מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

הורי, דוד ושרה למברגר ז"ל, נולדו במחוז לובלין בדרום מזרח פולין, לא רחוק מהגבול עם ברית המועצות. אמי נולדה בשנת 1912 בעיר חלם ואבי נולד בשנת 1908 בעיירה קטנה בשם דוביינקה, לא רחוק מחלם.

אבא היה הבן הצעיר מתוך שמונה אחים ואחיות והפרנסה הייתה בצמצום. לכן, עם סיום לימודיו ב"חיידר" בגיל 14, נאלץ לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא התחיל לעבוד כשוליה של שען פולני גוי, כדי ללמוד את מקצוע השענות, לימודים שהצילו את חייו בהמשך. לאמי, שרה לבית כץ, הייתה רק אחות אחת צעירה ממנה בשם ינטל. היא למדה בבית ספר יסודי בעיר חלם, ואחר כך המשיכה בלימודים בבית ספר למסחר. הם הכירו זה את זו באמצעות שידוך, התחתנו בשנת 1936 ועברו לגור בעיירה דוביינקה, שם נולדה בשנת 1939 בתם הבכורה, בינה.

      תמונת נישואין של הורי

אבא התפרנס מעבודתו כשען וגם פתח עסק קטן להשכרת אופניים ואמא הייתה עקרת בית. בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה כשהצבא הגרמני פלש לפולין וכבש אותה במהירות הבזק. אבי הבין, בחושיו החדים, שלא כדאי לו להמתין להגעת הגרמנים לאזור מגוריו. הוא שכר עגלה, העמיס עליה מעט מטלטלין, לקח את אשתו ואת ילדתם התינוקת ועבר את הגבול לברית המועצות, כדי להמתין שם עד יעבור זעם. מעשה זה הציל את חייו ואת חייה של אמי ואחותי. כל בני משפחתו ומשפחתה של אמי, שנשארו בפולין, נרצחו על ידי הגרמנים הנאצים ולא נותר מהם איש. על התלאות שעברה המשפחה בתקופת המלחמה אפשר לכתוב ספר שלם אבל תקצר היריעה מלעשות זאת במסגרת הסיפור הנוכחי. חשוב לציין שרק בזכות התושייה והיוזמה של אבי הצליחה המשפחה הקטנה לשרוד ולהתקיים בסיביר הקפואה והרחוקה במשך כל שנות המלחמה.

עם סיום המלחמה ביוני 1945 חשבו הורי לחזור לעיר מגוריהם בפולין אבל כשהם שמעו שהגרמנים הרסו הכל ושלא נשאר זכר מהבתים ומהמשפחות שלהם, הם החליטו להשאר בברית המועצות.

נולדתי בחודש פברואר 1946 בעיר קרסנודר בדרום ברית המועצות וקיבלתי את השם לייב ("אריה" בשפת האידיש), על שמו של סבי מצד אמי. שבועיים לאחר הולדתי עברה משפחתנו הקטנה לגרמניה והגיעה למחנה עקורים של פליטים יהודים ליד ברלין. במחנה עקורים זה עברו עליי שנות ילדותי הראשונות. שפת הדיבור בבית הייתה אידיש, אבא התפרנס מעבודתו כשען ואמא הייתה עקרת בית וטיפלה בי ובאחותי הגדולה בינה.

העלייה לארץ ישראל

בקיץ 1949 הגיעו למחנה העקורים שליחים מארץ ישראל לנסות לשכנע את הפליטים היהודים שחיו בו לעלות למדינת ישראל הצעירה, שהוקמה רק שנה קודם לכן על ידי דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של המדינה. להורי היה כבר אישור להגר לארצות הברית, שם התגוררה אחותו הגדולה של אבי, והוא התלבט מה לעשות. לפי הסיפור ששמעתי ממנו הוא החליט לשאול אותי, ילדון בן שלוש וחצי, לאן לנסוע. הוא הושיב אותי על ברכיו ושאל אותי: "לאן ניסע? לאמריקה או לישראל?" ואני הקטן, מסיבה לא ברורה, כי לא היה לי שום מושג על מה מדובר, אמרתי "לישראל". כך, באוקטובר 1949 עלתה משפחתנו הקטנה על אניית העולים "קוממיות", בדרכנו לארץ ישראל. עם הגיענו לנמל חיפה, קיבלו אותנו נציגי הסוכנות היהודית ושלחו אותנו למחנה העולים "שער העלייה" הסמוך לחיפה. שם התגוררנו בצריף יחד עם עוד שתי משפחות במשך כשלושה חודשים.

אני כילד במחנה העולים

אבי מצא דירת שני חדרים ברחוב השומר 36 בחיפה ושכר אותה לצורך מגורי המשפחה. במקביל שכר חנות קטנה ברחוב הנביאים בחיפה ושם פתח עסק של מכירה ותיקון של שעונים, כדי שיהיה לו ממה להתפרנס. אמי הייתה עקרת בית והקדישה את כל זמנה לגידול הילדים וטיפול במשק הבית. בבית שברחוב השומר 36 עברו עליי כל שנות ילדותי ונערותי עד גיוסי לצבא.

