מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ארץ ישראל בשנות החמישים

עשירה עם עומרי פלג
התג של מצ"ח -משטרה צבאית חוקרת
סיפורה של סבתא עשירה הוד

נולדתי בשנת 1943 לאבא יצחק ולאימא אסתר אלקיים בעיר חיפה בבית החולים רוטשילד, שהיה ממוקם בהר הכרמל.

אבי נולד גם בחיפה ואני הייתי דור שביעי בארץ, מצד אמי הייתי דור ראשון. גרנו ברחוב לבונטין שהיה שני רחובות מעל רחוב ואדי ניסנס.

ילדותי:

אירועים שזכורים לי מאז.

אבי לחם במלחמת השחרור. הוא היה ליד קיבוץ סאסא,

ואני ואמי נשארנו לבד בבית.

כשהכובסת הערבייה הגיעה, אימא שלחה אותי לשכנה והייתה אומרת לי להגיד לה: "תחזיקי אותה אצלך"("אותור בודרום"), והיא נתנה לי לשחק במשחקים.

כשהייתי בת שש התחילה מלחמת השחרור. עמדתי בחלון והצצתי החוצה, כדורים רבים ירו לעברנו ולא פגעו .

פעם אחת נכנס כדור מהדלת ליד החלון שהיה בחדר. הוא חדר פנימה ונתקע בקיר שממול . אימא נבהלה ובאה מהר.

לבית הספר היינו באים בזחילה, שני חיילים היו מלוים אותנו לבית הספר שהיה קרוב לביתי, ובחזרה היה אותו הדבר.

מאוחר יותר הגיע לבית רדיו .

גרנו בבית קטן ובו: שני חדרים, מטבח קטן ושירותים משותפים עם השכנים . בהפוגה שיחקנו בשכונה קלס , מחבואים, רוגטקות, תופסת, ומשחקים שונים בבית . אבא שלי הגיע מחופשה מהצבא והתרגשתי מאוד.

אכלנו עם כל השכנים ביחד, כולם עזרו, שמרו גם בתקופה שלא היה מזון.

זו הייתה תקופת ה"צנע". כל משפחה קיבלה תלושים על פי מספר הנפשות שבה,  ואיתם יכולנו להשיג כל מיני מאכלים שאפשרו לנו לאכול. אימא שלי נעזרה הרבה בירק השדה כמו חובזה וליבה של דרדר.

את העוגות שאימא שלי הייתה מכינה היא הייתה שולחת לאפיה  בתבנית למאפייה .

היינו מטיילים בכרמל ואז היה ניתן לקטוף רקפות , כלניות , אצטרובלים ועוד… פעם היה לנו מותר

חגים

בחגים היינו מתכנסים  ליד בניין הטכניון שברחוב הרצל בחיפה. לפניו הייתה רחבה ולשם היו מביאים את ילדי הגן ואת ילדי בית הספר. הילדים היו באים עם חולצה לבנה, בסוכות ובשבועות הגענו עם סלסילות.

ברחבה היה טקס וגם שרנו  ורקדנו.

בפסח היינו מתארחים או מארחים, היה גם אפיקומן.

בחנוכה שיחקנו בסביבונים והיו סופגניות טעימות מאוד.

בגרות:

למדתי בבית הספר. היינו מגיעים לבית הספר בבגדים רגילים שלנו לא הייתה תלבושת אחידה הגענו לבית הספר

ושם למדנו עם תלמידים ערבים בכיתה ממשפחות שלא ברחו מהעיר חיפה כאשר הייתה מלחמת העצמאות.

באותו מבנה היה גם תיכון קראו לו "תיכון חדש".

סבתא בתיכון בחיפה

סבתא בתיכון בחיפה

הייתי חניכה של תנועת הצופים. אין שינוי בין התכנים של פעם לתכנים של היום.

בבית הספר היו ילדים שהשתתפו בקבוצות סלוניות ואנו בזנו להם.

