות הוא הציור: "המסע אל פרח לב הזהב"

מקור כוחי הגדול ביותר הוא משפחתי, בעלי אסף וילדיי – מעין, שי, נופר ורעות. אנחנו משפחה חזקה ומגובשת ומלאת אהבה. אנחנו משפחה שבוחרת בחיים ומקדשת אותם; שהקשיים חיזקו בנו את האהבה והחמלה והנדיבות. אני אוהבת את המשפחה שלי וגאה בה מאוד.

תיעוד לשתי עבודות משמעותיות בשבילי

ציור ראשון שלי – רוכב מונגולי על סוס לבן

את הציור ציירתי בשנת 2013, וזהו הציור הראשון שהתחלתי לאתגר את עצמי בציור מורכב ומסובך, בציור זה אפשר לראות הרבה מאפיינים שלי.

אני אוהבת לצייר ציורים גדולים שיש בהם נוכחות, אני אוהבת ניגודיות בצבעים, שיש אפשרות למרוח את הצבע ולצייר באופן חופשי עם מריחות גדולות של צבע. וכן ניגודיות של קרוב ורחוק. מנגד ציור זה אתגר אותי בצורך בדיוק וציור פרטים רבים בסוס וברוכב. אלמנט נוסף שמופיע ברבים מציורי הוא הלב. זה מעיד על כוחה של אהבה בעיני.

שירה התלמידה איתה עבדתי במהלך הפרויקט אמרה:

"אהבתי את הציור, בעיקר את הסוס והרוכב ואת כל הצבעים, מאוד התחברתי אליו מכיוון שאני אוהבת בעלי חיים ובמיוחד סוסים".

ציור שני שלי – "הכול סוגר עליי"

ציור זה משמעותי עבורי ומסמל את השימוש בציור ככלי ביטוי לרגשותיי ועזרה לתהליכים נפשיים. הרקע לציור, הכאב הרב סביב מחלת הנפש של ביתי. ממש הרגשתי שהכל סוגר עליי ועל ביתי מעין ומשפחתי, זה נראה כמו מצב ללא מוצא.

את הציור התחלתי לפני כשלוש שנים ועשיתי רק רקע וכמו מכבש שיורד כלפי מטה וסוגר/מוחץ אותי. לאחר מכן שמתי אותו בצד וידעתי שהוא מחכה לי. לפני כשנה, עת המצב נעשה קשה מאוד חזרתי אליו. והוספתי ריבועים סגורים, כאילו אומרים: העניין סגור! ודמות נשית עצובה, מורכנת ראש, ולידה לבבות רבים מוטלים. הלב שלה עצמו, מחוץ לגוף ומחוץ למכבש בו היא נמצאת.

את הציור ליווה השיר של שולי ראנד – "מתוך שינה" אותו שמעתי שוב ושוב, ושם הציור נגזר מתוך שורה בשיר.

שירה: "אהבתי את הלבבות ושרינה הפסיקה את הציור באמצע ואחר כך המשיכה. שהתחלת במסגרת ולאחר זמן כששוב עלו רגשות המשכת לצייר".

לפני כשנתיים נפלה בידי הזכות ללמוד אצל אומן דגול, לבן שמש שמו. בעידודו הגשתי מועמדות להתקבל לאגודת אומני אשדוד וכעת אני חברה באגודה מרשימה זו. בעקבות זאת התחלתי להציג את עבודותיי בתערוכות.

בתצלום שמוצג כאן לבן שמש מציג את הציור הראשון שציירתי אצלו.

בחודשים האחרונים, אני מעזה להתמודד עם הפחד שלי מים וממים עמוקים דרך האומנות.

אני מציירת ים סוער וגועש שבתחילה נראה לי מאיים מאוד וגרם לי למועקה ואולם לאט לאט אני מרפה מהפחד ונרגעת. הפחד שלי מים נובע מפעמיים שכמעט טבעתי בו. כמובן שהציור נעשה על בדי קנבס גדולים ויש בהם עוצמה רבה.

הציור הראשון שצויר ממש אחרי מותה של ביתי, נוגע גם בה. מעין אהבה מאוד את הים, אהבה לצלול, אהבה את הריף והדגים. הציור שנקרא "אל תיעלמי במצולות" צויר כאשר ברקע מתנגן השיר שכתב שגיב כהן ושרה גלי עטרי – "מהמרחקים".

את הציור התחלתי בציור של נוף ירושלים, העיר העתיקה, הכותל, אליה מעין הייתה מגיעה בכל עת שהיה לה רע. בשלב זה מילות השיר ממש תפסו אותי והכאיבו לי וטילטלו את נפשי וממש כך מתוך הלב הכואב, עלו גלים עצומים משני צידי הבד; בהמשך ציירתי את הים כאילו אני עומדת בתוכו ורואים את הסלעים שבתוכו, עצב רב אפף אותי, עננים מבשרי רעות הופיעו בשמיים וגשם של דמעות החל לרדת.

כמובן שבכי גדול בכיתי בעודי מציירת את הציור; כשסיימתי הרגשתי מעין הזדככות של הנשמה, קבלה ורוגע.

ומחשבות לעתיד, אני מאחלת לי ולכל המשפחה שלי, לבחור מדי יום בחיים! לחיות מתוך אהבה נתינה וצניעות אני מתפללת ומייחלת לטוב.

אני אישית, שואפת להופיע בתערוכות רבות, להתפתח ולצמוח ולהתרחב בעשייה האומנותית שלי ולהשמיע את קולי המיוחד והאישי. לדבר אותי ואת אמונותיי דרך הציור ולהשפיע טוב על סובביי.  אמן כן יהי רצון ונאמר: אמן.

הזוית האישית

אני מרגישה שניתנה לי זכות גדולה, הזכות להשתתף בפרויקט הקשר הרב דורי, הזכות להשמיע את קולי, להראות אותי ואת יצירותיי, הזכות להישמר בזכרון הלאומי. כל זה מרגש אותי מאוד. בנוסף משמעותי מאוד עבורי לעשות עבודה משותפת עם מערכת החינוך, עם בית הספר המורים והתלמידים, רואה בזה גשר מקרב בינינו לבן הדור הצעיר ותוך חשיפה ליופיו של הדור הצעיר. פגשתי תלמידים מחונכים, אדיבים ומכבדים, מלאי עניין וסקרנות שימח אותי לצחוק איתם, לספר עליי, לשאול עליהם וליצור קירבה. למן המפגש הראשון, בו נפגשנו עם התלמידים ומובילת הפרויקט כרמית, וכן עם מנהלת בית הספר והאחראית מטעם בית התפוצות, הרגשתי שזהו מעמד מכובד ומכבד, שהפרויקט חשוב מאוד לכל הנוגעים בדבר וכולנו שותפים לרצון להצליח בו. המורה כרמית שהובילה את הפרויקט, היא אשת חייל לכל דבר ועניין, אישה משכמה ומעלה שהצליחה תוך זמן קצר להשרות אווירת חברות קרובה ומחויבות לפרויקט אצל כולנו. אשרינו וטוב לנו. תודה רבה לך על הזכות להכיר אותך כרמית, אוהבת רינה.

אני ושירה המקסימה אתה ביליתי במהלך הפרויקט הקשר הרב דורי בביה"ס שזר