בשנים הראשונות לקיומה של המדינה המצב הכלכלי במדינה היה קשה. בשנים אלו הגיעו מיליוני עולים מכל קצוות תבל ולא היה היכן לשכן את כולם. במקומות רבים בארץ הקימו מעברות של אוהלים וצריפים ושיכנו בהם את משפחות העולים החדשים. במעברות לא היו כבישים ומדרכות ובחורף הגשם חדר לאוהלים וכל השטח שמסביב היה מלא בוץ. לא היו מספיק מקומות עבודה לכולם כי לא הוקמו עדיין מפעלים ומרבית העולים גם לא ידעו לדבר עברית. לממשלה לא היה כסף לייבא מוצרים ומזון מחוץ לארץ ולכן הכריזו על תקופת צנע. כל משפחה קיבלה פנקס של תלושי מזון שאתם אפשר היה לקנות כמות מוגבלת של מצרכי מזון בסיסיים כמו לחם וסוכר. בשר היה בצמצום רב ואכלו בשר רק בשבתות וחגים.

שפת הדיבור בבית הייתה אידיש עד שההורים למדו לדבר קצת עברית ואז התחלנו לדבר עברית ואידיש ביחד. הורי היו דתיים והבית התנהל באווירה דתית. בערבי שבת ובשבתות וכמובן בכל החגים הייתי הולך עם אבי להתפלל בבית הכנסת הגדול ברחוב הרצל. את החגים היינו חוגגים כמיטב המסורת של יהודי פולין, עם כל המנהגים המסורתיים וגם עם המאכלים האופייניים כמו "געפילטע פיש", מרק עוף עם אטריות, עוף מבושל ולקינוח – לפתן של שזיפים וצימוקים (קומפוט) או סלט גזר מרוסק ומתוק. הפרנסה הייתה בצמצום ובגדים חדשים או נעליים חדשות קיבלנו רק לקראת החגים. לעיתים היינו מקבלים חבילות של בגדים משומשים מהדודה באמריקה ואז השמחה היתה רבה.

באזור שבו גרנו התגוררו משפחות מכל התפוצות: מפולין ומרוסיה, מרומניה והונגריה, וגם מיוון וארצות ערב. המצב הכלכלי של כולם היה דומה ולא הייתה תחושה של אפליה על רקע עדתי. כולם היו חברים של כולם והילדים שיחקו ביחד בחצר הבית או במגרשים הפתוחים, שבהם צמחו בקיץ עשבים וקוצים. כמעט ולא היו לנו צעצועים ורוב הזמן בילינו במשחקים בחוץ כמו: קלאס, חמש אבנים, תופסת ומחבואים. הבנים אהבו לשחק גם בג'ולים ולפעמים ניהלו מלחמות עם מקלות ואבנים. הבנות העדיפו משחקים כמו: קפיצה בחבל, "טלפון שבור" ו"אמת או חובה".

לימודים בבית הספר

כשהגעתי לגיל 6 רשם אותי אבי לבית ספר יסודי "יבנה", בית ספר דתי שבו למדו רק בנים. אז גם שינו את שמי מ"לייב" לשם העברי "אריה". בכיתה היו איתי תלמידים מכל העדות, אשכנזים וספרדים, וכולנו היינו חברים ושיחקנו זה עם זה, ללא שום קשר למוצא.

אני בכיתה א'

אני הייתי תלמיד מצטיין ואחרי שסיימתי את לימודי בכיתה א' החליטו להקפיץ אותי כיתה והעבירו אותי ישר לכיתה ג'. כתוצאה מכך כל השנים הייתי התלמיד הצעיר ביותר בכתתי. בית הספר היה די רחוק ממקום מגורינו ובשנים הראשונות ליוותה אותי אמי בדרכי לבית הספר אבל מגיל 10 התחלתי ללכת ולחזור לבד. טלוויזיה לא הייתה אז בכלל בארץ וגם טלפון לא היה לנו. רק לאנשים מעטים היו מכוניות פרטיות ולכן הלכנו הרבה ברגל. למקומות רחוקים היינו נוסעים באוטובוסים או ברכבת. אם רציתי להפגש עם חבר הייתי צריך לתאם אתו מראש או לבוא אליו בלי הודעה מוקדמת בתקווה שאמצא אותו בבית. מה שהיה לנו בבית היה רק מכשיר רדיו גדול שבו יכולנו לשמוע חדשות וגם קצת מוסיקה. אבי אהב מאוד לשמוע שידורי חזנות ואני אהבתי להאזין לתסכיתי רדיו ולתוכניות החידונים של שמואל רוזן. לא היו אז מצלמות אישיות וכשרצו לצלם תמונה משפחתית למזכרת היו מתלבשים יפה והולכים לצלם מקצועי שיצלם ויכין תמונות מודפסות. את התמונות שמרנו באלבומים.

