מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

נולדתי ב16 באוקטובר 1932 בעיר ספי במרוקו שהיא עיר נמל. אני הבת השנייה, אחרי נולדו עוד 3 אחים ואחות אחת. אבי ניהל שטחים חקלאים של דודיו. אמי הייתה עקרת בית.

אחי הבכור חלה כשהייתי בת שנתיים, בדלקת קרום המוח. דודה שלי באה לקחת אותי לקזבלנקה כדי להקל על הורי כי הם טיפלו באחי הגדול. הם מאוד אהבו אותי. היה מאוד נדיר שניצלים מהמחלה הזאת ואחי ניצל מהמחלה וחזרתי לביתי.

גם בביתי היו חיים טובים ולא היה חסר כלום, אבי היה זה שהביא את הכסף והייתה לנו משרתת שטיפלה בנו ובשאר. היינו במצב טוב עד שבא אחד העובדים של אבא וסיפר לנו שאבא במצב לא טוב. אמי הלכה להביא אותו ואחרי שלושה ימים אבי ניפטר. היה לנו מאוד קשה להיפרד מאבא יוצא דופן.

בגלל מצבינו אמי התחילה לעבוד קשה מאוד בשביל לפרנס אותנו. כשהגעתי לגיל שש, אמי לקחה אותי לבית הספר, גמרתי בית ספר יסודי ועליתי לחטיבה. הספקתי ללמוד את כל החטיבה והגעתי לתיכון, הספקתי ללמוד רק כיתה אחת בתיכון אבל כשהגעתי לכיתה י' לא קיבלו את כל היהודים מבית הספר כי זה היה בזמן מלחמת העולם השנייה, בזמן הזה שלטו הצרפתים. הייתי בת 14 בזמן הזה, היה לי מאוד קשה לקבל את זה כי אהבתי ללמוד, אז הלכתי לחפש עבודה כדי לעזור לעזור לאמי. אחרי לא הרבה זמן מצאתי עבודה אצל קרוב משפחה והייתי מוכרת בחנות תפירה. אחרי שנתיים מצאתי עבודה חדשה ושם למדתי שנתיים פדיקור רפואי בקזבלנקה.

סבתא עם חברה שלה

כשחזרתי מקזבלנקה, הבוס שלי פתח לי סלון פדיקור ועבדתי שם 7 שנים. ארבעת אחיי עלו לארץ ישראל דרך עליית הנוער כי אחי האחר שלח אותם בתור עליית הנוער.

סיפור העלייה וקליטתי בקהילה

אחרי שבע שנים שאמי לא ראתה את אחיי, היא חלתה והלכה לבית חולים. הרופא שלה קרא לי ואמר לי שאמי חולה בגלל געגועים לאחיי. אחרי חודש באו שליחים מישראל כדי לרשום את מי שרוצה לבוא לישראל. לא היססתי אז סגרתי את חנות הפדיקור שלי, הלכתי לבית ספר בו רשמו את מי שרוצה לבוא לארץ ישראל. רשמתי אותי, את אחותי ואת אמי. באתי לאמי ואמרתי לה "דיי אנחנו עולים לארץ ישראל". למרות שלא רציתי, עשיתי זאת בשביל אמי.

אמי הבריאה ואחרי חודשיים עלינו לארץ ישראל. אחי הבכור חיכה לנו בנמל חיפה והסוכנות הביאה אותנו לזיכרון יעקוב ונתנו לנו מקום מגורים. אחרי שבוע אחי רשם אותי ואת אחותי לקיבוץ דוברת כדי ללמוד עברית. שם למדנו 4 שעות ועבדנו 4 שעות. ההינו שם 6 חודשים עם קבוצת בנות גם ממרוקו. אחרי שסיימנו לימודנו בקיבוץ, חזרתי לביתי בזיכרון יעקוב ושם למדתי שלושה חודשים קורס בישול במלונות אותו סיימתי בהצטיינות.

יום אחד אחת מחברותיי באה ושאלה אותי למה לא עברתי לנתניה. החלטתי בסוף לעבור לנתניה והבאתי את שאר משפחתי. בהתחלה עבדתי כפקידה בחברה ליצור חקלאי. שם הכרתי בחור, התאהבנו והיינו צריכים להתחתן אחרי כמה חודשים. הוא היה מנכ"ל והיה צריך לנסוע לצפון. בדרך עשה תאונה ונפטר. כאב לי מאוד והתחלתי לעבוד בתור פדיקוריסטית. לא רציתי להכיר אף אחד אחר אבל יום אחד בדרכי לעבודה פגשתי קרובת משפחה שעלתה לארץ ישראל. היא אמרה שהיא רוצה להכיר לי בחור. היא הכירה לי בחור מאוד נחמד שהיה גרוש עם שני ילדים מארגנטינה. התחתנו, ובגיל 36 נולד לי בן בשם ליאור. בגיל 40 נולדו לי תאומות: נירית וקרן. ילדיו של בעלי – לאה ומיכאל, היו מאוד מחוברים לילדי כאילו היו ילדיי.

ביום ההולדת של נכדי הבכור, בעלי היה בריא אבל כשחזרנו הביתה, לאה החזירה אותנו הביתה ואמרה לי שבעלי לא מרגיש טוב אבל הוא לא רצה רופא. הכנתי לו תה וכל הזמן בדקתי מה שלומו הוא אמר לי שהכול בסדר אבל לא אהבתי את זה. פתאום שמעתי "איי" או "אילנה" אז קמתי ואמרתי "אברהם אל תפחיד אותי" אבל ראיתי שהוא לא זז ולא ענה לי. קראתי לקרן ובעלה והם קראו לאמבולנס. עשו לו הנשמה ולא הצליחו. אחרי זה התחננתי להם שיצילו אותו אבל זה היה מאוחר מידי. בעלי נפטר. היום יש לי 9 נכדים, אני מתנדבת בבתי חולים וסורגת דברים לילדים חולים ואני מאוד נהנית!

    סבתא סורגת  לאגודה למלחמה בסרטן

הזוית האישית

נועה: נהניתי מאוד מהתהליך והייתי רוצה לאחל לסבתי שתמשיך לשמח אנשים ולעשות כייף.

סבתא הלנה: התכנית נהדרת, מאוד כיף לי להיות בתכנית הזאת וזה ממש משמח אותי להיות עם נכדתי ואני רוצה לאחל לנועה הרבה הצלחה בכל דבר.