חלק מהתלמידים התגייסו לנח"ל והתיישבו בקיבוץ נחל עוז.

לימים כשהגענו לבקר בחיפה- אני ושלושת משפחות ילדי גילינו שבית הספר הפך למוזיאון ערבי- יהודי.

כל רחוב לבונטין מאוכלס ערבים.

סיימתי בית ספר תיכון והתגייסתי לצבא. שירתתי במצ"ח : משטרה צבאית חוקרת. בבסיס בית ליד שליד מחנה 80 של הצנחנים, שם פגשתי את סמי בעלי. הבסיסים היו עשויים מצריפים ולא היה את כל המחשבים והמערכות שיש כיום בצה"ל. לא היה לנו נשקים ומטוסים כמו כיום שהם כל כך חדישים.

סבתא עשירה בתקופת הצבא

סבתא עשירה בתקופת הצבא

הקרב היה נשק מול נשק. היה לנו יתרון והוא מטוסים המטוסים היו ישנים.

למדתי שנתיים באוניברסיטת חיפה ראיית חשבון. ואז התחתנתי ועברנו לגור בפתח תקווה כי שם היו דירות להשכרה זולות יותר.

בהתחלה שלחו אותי לעבוד בבנק אבל אחרי שבוע אמרתי שאני לא מעוניינת לעבוד בבנק אני רוצה לעבוד עם אנשים ולעזור להם. וכך מצאתי את עצמי עובדת בבית החולים בילינסון 48 שנים באותה מחלקה- מחלקת רנטגן, שלדעתי התפתחה הכי הרבה טכנולוגית.

מכון רנטגן הפך להיות מחלקת דימות .

המחלקה שלנו השתתפה בהקמת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א.תחילתה של האוניברסיטה באבו כביר ליד בית דגן לאט לאט היא התפתחה והפכה להיות מה שהיא כיום. אני זוכרת כשנסענו לאוניברסיטה כדי לעודד תלמידים ללמוד את מקצוע הרנטגן. המצב השתנה  והיום עשרות תלמידים עומדים בתור כדי להתקבל למקצוע. המקצוע כולל התפתחות – טומוגרפיה מחשבית, סונאר, בדיקות פולשניות ועוד. פעם לבדוק את המוח היה ממש כואב והיום אנחנו שוכבים בכיף לא נוגעים בנו והמכשיר עושה את הכול לבד. גם השימוש במכשיר הסונאר היגיע בעקבות השימוש שלו בצה"ל.

הרפואה במדינה שלנו מאוד מתקדמת ובמשך כל שנות עבודתי הרגשתי שאני מתקדמת בהתאם גם בנושא הטכנולוגי וגם בפריצות הדרך של הרפואה בישראל.

פעם כשלמישהו הייתה בעיה ועשו לו ניתוח אז היו פותחים לו את כל הגוף והניתוחים היו יותר קשים לגוף מבפנים. היום הניתוחים מבוצעים בצורה פולשנית ללא פתיחת הגוף.

כיום אני סבתא לשמונה נכדים משלושת ילדיי שתי בנות ובן מיכל רונית ורמי.

כל יום שישי באים אלי הנכדים והילדים שלי ואני מבשלת להם אוכל אנחנו אוכלים כולם ביחד וממש כיף. אני ביום יום מבלה עם חברות והנכדים ואני אוהבת לשמור על הנכדים שלי כיף לי איתם ואני נהנית מהחיים.

מה שכואב לי היום שחיפה כולה הפכה לעיר ערבית. היהודים היום גרים רק בפרברים של חיפה.

אני מכירה הרבה צעירים שעוזבים את הארץ ועוברים לגור בנכר

וזה כואב לי מאוד.

 

מילון

צנע
תקופה של קיצוב במצרכים עקב מיעוט המזון שהיה והאוכלוסיה שגדלה והלכה. 1949-1959.

ציטוטים

”כשהכובסת הערבייה הגיעה, אימא שלחה אותי לשכנה“

הקשר הרב דורי