כל המשפחה

האהבה הראשונה שלי כבר מגיל צעיר היתה לקרוא ספרים.  קראתי כל ספר שהצלחתי לשים עליו יד: ספרים שהיו בבית וספרים שלקחתי בהשאלה משכנים או חברים. כשקצת גדלתי רשמו אותי לספריה ציבורית, שממנה יכולתי לקחת בהשאלה שני ספרים בכל פעם. לקחתי גם ספרים בהשאלה מספריית בית הספר. במיוחד אהבתי לקרוא סיפורי הרפתקאות. קראתי את כל סדרת ספרי חסמבה של יגאל מוסינזון, את כל סדרת הספרים של טרזן מלך הקופים, את סיפורי המערב הפרוע של קרל מאי וגם את הספרים של אריך קסטנר כמו "אמיל והבלשים" או "אורה הכפולה". כשהיה לי זמן פנוי ולא היה לי מה לקרוא קראתי בעניין רב גם אנציקלופדיות שהיו לנו בבית כמו אנציקלופדיה "מכלל". הרבה אפשרויות בילוי לא היו לנו. הבילוי העיקרי היה ללכת לראות סרטים בקולנוע. בקיץ היינו נוסעים פעם או פעמיים בשבוע לשחות ולהשתזף בים או בברכה.

בגיל 13 חגגו לי חגיגת בר מצווה. אני זוכר שמאוד התרגשתי לקראת האירוע החגיגי הזה. חצי שנה לפני כן כבר התחלתי ללמוד לקרוא את ההפטרה שאותה הייתי צריך לקרוא בבית הכנסת ביום בר המצווה שלי. אבי קנה לי זוג תפילין חדש ולימד אותי כיצד להניח תפילין.

בר המצווה שלי

לאחר הטקס בבית הכנסת, שאליו הגיעו כל בני המשפחה, ערכו לי גם מסיבה צנועה בבית של הורי, בהשתתפות משפחה, שכנים וחברים.

לימודים בבית ספר תיכון ובטכניון

כשסיימתי את לימודי בבית הספר היסודי בשנת 1959, רשם אותי אבי, לבקשתי, לבית ספר התיכון "חוגים" בחיפה. התיכון הזה לא היה תיכון דתי ולמדו בו בנים ובנות ביחד. בשבילי זאת הייתה הפעם הראשונה ללמוד ביחד עם בנות ולהכיר אותן מקרוב. הייתי ביישן מאוד אבל זכיתי להערכה גם מצד המורים וגם מצד התלמידים עקב היותי תלמיד מצטיין. אני זוכר שהיו לנו מורות ומורים טובים מאוד, שהתייחסו לעבודתם ברצינות רבה והיו להם דרישות וציפיות גבוהות מאיתנו. בהפסקות הבנים נהגו לשחק בחצר משחקי כדור כמו כדורסל וקטרגל. רוב התלמידים היו חברים בתנועות נוער, חלקם בצופים, חלקם בנוער העובד וחלקם במחנות העולים. אני לא הצטרפתי לאף תנועת נוער והעדפתי לבלות את זמני הפנוי בקריאת ספרים או במשחקים בשכונה.

בשנה הראשונה שלי בתיכון יצאנו לטיול רגלי של שלושה ימים שנקרא "מסע מים אל ים", מסע מהים התיכון אל ים כנרת. בשבילי זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לטיול מסוג זה ולא ידעתי איך להיערך ולהתארגן כמו שצריך. הימים היו חמים מאוד ואני לא שתיתי מספיק מים. בוואדי עמוד, לא רחוק מצפת, קיבלתי מכת חום והתעלפתי. כשהתברר למדריכים שמצבי מחייב טיפול הזעיקו עזרה בקשר ומסוק של חיל האוויר הגיע כדי לחלץ אותי מהוואדי ולהעביר אותי לטיפול בבית החולים "פוריה" בטבריה. בבית החולים קיבלתי טיפול דחוף ואחר כך שהיתי בו עוד שבוע עד לשחרורי הביתה. הסיפור כולו התפרסם בעיתון שנקרא "במחנה נח"ל" ועד היום אני שומר אותו אצלי כמזכרת.

הכתבה בעיתון

כשהגעתי לגיל 17 התקינו לנו סוף סוף טלפון קווי בבית וזאת הייתה בשבילנו התקדמות גדולה מאוד. יכולנו להתקשר למשפחה ולחברים מתי שרצינו בלי לחפש טלפון ציבורי, שהיה רחוק מהבית וניתן היה להשתמש בו רק אם היו לך אסימונים. באותו זמן קיבלתי במתנה רדיו טרנזיסטור קטן, שהופעל באמצעות סוללה, שיכולתי להאזין בעזרתו לשידורי רדיו, בכל מקום שבו הייתי.

בבית הספר התיכון היו ארבע מגמות שמתוכן היינו צריכים לבחור מגמה אחת. המגמות היו: ריאלית, כלכלית, ספרותית וחברתית. כיוון שמאוד אהבתי מתמטיקה, בחרתי במגמה הריאלית, שבה למדו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה כמקצועות ראשיים. את בחינות הבגרות סיימתי בהצלחה ואז יצאתי לחופשה ארוכה לפני הגיוס לצה"ל. לקראת הגיוס החלטתי לבחור במסלול של העתודה האקדמאית. לאחר שעברתי מבחני התאמה קיבלתי דחיית שירות של ארבע שנים מצה"ל. מטרת הדחייה היתה לאפשר לי ללמוד מקצוע אקדמי, שלצבא יש צורך בו, להשלים את התואר ורק אז להתגייס לצה"ל ולשרת במקצוע שאותו למדתי. בחרתי בלימודי כימיה בטכניון בחיפה ואחרי שעברתי את בחינות הכניסה בהצלחה התחלתי את לימודי בטכניון בשנת 1963.

עם חברים במעבדה בכימיה

הטכניון כבר עבר באותה תקופה מהמבנה המקורי שלו בשכונת הדר הכרמל בחיפה למשכנו החדש בשכונת נווה שאנן ואני המשכתי להתגורר בבית הורי ולנסוע בכל יום באוטובוס לטכניון וחזרה. מאוד קינאתי בסטודנטים שגרו במעונות הסטודנטים שבקריית הטכניון בגלל חיי החברה שלהם ובגלל קירבתם למקום הלימודים. מבחינתי לא היה הבדל גדול בין הלימודים בתיכון לבין הלימודים בטכניון. מאוד אהבתי את הלימודים והשקעתי בהם הרבה זמן. בחופשת הקיץ שאחרי שנת הלימודים הראשונה נקראתי לצבא כדי לעשות את מסלול הטירונות שעובר כל חייל חדש שמתגייס לצה"ל.

במהלך לימודי בטכניון הכרתי את האהבה השניה שלי: ריקודי עם ועמים. הצטרפתי לחוג ריקודי עמים ושם למדתי ריקודי מעגל וריקודי זוגות ומאוד נהניתי מהם. הכיתה שבה למדתי מנתה כ-25 סטודנטים וסטודנטיות ומהר מאוד התגבשנו כקבוצה חברתית. קיימנו מסיבות, יצאנו לטיולים משותפים ונוצרה אווירה מאוד טובה.

הכיתה מהטכניון

מלחמת ששת הימים

בשנת 1967, שנת הלימודים האחרונה שלי בטכניון, פרצה מלחמת ששת הימים. נשיא מצרים, גמאל עבדול נאסר, חסם את תעלת סואץ בפני שייט ישראלי והטיל מצור ימי על נמל אילת על ידי חסימת מיצרי טיראן, בכניסה לים סוף. לאחר מכן ריכז כוחות צבא גדולים בחצי האי סיני, קרוב לגבול עם ישראל. מדינת ישראל נקלעה למצב משברי, עקב האיום עליה מדרום על ידי מצרים, ומצפון על ידי סוריה, שכרתה ברית עם מצרים. ראש ממשלת ישראל באותה תקופה היה לוי אשכול והרמטכ"ל היה יצחק רבין. סכנת המלחמה היתה גדולה מאוד והעורף האזרחי החל להיערך למלחמה בהתאם להוראות של הג"א (הגנה אזרחית). הצבא גייס כוחות מילואים רבים והציב אותם בקרבת הגבולות עם מצרים וסוריה. עקב מצב החירום מינה לוי אשכול את משה דיין לתפקיד שר הביטחון. ב-5 ביוני 1967 פתח צה"ל במתקפת פתע אווירית על שדות התעופה של מדינות ערב במצריים, סוריה, ירדן ועיראק והשמיד את חילות האוויר שלהם על הקרקע. המלחמה הסתיימה תוך שישה ימים בניצחון מזהיר של צה"ל על צבאות מצרים, סוריה, ירדן ועירק. צה"ל כבש את רמת הגולן הסורית, את חצי האי סיני ואת הגדה המערבית, ושחרר את העיר העתיקה של ירושלים. המלחמה קיבלה את השם "מלחמת ששת הימים" ובמדינה הייתה שמחה גדולה.

לימודי תואר שני וגיוס לצה"ל

בקיץ 1967 סיימתי את לימודי התואר הראשון בכימיה בטכניון והציעו לי להמשיך בלימודי תואר שני. צה"ל אישר לי דחיית שירות נוספת של שנה אחת. השלמתי את לימודי התואר השני, התגייסתי לצה"ל בנובמבר 1968 והוצבתי לחיל האוויר. אחרי שירות של כחצי שנה במפקדת חיל האוויר בקריה הגשתי בקשה לעבור ליחידת המחשב של חיל האוויר, שישבה אז במרכז המחשבים של צה"ל (ממר"ם) בבסיס השלישות ברמת גן. בקשתי אושרה ובנובמבר 1969 נשלחתי לקורס הסבה למחשבים שהתקיים בממר"ם. סיימתי את הקורס ביולי 1970 כחניך מצטיין והוצבתי לתפקיד קצין תוכנה במדור מחקר מבצעי ביחידה 180, יחידת  המחשב של חיל האוויר.

לאחר שנת שירות ביחידה כקצין תוכנה הוצע לי להצטרף לפרוייקט מחשוב גדול ומורכב של פיתוח מערכת שליטה ובקרה מרכזית של חיל האוויר. למערכת ניתן שם קוד "מסור" והיא פותחה בשיתוף פעולה עם חברת IBM ישראל. בתקופה זו הייתי כבר בשירות קבע וקיבלתי משכורת כך שיכולתי לשכור לעצמי דירה. עברתי לגור בדירה שכורה ברמת גן יחד עם חבר, מישה זומר, שגם הוא היה קצין ביחידה. בסופי שבוע נהגתי לחזור לבית הורי בחיפה ולבלות אתם את השבת.

הכרות עם רבקה

באחד הימים הציעה לי קצינת הניהול של היחידה שבה שרתתי, רחלי, להכיר חברה שלה, רבקה ולפיש, שהיתה איתה בקורס קצינות והתגוררה עם משפחתה בקריית מוצקין, ליד חיפה. הסכמתי ונסעתי לפגוש אותה ב"פגישה עיוורת" בביתה. לא ידעתי אז שהפגישה הזו תקבע את גורלי לשנים רבות. התאהבתי ברבקה ממבט ראשון.  אני הייתי אז כבר בן 25, סגן בשירות קבע, והיא היתה רק בת 20, קצינת ת"ש (תנאי שירות) בחטיבה מרחבית ברמת הגולן, שעמדה לפני שחרור. אני כבר הייתי בשל לנישואים אבל הרעיון הזה היה רחוק ממנה מרחק רב. חיזרתי אחריה תקופה ארוכה עד שהיא נעתרה להצעת הנישואים שלי. ב- 1.8.1972 נישאנו ב"אולמי מוצקין" בקריית מוצקין. את החופה ניהל רב צבאי מטעם חיל האוויר והוזמנו אליה כל בני המשפחה וחברים משני הצדדים וכמובן גם קצינת הניהול ששידכה בינינו.

תמונות מהחתונה

ביום נישואינו

לאחר החתונה עברנו לגור בדירה קטנה, בת 2.5 חדרים, בקומה שלישית של בניין בשכונת הגפן ברמת גן. אני כבר הייתי בשירות קבע בחיל האוויר ורבקה נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב.

מלחמת יום כיפור

ב-6 באוקטובר 1973, ביום הכיפורים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפת פתע מתואמת על מדינת ישראל. כך החלה המלחמה הקשה בתולדות המדינה, שזכתה מאוחר יותר, לשם "מלחמת יום כיפור". גולדה מאיר היתה אז ראש הממשלה, משה דיין היה שר הביטחון ןדוד אלעזר (דדו) היה הרמטכ"ל. המצרים הצליחו לחצות את תעלת סואץ ולהתקדם לתוך חצי האי סיני והסורים תקפו את רמת הגולן והצליחו לכבוש כמעט את כולה. המצב היה קשה מאוד אבל מלחמת גבורה של הכוחות המעטים שהגנו על הגבולות, בסיוע צמוד של חיל האוויר הישראלי, הצליחו לבלום את הסורים בצפון ואת המצרים בדרום. כוחות המילואים של צה"ל גויסו במהירות והצטרפו לקרבות הקשים בשתי החזיתות. אחרי שבועיים של מלחמה קשה מאוד הצליחו כוחות צה"ל לבצע מהפך בשתי הזירות: בצפון הדפו את הסורים חזרה לשטח סוריה ואיימו על הבירה דמשק, ובדרום חצו את תעלת סואץ לצד המצרי והשמידו את סוללות הטילים של המצרים. המלחמה הסתיימה, בסופו של דבר, בניצחון ישראלי אבל במחיר כבד מאוד של הרוגים, פצועים וגם שבויים.  תוצאות המלחמה יצרו משבר פוליטי גדול וגרמו להתפטרותה של גולדה מאיר מתפקיד ראש הממשלה ולמינויו של יצחק רבין במקומה.

הלידה של שירי והשליחות לארה"ב

רבקה סיימה את לימודיה בעבודה סוציאלית ומצאה עבודה בעוד שאני המשכתי לעבוד במרץ רב על השלמת הפיתוח של מערכת "מסור" והשילוב שלה בכל יחידות החייל. בשנת 1974 עברנו לגור בדירת 3.5 חדרים ברמת השרון, שהיתה אז מושבה קטנה שרק החלה להתפתח ובנו בה דירות לזוגות צעירים. שם, ברמת השרון, ב 31.3.1975, נולדה בתנו הבכורה, שירי, אמא של מאיה. השמחה היתה רבה ואנחנו מאוד נהנינו מהתינוקת החדשה שהצטרפה למשפחתנו. כיוון שהיא הייתה הבת הראשונה שלנו צילמנו כל צעד ושעל שלה ויש לנו אלבומי תמונות שלמים מלאים בתמונות אלו.

שירי הקטנה

בינתיים השלמתי בהצלחה את עבודתי בפרוייקט ועמדתי לפני שחרור מצה"ל.  למעשה, כבר היתה לי הצעת עבודה באזרחות, אבל אז קיבלתי הצעה להצטרף לפרוייקט חדש וגדול מאוד של חיל האוויר, שהיה כרוך ביציאה לשליחות בארה"ב לתקופה של שנתיים. אחרי התייעצות עם רבקה ועם ההורים של שנינו החלטנו לקבל את ההצעה. התחייבתי לתקופת שרות קבע נוספת, קיבלתי דרגת סרן והתחלתי לעבוד עם מנהל הפרוייקט, סרן אשר יושפה, על הכנות ליציאה לחו"ל.  באותה תקופה היה חוק, שאותו יזם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שחייב כל מי שיוצא בשליחות רשמית מטעם המדינה לשנות את שמו לשם עברי. בשיתוף פעולה עם אשתי רבקה בחרנו בשם "אורלב" וכך הפכנו מאריה ורבקה למברגר לאריה ורבקה אורלב ובתנו הבכורה, שירי, הפכה לשירי אורלב.

באוקטובר 1975 יצאנו, אשר יושפה ואני, לארה"ב ושכרנו דירות בסילבר ספרינג, פרבר צפוני של וושינגטון, בירת ארה"ב.  המשפחות הצטרפו אלינו אחרי חודש. לאשר ואשתו מיכל היו שתי בנות קטנות, מירב ואפרת, ואפרת היתה בגיל של שירי, כך שהן גדלו ושיחקו יחד. במהלך כל תקופת השהיה המשותפת שלנו בארה"ב נוצר קשר חזק מאוד בין שתי המשפחות. נהגנו לבלות ביחד, לצאת לטיולים משותפים וכמובן לחגוג את כל החגים ביחד. עד היום אשר יושפה הוא החבר הכי טוב שלי, קשר שנמשך כבר מעל 40 שנה (!).

שתי המשפחות בארה"ב

אשר ואני התחלנו את עבודתנו בפרוייקט בחברה האמריקאית שזכתה במכרז לביצועו. על תקופת השהיה המשותפת שלנו בארה"ב ועל העבודה על הפרוייקט אפשר לכתוב ספר שלם וכמובן לא זה המקום לעשות זאת. אחרי כשנתיים באזור וושינגטון עברנו, לצורך השלמת הפרוייקט, לאנהיים, קליפורניה, שם שהינו עוד כשנה וחצי עד לסיום הפרוייקט והחזרה לארץ.

ב-20.2.1979, ארבעה חודשים לפני החזרה ארצה, נולדה בקליפורניה בתנו השניה, רוני. חזרנו לארץ ביוני 1979 לדירתנו ברמת השרון, שם גידלנו בשמחה ואהבה את שתי הבנות שלנו, שירי ורוני. שירי שכבר דיברה אנגלית טובה, אותה רכשה בגן הילדים בארה"ב, סירבה לדבר אנגלית ומרגע שחזרנו ארצה דיברה רק עברית.  בשלב הזה כבר חסכנו קצת כסף ויכולנו לרכוש לעצמנו מכונית יד שניה ששימשה אותנו לנסיעות וטיולים.  ההורים שלי ושל רבקה קיבלו את פנינו בשמחה רבה ומאוד נהנו לפגוש ולארח את שתי הנכדות המקסימות שלהם. בסופי שבוע הזמינו אותנו להתארח אצלם, פעם בחיפה אצל הורי, ופעם בקריית מוצקין אצל הוריה של רבקה.

אני עם שירי ורוני הקטנות

החיים לאחר החזרה ארצה

עם החזרה ארצה עבדנו עוד כשנתיים על התקנת והטמעת המערכת החדשה, שכינויה היה מערכת "מזוזה", בכל בסיסי חיל האוויר. אשר יושפה השתחרר ופנה לקריירה אזרחית וגם אני עמדתי לפני שחרור אבל אז קיבלתי הצעה לצאת לקורס פיקוד בכיר (פו"מ) של חיל האוויר ולאחריו לקבל דרגת סגן אלוף. אחרי התייעצות עם אשתי רבקה קיבלתי את ההצעה. בשנת 1982 יצאתי לקורס וסיימתי אותו בהצלחה. בחודש מאי 1983 קיבלתי תפקיד של ראש ענף ביחידת המחשוב של חיל האוויר, בדרגת סגן אלוף. תפקיד מעניין ומאתגר מאוד.

בשנת 1984 רצינו להגדיל את המשפחה וחיפשנו דירה גדולה יותר. לצערנו, רמת המחירים ברמת השרון הייתה כבר גבוהה מדי עבורנו ולכן נאלצנו שוב לנדוד צפונה. רכשנו דירה גדולה במרכז רעננה ועברנו אליה עם שתי הבנות. ב- 23.12.1985 נולד ברעננה בננו הצעיר, עומר. באותה שנה מוניתי גם לתפקיד מפקד יחידת המחשב של החייל, וקיבלתי דרגת אלוף משנה (אל"מ).

בשבילי זו היתה סגירת מעגל: פיקוד על היחידה שבה התחלתי את דרכי, כקצין תוכנה צעיר, 15 שנה קודם לכן. אין ספק שהתפקיד הזה היה גולת הכותרת של שירותי בחיל האוויר. השילוב של פיקוד על יחידה גדולה של אנשים מצויינים, ביחד עם האפשרות לדחוף ולקדם פרויקטים גדולים וחשובים לחיל האוויר, היה שילוב מאתגר ומרתק כאחד.

 מקבל דרגת אל"מ מדן שומרון

ביקור של יצחק רבין ביחידה

בחודש אוגוסט 1988 סיימתי שלוש שנות פיקוד על היחידה ויצאתי לחופשת פרישה מחיל האוויר, לאחר עשרים שנות שירות מלאות אתגרים וסיפוק רב.

החיים לאחר הפרישה מהצבא

עם סיום שירותי הצבאי הייתי בן 42, בעל ידע וניסיון מקצועי עשיר בתחום המחשבים וניסיון ניהולי ופיקודי. חיפשתי עבודה שמתאימה לכישורי ונסיוני. שלחתי קורות חיים למספר מקומות עבודה שחיפשו מנהלים עם רקע כמו שלי. תוך זמן קצר קיבלתי משרה של מנכ"ל חברת "מחיש", חברת המחשוב של בנק המזרחי, שסיפקה את כל שירותי המחשוב לבנק. בהמשך מוניתי גם לחבר בהנהלת הבנק ואחראי לכל נושא המחשוב והתפעול בבנק. במסגרת עבודתי זו הכנסתי חידושים רבים לפעילות הבנק וסניפיו, כולל הפעלת שירותים חדשים ומתן אפשרות ללקוחות הבנק לקבל ממנו שירותים באמצעות רשת האינטרנט. עבדתי בתפקיד זה קרוב ל-16 שנים, משנת 1988 ועד שנת 2004, ואז פרשתי פרישה מוקדמת לגמלאות.

חיי המשפחה שלנו ברעננה

שלושת הילדים שלנו, שירי, רוני ועומר גדלו והתחנכו ברעננה. רוב העול של הטיפול והגידול שלהם היה על אשתי, רבקה, כיוון שאני הייתי חוזר מהעבודה בשעות מאוחרות. שירי ורוני היו ילדות טובות ונוחות אבל עומר היה קצת שובב. בסופי השבוע ובחופשות נסענו אתם לטיולים בארץ או יצאנו לפיקניקים עם

משפחות של חברים, שהיו להם ילדים באותם גילאים. בחופשות הארוכות מהלימודים, כמו בחופשת חג הפסח, אהבנו לצאת ל 3-4 ימי טיול, עם לינה, בבתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע, כל פעם באזור אחר בארץ.

 שלושת הילדים שלנו בצעירותם

לא ניתן במסגרת זו להכנס לתיאור מפורט של קורות החיים של שלושת ילדינו. כולם היו תלמידים טובים, השלימו את לימודי הבגרות בהצלחה והתגייסו לשירות צבאי. שירי ורוני הלכו בעקבותי ושירתו בחיל האוויר. עומר הצעיר יותר שירת כמדריך ומפקד קורס בממר"מ, מרכז המחשבים של צה"ל. לאחר השירות הצבאי וטיול ארוך בחו"ל נרשמו ללימודים אקדמיים וסיימו אותם בהצלחה. שירי למדה משפטים באוניברסיטת תל אביב, רוני למדה מנהל עסקים ושיווק במרכז הבין תחומי בהרצליה ועומר למד מנהל עסקים ומשפטים במרכז הבין תחומי.

בשנת 2006 התחתנו שתי בנותינו, שירי ורוני, בהפרש של שלושה חודשים זו מזו. שירי נישאה לאלון כהן מרמת גן והם עברו להתגורר בהוד השרון. רוני נישאה להלל מעוז מרחובות וכיום הם גרים באם המושבות החדשה בפתח תקוה.

הולדת הנכדים

ב-13 מאי 2008 נולדה לשירי ואלון בת שקיבלה את השם מאיה. עבורי ועבור אשתי רבקה זו היתה חוויה מיוחדת במינה: מאיה הייתה הנכדה הראשונה שנולדה לנו וסוף סוף הפכנו לסבא וסבתא. היינו מאושרים מאוד. לצערי, אבי ז"ל נפטר בשנת 2003 ולא זכה להכיר אותה אבל הוריה של רבקה, אברהם ושרה ולפיש, זכו לנינה ראשונה וגם הם היו מאושרים מאוד. מאיה היתה תינוקת יפה, עליזה ושובבה וכל בני המשפחה התאהבו בה ופינקו אותה. היא גדלה והתחנכה בהוד השרון והיום היא השותפה שלי לתכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר "לפיד" ואני מאוד שמח וגאה על כך.

אחרי הולדתה של מאיה נולדו לנו עוד שלושה נכדים מבתנו השניה, רוני. זוג תאומים – יהלי ושירה, שנולדו ב-2011 ועוד בן קטן – עדי, שנולד ב-2014. שלושה נכדים מתוקים שמאוד אוהבים את בת דודתם, מאיה, והיא אוהבת אותם ונהנית מאוד לפגוש אותם ולשחק אתם.

החיים שלי כגמלאי פעיל

עם פרישתי המוקדמת לגמלאות בשנת 2004 החלטתי שהגיע הזמן שלי להגשים חלומות רדומים. החלום הראשון אותו החלטתי לממש היה לקבל רישיון טייס למטוס קל. מדובר באתגר משמעותי מאוד, המחייב השקעה רבה של לימודים תיאורטיים ומעשיים, עמידה במבחנים לא קלים, השקעה כספית גדולה וכמובן גם קצת אומץ. את הלימודים התיאורטיים והמעשיים, שכללו טיסות עם מדריך מנוסה, עשיתי בבית הספר לטיסה "מונאייר" בשדה התעופה בהרצליה. עד היום אני זוכר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי כשביצעתי את טיסת הסולו הראשונה שלי. אחרי שנחתתי בהצלחה הגיעו מדריך הטיסה שלי ועוד מספר אנשים מצוות בית הספר ושפכו עלי דלי מלא מים, בהתאם למסורת. בשנת 2006 השלמתי בהצלחה את כל המבחנים וקיבלתי את רישיון הטייס המיוחל.

החלום השני אותו מימשתי היה לקבל רישיון להשטת יאכטות (סקיפר). זה קורס קצר יותר וקל יותר ואותו עשיתי בבית הספר לשייט "דרך הים" במרינה של הרצליה. השלמתי את הקורס, כולל כל המבחנים התיאורטיים והמעשיים, בשנה אחת ובשנת 2007 קיבלתי את רישיון הסקיפר. כיום אני מחזיק ברישיון סקיפר בינלאומי וכבר יצאתי להפלגות ארוכות של שבוע במספר מדינות בעולם כמו טורקיה, יוון, קרואטיה ואיטליה.

החלום השלישי אותו מימשתי היה לעבור בהליכה את כל שביל ישראל מקיבוץ דן בצפון ועד אילת בדרום, מסלול של מעל 1,000 קילומטר. עשיתי זאת במסגרת של קבוצה שאורגנה על ידי מכון אבשלום ללימודי ארץ ישראל. התוכנית התפרשה על פני חמש שנים, כאשר בכל שנה מתקיימים כ-15 ימי טיול, אחת לשבועיים או שלושה. עד היום זכורה לי ההתרגשות שאחזה בי כשהגענו לקטע האחרון של השביל וראינו מפסגת הר צפחות את כל מפרץ אילת פרוס לרגלינו.

במקביל לכל הפעילויות המיוחדות הללו עסקתי גם בפעילויות התנדבותיות. התנדבתי לעמותה שנקראת "פוש" שמסייעת לתלמידים מעוטי יכולת במתן שיעורים פרטיים ללא תשלום. הצטרפתי לוועד המנהל של העמותה למען האזרח הוותיק ברעננה ואני פעיל בה בהתנדבות עד היום, כבר מעל 10 שנים.

אבל הפעילות הכי חשובה, זו שנהניתי ממנה הכי הרבה ואני ממשיך ליהנות ממנה, היא לבלות ביחד עם הנכדות והנכדים שלי. לשחק אתם, לשוחח אתם, לצאת אתם לבילויים ולחופשות משותפות ולראות איך הם גדלים ומתפתחים ומתבגרים משנה לשנה  אין אושר גדול מזה!

המשפחה המורחבת עם כל הנכדים

סיפורו של חפץ:

החפץ המיוחד הוא תיבת כלי עבודה קטנה של שען. התיבה הייתה שייכת לאבי דוד למברגר ז"ל ושימשה אותו לעבודתו כשען. אבי היה הבן הצעיר במשפחה של שמונה ילדים. הפרנסה הייתה בצמצום ולכן עם סיום לימודיו ב"חיידר", בגיל 14, נאלץ לצאת לעבודה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. הוא התקבל לעבודה כשוליה של שען פולני גוי וכך למד את מקצוע השענות.

את תיבת כלי העבודה הזו הוא לקח איתו כשברח יחד עם אמי ואחותי לרוסיה, בספטמבר 1939, עם פלישת הצבא הגרמני לפולין. בכל תקופת המלחמה, שנמשכה קרוב ל-6 שנים, הוא עבד בעבודות כפייה ברוסיה. בערבים היה עובר בין הכפרים ומתקן שעונים של האיכרים הרוסיים ובתמורה קיבל קצת קמח או תפו"א שעזרו לו לקיים את  המשפחה.

התיבה עשויה מעץ ומידותיה 3.5X6X15 ס"מ.

החפץ הזה הוא מזכרת יקרה שנותרה לי מאבי דוד ז"ל וכיום היא נמצאת בביתי..

הזוית האישית

מאיה: הייתה לי חוויה מדהימה! למדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי קודם, אני מרגישה שהקשר הרב דורי העמיק את הקשר ביני לבין סבא והעצים אותו. אני מודה על הזכות שהייתה לי, זה לא מובן מאליו ותודה לסבא שלי ששיתף פעולה והצטרף אליי לדרך הזאת.

סבא אריק: מאוד שמחתי והתרגשתי כשמאיה, נכדתי הבכורה, פנתה אלי וביקשה ממני שאצטרף אליה לתוכנית "הקשר הרב דורי". כמובן שנעניתי בשמחה לבקשתה והצטרפתי לתוכנית. המפגשים שלי עם מאיה, ההקשבה שלה לסיפור חיי והעבודה המשותפת אתה העמיקו וחיזקו מאוד את הקשר בינינו. אהבתי גם את המפגש עם סבים וסבתות נוספים ועם סיפורי החיים המרגשים של כולם. אני מאוד שמח שהייתה לי הזכות לקחת חלק בתוכנית זו.